סימן כד

סימן כד

מעוברת שמוצאת טיפין וקרטין על העד¹

על דבר האשה שבעת העיבור מוצאה כמעט בכל יום על העד שבודקת בו ליחה לבנה ובה טפת דם אדום, יבש ע"פ רוב, ולפעמים הוא לח קצת ולא לח ממש אלא כמו דם קרוש, והדם הוא כמו פירור קטן מאד עד שאין כל עין שולטת בו כי אם אחרי העיון היטב. והנה מעכ"ת טרח ויגע בזה ובדק כמה בדיקות ופנה לכל צד אולי הוא מחמת הכינים, או אולי הוא מחמת השתן ובכל זה לא עלה בידו דבר ברור. גם רוצה לבדוק בשריי' ולא עלה בידו².

והאמת אגיד ששאלה כזו נשאלה מלפני רבינו הגאון אחמו"ר ז"ל כמה וכמה פעמים וטיהר בפשיטות. ושאלתי אותו כמה פעמים, ודחה בשתי ידים, ואמר סתם שאין זה כלום, מבלי להגיד לי טעמו ונימוקו כו'. עד שפעם אחת אמר לי, הלא ידעת ענין המחלוקת שבין תשובות עבודת הגרשוני³ (סי' כ"ב) ובין החכם צבי⁴ (סי' ע"ג), ומשם תבין איך שיש לדון כדברי העבודת הגרשוני ולא מטעמיה⁵. ויש בזה דברים הרבה ואין להאריך עכ"ל.

וכאשר בינותי בעצמי ראיתי, כי הן אמת מה שהתיר בתשובת עבודת הגרשוני שאם מוצאה על העד קרטין קטנים, מחמת שהרופאים אומרים שהטיפין באין מן הצדדים שיש שם גידין דקים כחוט השערה, ולפעמים כשהאשה מרובה בדמים גידים קטנים האלו הם מושפעים ומלאים דם הרבה, וכשהאשה בודקת כו' אז הם נפתחים כו', יפה השיג עליו בתשו' חכם צבי סי' ע"ג שהם דברי הבאי, כיון שאין שם מכה, וגם הרופא אינו אומר שיש שם מכה, אלא שהוא שופט בשכלו ששינוי ומקרה זה הוא מגידין שבצדדים. ואף אנו נאמר שמחמת רבוי דם שבמקור, שהוא גם כן עשוי מגידין ועצבים, הדם יוצא והוא דם נדה ממש עכ"ל, באופן שאין לסמוך על הרופאים בכה"ג.

אך העיקר הוא מה שכתב וכשהאשה בודקת דוחקת בגידים האלו כו', דתלינן שבא מן הצדדים ע"י מגע ודוחק, ששם היא דוחקת בכניסת העד ובהוצאתו. משא"כ במקור אינה דוחקת כלל, שאינה מכנסת את העד בעומק כל כך עד סמוך למקור. ואפילו בשעת הפסק טהרה לא הורגלו הנשים להכניס את העד עד מקום שהשמש דש, דבדיקה קשה היא מאד כמ"ש הב"י סי' קצ"ו⁶ [ואין צריך לאמירת הרופאים אלא לידע שיכול להיות שיבא הדם גם מהצדדים, אבל לתלות שבאו הטיפין מהצדדים ולא מן המקור גם בלי אמירת הרופאים יותר יש לתלות בצדדים שיש שם מגע ודוחק מבמקור שאין שם מגע ודוחק כלל]. וגדולה מזו מבואר בהגהות שערי דורא⁷ ובתשובת אמונת שמואל⁸, שבבדיקת שפופרת שלא מצאה כלום, תלינן הדם שבא אחר כך הוא מן הצדדים, כיון דחזינן שעל ידי מגע ודוחק בא הדם יותר יש לתלות בדוחק הצדדים. והובאו בדברי קדשו של רבינו הגאון אחמו"ר ז"ל סי' קפ"ז ס"ק י"ג (ד' ח' ע"א⁹). וכתב שכן דעת הב"ח¹⁰ וט"ז¹¹. ואף שלענין מעשה לא סמך רבינו ז"ל על דבריהם באיסור כרת, היינו ברואה מחמת תשמיש, שגם מן המקור בא על ידי מגע ודוחק האבר סמוך למקור, אפילו לפי דעת הסמ"ע¹² דבאורך תליא מילתא, וכל שכן לפי דעת הב"י¹³ ומשאת בנימין¹⁴ שבעובי גם כן תליא מילתא, הרי נוגע ודוחק סמוך למקור, ובלאו הכי הרי הרגל הדם לבא מחמת תשמיש כמ"ש הפוסקים¹⁵ [ויש בזה אריכות דברים דאם כן מה מועיל בדיקת שפופרת ואכמ"ל], משא"כ בנידון דעבודת הגרשוני [וכמו נידון דידן] שבדיקת העד אינה מכניסתו בעומק כל כך, בודאי תלינן בדוחק הצדדים לכו"ע.

ומכל שכן אם ידוע שהדם שבעד הוא מן הצד ולא בראשו של העד [כי זה תוכל האשה להבחין בהכנסתה להעד איזה מקום מכניסתו בעומק ואיזה מקום נשאר מן הצד], וכאשר ראיתי גם אני כמה פעמים שכמעט אין גם אחד שהדם ימצא בראשו של העד רק תמיד הוא מן הצד, הרי הוכחה גמורה שעל ידי מגע ודוחק הצדדים בא הדם, וכמבואר כה"ג בפסקי מהרא"י סי' מ"ז¹⁶. ואף שהוא לא התיר אלא בצירוף דעת המרדכי¹⁷ [ולא כמ"ש בנקודת הכסף¹⁸ דצירוף כאב, שהרי כתב וכל שכן¹⁹ כו', וכן הוא לשון השו"ע²⁰, משמע דאפילו בלא כאב יש להתיר. ובצמח צדק סי' פ"ו הפריז על המדה לצרף שניהם, וזה אינו], הרי בשו"ע סמך על הוכחה זו בלבדה, וכמ"ש רבינו הגאון אחמו"ר ז"ל (סי' ק"צ ס"ק ס"ו) דבבדיקת העד תלינן כמו בכתמים ממש במה שיש לתלות, משום דחזקת הדם שבא בהרגשה משמשת חומרא וקולא, חומרא בשאין מקום לתלות, וקולא כשיש מקום לתלות אמרינן מדלא ארגישה ממש רגלים לדבר שלא בא הדם מגופה [ואף דהתם בעינן דימצא בצד אחד דוקא, וכמו שביאר רבינו הגאון אחמו"ר ז"ל (סי' קפ"ז סקל"ב) דאם הי' בא מן המקור לצדדים הי' יורד פעם לצד זה ופעם לצד זה, אבל אם אינו יודע באיזה צד מוצאת הן יש לומר דמן המקור בא לצדדים, ובנידון דידן פעמים שאין האשה מבחנת בכך, מכל מקום כיון דבנידון דידן תלינן שעל ידי מגע ודוחק בצדדים בא הדם מהגידים הדקים, באיזה צד שתדחוק תמצא, משא"כ התם דלא תליא אלא במכה והמכה היא מצד א'. והא דלא תלינן התם על ידי מגע ודוחק, היינו משום דאותם כתמים ושערות היו ידועים למהרא"י שאינן רגילין לבא (ע"י דוחק הצדדים, או שלא היו טיפין קטנים כאלו).

גם יש מקום לתלות בלכלוך וזוהמא שבאותו מקום שאין הבית מכובד ומנוקה מכל לכלוך וזוהמא, ובפרט שהוא יבש קצת כמו פירור דבודאי יכול להיות שהוא זוהמא בעלמא. וגם אפשר להיות דם ישן נושן מונח מימים כבירים כאשר שמעתי מרופא מומחה. וגם על ידי דוחק הרבה מסרטת פירור בשר. ובנידון דידן יש עוד צד קולא במה שהטפה מעורבת בליחה לבנה, כמו שהסכים רבינו אחמו"ר ז"ל [בקו"א דל"ז ע"א²¹ בסוף הג"ה] עם תשו' שב יעקב סי' מ"ם ומ"א, דהדם המעורב בליחות הוא ספק שקול, שמא לא בא מן המקור אלא מן העלי'.

אכן כל זה לסתם נשים, ובפרט אותן שיש להן וסת ושלא בשעת וסתה, אבל אשה זו שהיא מעוברת יש להחמיר עלי', כי בעיבור הדם נעצר ונעכר, ואיכא למימר שלא נעכר ונעצר כל הדם ומוציאה טיפין טיפין, וכמבואר בשו"ת שבסוף ספר בית לחם יהודה²² בשם מעשה טוביה עיי"ש. ואין להתיר כי אם על ידי בדיקת שפופרת, אם לא תמצא על ראש המכחול אלא בצדדים. ואם תמצא בצדדים ולא על ראשו ודאי בדיקה גמורה היא. כי מ"ש בפסקי מהרא"י שאם הוא מן הצד קצת יש סברא כו', אין זאת אלא הוכחה, ואף גם זאת כשתמצא בצד אחר דוקא, ומשום דחיישינן שמא ירד מן המקור לצדדים, והיינו משום דחיישינן שמא לא הכניסה העד נגד פי האם, אבל בשפופרת לא חיישינן להכי כמ"ש במשאת בנימין סי' מ"ט. ולרווחא דמילתא תעשה לה מילדת להניח האם על מקומה, קודם שתכניס השפופרת וכדעת הסמ"ע שבמשאת בנימין שם.

ולענין הפסק טהרה, מה שכתב בס' סדרי טהרה²³ שצריך להיות יום ראשון מימי הספירה נקי לגמרי, ישתקע הדבר ולא יאמר, דהא אם הפרישה בטהרה אפילו בשני לנדתה היא בחזקת טהרה, ולהרשב"א²⁴ אפילו בראשון, והובא בסדרי טהרה עצמו בסי' קצ"ו²⁵, ובשני לנדתה משמע אפילו אם ראתה היום והפרישה דומיא דראשון לנדתה, ובסוגיא דפ"ד (דל"ה ע"ב) בפלוגתא דרב ולוי אמרו דללוי דאמר ב' מעיינות הם, די בשתפסוק משהו בכדי שתהא עולה לספירה. ואין לומר בדעת הסדרי טהרה משום דמיירי²⁶ בנפילת האם, וסבירא ליה דמעיין אחד הוא, התורה טמאתו כדרך ראי' והתורה טהרתו שלא כדרך ראי', דאם כן ליבעי ז' נקיים כמו בימי לידה לרב דסבירא ליה הכי עיי"ש.

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org