עיין מה שכתב הרמב"ם פ"ט מהלכות אסורי ביאה ה"ב, הטעם גבי כתמים דטמאים דספק שמא מן החדר בא, והכסף משנה הקשה הא הוי ספק ספיקא1 כו', והט"ז רס"י ק"צ סק"ב תירץ כיון דרוב דמים מן המקור לא נחשב זה לספק כו', ועי' ביאורו בדברי הרב ז"ל2 על פי פירוש רש"י ותוס'3, אבל הרמב"ם4 על כרחך לא סבירא ליה הכי עיי"ש.
ובאמת קושיית הכסף משנה מעיקרא לא קשה מידי, דהוי ספק ספיקא משם אחד5, דמה לי מעלמא או מעליי'. ולא דמי לספק ספיקא דרמ"א סי' קפ"ז ס"ה6, דהתם יש מכה לפנינו לתלות בו7 משא"כ אם הוא ספק אם יש לה מכה בזה לא עלה על דעת רמ"א דהוי ספק ספיקא, וכן דם העליי' טהור8, שהוא כמו דם מכה בכבד וכוליא כמ"ש הרמב"ם בפ"ה דין ה', ואי אפשר לתלות בזה אלא אם כן המכה ידועה. וכיוצא בזה שמעתי מפי מו' הרב ז"ל גבי עצם המפרקת לדעת הרשב"א9, ומצאתי גם כן כיוצא בזה בתשו' פנים מאירות10.
אך צ"ע דנימא ספק ספיקא11 שמא בלא הרגשה כו'. ואפשר דמזה יצא לו להרמב"ם12 דחזקת הדם שבא בהרגשה, והוכיח זה מפ"ה13 דמן הלול ולחוץ ספיקו טמא ולא הוי ספק ספיקא דאימא הרגשת עד הואי.
ולהתוס'14 צריך לומר דטומאה זו גזירה דרבנן הוא ולא מחמת ספק15. וכן משמע בהדיא בתוס' (ד' נ"ח א') ד"ה מודה שמואל כו' דאפילו ברי לה שלא הרגישה כו'16. והא דמן הלול ולחוץ17 לא קשה מידי לפי מה שכתב הרב18 דחיישינן להרגשה דכבר, וכדחיישינן שמא כבר שחתה כו', וכיון דרוב פעמים מרגשת כמ"ש התוס' רפ"ק דף ג' ע"א ד"ה מרגשת לא הוי ספק (ועיין בדברי התוס' ר"פ הרואה כתם). ובזה אתי שפיר הא דבר פדא ד"ס ע"ב19 (ע"ש בתוס'20), אפילו לדברי התוס'21. והא דפריך22 מנמצא על שלו, היינו משום דמשמע ליה דקאי נמי על עדן של צנועות23. ועיין במאור24. ואף הרמב"ן במלחמות25 לא נחלק עליו בזה, אלא דמתני' משמע לי' בכל ענין26. וכן הא דבדקה קרקע עולם27 מיירי נמי בכה"ג שבדקה עצמה קודם לכן28.
והרמב"ם29 אפשר דסבירא ליה דלמסקנא בתר חזקה אזלינן ולא בתר חששא30 כלל, כיון שיש עתה הרגשה לפניך (ועיין ברש"י רפ"ק ד"ג31, והתוס'32 אזלי לשיטתייהו עיי"ש). ולא דמי להא דבר פדא (ד' ס' ע"ב), דהתם אין הרגשה לפנינו כלל. והא דמן הלול ולחוץ ספיקו טמא33, מיירי דוקא בקרקע פרוזדור ולא בגגו, וכמ"ש בפירוש המשנה34. וסבירא ליה דאוקימתא דגמ' (די"ח ע"א) לרמי בר שמואל ולרב יצחק בריה דרב יהודה כאן שנמצא כו' הוא במן הלול ולחוץ, דלא כרש"י35 ותוס'36. ואביי נמי לא פליג עלי' (די"ז ע"ב) בלישנא דבתר חזקה אזלת, אלא דללישנא דבתר חששא אפילו בגג פרוזדור נמי37, כמ"ש התוס'. ובזה מיושב נמי לשון רש"י ותוס' דמשני הכי ללישנא דבתר חששא כו', משום דעל כל פנים ספק הוי ופליגא דר' חייא38, אבל לרמי בר שמואל ולרב יצחק בריה דרב יהודה מיירי רבי חייא מן הלול ולפנים. והא דלא ביאר כן בפירוש בפ"ה דבגג פרוזדור טהור מן הלול ולחוץ39, יש לומר דסמך עצמו אמה שכתב שמא מן החדר בא, דמשמע כדרכו40. וכן מה שכתב מן העלייה שתת משמע מלמעלה למטה41. וכן בפ"ט גבי כתמים השמיט דין נזדקרה לגמרי עיי"ש.
והא דנמצא על שלו טמאים וחייבים חטאת (די"ד ע"א), היינו משום דהאבר נכנס לפנים מן הלול, וכיון דעל ידי הרגשת שמש אמרינן שראתה דם הוי כאילו נמצא לפנים מן הלול. ועיין בגמ' (ד"ס ע"ב) במשל דר' אושעיא לאביי42. וכן עד שהכניסה לפנים מן הלול טמאה ודאי, אע"ג דלא מצאה בראש העד, אלא אם כן לא הכניסה העד אלא מן הלול ולחוץ. וכן משמע מתוס' (די"ח43) שכתבו דלא עדיף נמצא על שלו מנמצא מן הלול ולפנים כו'. הכלל דעכ"פ שניהם שוים. והא דבר פדא נמי, כיון דחיישינן להרגשה דכבר, מאחר שעתה אין הרגשה לפנינו כמש"ל, הוי כאילו נמצא לפנים מן הלול. ולא מספקינן במן הלול ולחוץ אלא אם כן ברי לה שלא הכניסה אלא עד חוץ מן הלול, ויש לפניך הרגשה לתלות בו דאימור הרגשת עד הואי תלינן לקולא, כמ"ש רש"י ר"פ הרואה44. ועיין בדברי הרב45, דהא דנמצא על שלו מיירי בהרגישה ממש, ולהכי לא הוי ספק שמא מן הצדדים, ולא מהני בדיקת שפופרת כו' (אך להרמב"ם46 בלאו הכי לא מהני בדיקה בבעל ראשון, ואפשר דהיינו דוקא אחר שנתחזקה אבל קודם שנתחזקה הוי ספק שקול לכו"ע). ולפי המסקנא בשבועות47 דנמצא על שלו מיירי בסמוך לוסתה אתי שפיר טפי דלא חיישינן לצדדים.