סימן יח

סימן יח

תנוך האוזן הוא הסחוס הקשה שבתוך האוזן¹

עיין מעדני מלך ולחם חמודות ר"פ על אלו מומין², שיש מחלוקת בין רש"י³ והטור⁴ להרמב"ם⁵. דהיינו דלרש"י (משפת) העור היא האליה רכה שהיא בשפת האזן למטה בתחתית האזן סמוך לגוף כמו אליה רכה שבאדם, אבל למעלה בגובה האזן כל ההיקף שמגובה האוזן ומהצדדים עד למטה הוא בכלל הסחוס דמתני', וכן מבואר להדיא בגמ'⁶ לגירסת רש"י⁷ גבי מומי אדם שאין רוצעין במילת, פירש רש"י אלי' רכה, אבל בגובה של אזן רוצעין, והיינו משום דהגובה הוא בכלל הסחוס, והוא הדין נמי בבהמה. אבל הרמב"ם סבירא ליה דכל היקף שטח גוף האזן מגובה האזן ומהצדדים הכל נכלל בשפת העור, וכן מבואר להדיא בפירוש המשניות קצה העליונה כו' ונק' בשם הסחוס עכ"ל. משמע שכל גובה האזן וצדדים אע"פ שיש בהן הסחוס קצת אין זה אלא שנק' בשם הסחוס, אבל אינו הסחוס ממש דמיירי מתניתין, דמתניתין מיירי בהסחוס הקשה כמ"ש בפסקי מהרא"י סי' רמ"ד⁸, וכדאיתא בפירוש המשניות להרמב"ם פי"ד דנגעים משנה ט', גשם יוצא על שטח האזן ומה שימשך ממנו ולפנים כאשר יגע בו האדם ימצא חזק ומבחוץ בשר הרך מקיף כו', מבואר להדיא דכל גובה האזן והצדדים אינן בכלל תנוך, שהוא הסחוס דמתני'. והכי איתא בתורת כהנים⁹ (הובא בר"ש שם¹⁰) דהתנוך שהוא גובה של אזן אינו כשר להזאה. ונק' תנוך מלשון נכה רגלים, לפי שהגשם המקיף את תנוך האזן אינו עומד זקוף ביושר בשוה אלא נכפף קצת כאדם נכה רגלים שאין רגלו ישרה. ומאחר דסחוס דמתני' הוא התנוך אם כן כל גובה האזן וצדדים, אע"פ שיש בהם הסחוס רך, הן בכלל שפת העור ולא נכללו בסחוס. וגבי רציעת עבדים מבואר ברמב"ם פ"ג מהל' עבדים ה"ט דהיא בגופה של אזן. ומשמע דהכי גרס בגמרא¹¹ בגופה, במקום בגובה. וכן משמע בתוס'¹² דסבירא להו דסחוס דמתניתין היינו דומיא דהסחוסין שבפרק כיצד צולין, והתם¹³ איתא שאינו נאכל בשור הגדול מחמת קשיותו. וכן ממה שהביאו התוס' הפסוק¹⁴ בדל אזן, דת"י¹⁵ חסחסי', היינו שנשאר מן הארי שאינו אוכלו מחמת קשיותו, וכפירוש הרד"ק שם. ואילו בפ' אין מעמידין (ד' לח ע"א) גבי עובד כוכבים שחרך¹⁶ כו' אפילו מריש אודניה, מוכח שראש האזן הוא רך להתבשל יותר משאר בשר, וראש האזן הוא גובה האזן והצדדים. אלא ודאי שכל הגובה והצדדים שסביב שטח האזן אינו בכלל סחוס (ואפשר דאף לדעת רש"י יש לחלק בין אדם לבהמה, דבבהמה כל הגובה והצדדים הן רכין. ומ"ש רש"י והאי עור היינו אליה רכה, היינו לאפוקי דלא נימא עור ממש, אלא דכל הרך שבאזן בכלל זה. וכן לשון הטור משפת האזן (י"ל) כל הקצה בהיקף נק' שפה. והשתא אתי שפיר שמהרא"י לא הביא שום מחלוקת).

והנה באדם ניכר ההבדל שבין (שטח האזן שהוא) תוך האזן ובין התנוך שהוא תכלית קערורית האזן בגשם המקיף את התוך סמוך לקערורית האזן. וכן ניכר ההבדל בין התנוך המקיף את קערורית האזן ובין גובה האזן שהוא המקיף את התנוך שנמשך לפנים, אבל בבהמה אין ההבדל ניכר בכל זה. לכך נתן מהרא"י סימן זה שהוא קשה במישוש ויש לו גובה בפנים. ואין רוצה לומר מקום שמתחיל להיות חריצין ותלוליות שיש גובהת בתלוליות נגד החריצין, ולפי שהחריצין הם שוים לגובה האזן לכך לא הזכיר אלא מקום הגבוהת. חדא דלשון גובה הוא לשון יחיד והוה ליה למימר תלוליות או מקומות גבוהות קצת, דהא אינו מקום אחד גבוה. ועוד דהא נראה לעינים דגם במקום התחלת החריצין ותלוליות אינו קשה בחוש המישוש. אלא רוצה לומר כי מהעצם הסותם את פי האזן למטה עד מקום התלוליות יש בו מקום עמוק ונראה שהוא כנגד תוך האזן שבאדם, ולמעלה ממנו מתחיל להיות גובה משפע ועולה. ומכל מקום נראה עכ"פ שהוא למעלה קצת מעצם הסותם פי האזן, שהרי כנגדו באדם אפילו תוך האזן הוא למעלה מהעצם הסותם פי האזן, ומכל שכן התנוך שהוא תוך נוך כדאיתא (בתורת כהנים). ועוד לשון מהרא"י דקשה במישוש משמע שהוא כאשר ימשש מבחוץ, והעצם הוא מבפנים למטה שאין כנגדו מבחוץ.

והשתא אתי שפיר הא דגדיא באוניה¹⁷ כפשטיה, כי בגדיא השיעור שמהעצם הסותם את פי האזן עד הגובה שהוא כנגד תוך האזן שבאדם, הנה התוך הזה יותר גדול, וכל שכן אם נאמר שכל מקום הפנוי משערות הוא בכלל סחוס אתי שפיר טפי. גם מהא דתניא (מ' ע"ב)¹⁸ גבי אזן הגדי שהיתה כפולה בחסחוס אחת כו' בשתי חסחוסות כו', משמע דחסחוס הוא בהיקף האזן ולא בעצם האמצעי שבאזן. אלא דלשון הרמב"ם¹⁹ ובלבד שיהי' לו שתי חסחוסין, אפשר לומר דהיינו ב' עצמות בפנים, ומה שכתב אבל אם אין לו אלא חסחוס אחד והרי הוא כגוף כו', תרתי קאמר, חדא שאין בו אלא עצם אחד מבפנים, ועוד שגם בהיקף נראה כאילו הוא גוף שנכפל (ורמב"ם לטעמיה בפירושו במתניתין, ולא כפירש"י תנוך²⁰). אבל לשון סמ"ג²¹, אבל אם אין לו אלא חסחוס אחד הרי הוא כגוף כו', אי אפשר לפרש כן. אלא דיש לומר דחסחוס הוא שם המושאל, ולכן דקדק הרמב"ם בפי' המשנה ריש פרק²² ולא מן הקצה העליונה כו' ונקרא בשם חסחוס, ורוצה לומר דגם קצה העליונה נק' חסחוס, אבל אין זה אלא לענין קריאת שם בלבד אבל לא לענין הדין. והתם נקט בברייתא לענין קריאת שם בלבד (ומינה נראה (די"ל) דאפילו רש"י דפירש במתניתין דאזן הגדי כגון תנוך העליון כו', אינו אלא לענין קריאת שם דנקרא תנוך, אבל לא לענין דינא דמתניתין מן הסחוס ולא מן העור, דהיינו סחוס ממש, ולא כל מה שנק' תנוך בכלל זה), (וכדלעיל בהג"ה, דגם לרש"י יש לומר דבבהמה גם גובה האזן הוא בכלל העור דריש פרק).

יורה דעה חלק שני

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org