בכל אחד ואחד, שלכן דוקא על יונתן בן עוזיאל אמרו (ב"ב קלד' ע"א) שכשעוסק בתורה כל עוף שפורח עליו נשרף – ועייג"כ חגיגה יד' ע"ב – ואמרו בת"ת (שבת קיט' ע"ב) אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא. וכן בתפלין (שבת מט' ע"א), עיי"ש תוד"ה כאלישע. וכידוע שעשית תומ"צ שצ"ל לשמה, הנה כמה מדריגות יש בזה, כמבואר ממ"ש הרמב"ם ביד הל' תשובה פ"י הה"ו.
וזהו שאומר בסוגיין, אשר ע"י שמורה היתר, מצדיק עצמו בטענת "השתא דצריכא לדידי". ולכאורה הא דצריך להטלית, הוא סיבה שיבוא להוראת היתר, כיון שנוגע הוא בדבר, שצריך להטלית, אבל אין זה יכול לשמש טעם וטענה שמפני זה מותר לו לקחת הטלית. וע"פ הקדמה הנ"ל, הנה גם זה מטענתו, שטוען שצריכא – הטלית – לדידי, שע"י עבודתי דוקא, ולא של חברי, תתעלה ויהי' השכר גדול יותר, וא"כ גם זה הוכחה שצ"ל – אשקלא אנא.
ובכל זה מתורץ ג"כ, הא דגבי הוראת היתר דמציאה, לא קאמר "השתא דצריכא לדידי".
ומקשה מקח וממכר וליחזי זוזי ממאן נקט.
פירוש: אופן מקח וממכר נת"ל, דהיינו שעושה המצוה – שבעדה מקבל שכר הנעלה הנקרא במתני' טלית – ביגיעה והשתדלות רבה מצדו. והמצוה או ההכשר מצוה והאהבה ויראה שלו הם בדוגמת זוזי, שע"י קונה הטלית. והקושיא היא: דהבירור למי שייך הטלית – היינו בחי' הנעלית דהשכר, הקרן ולא הפירות – הוא פשוט, ע"י שנראה זוזי – עשית המצוה – דמי נתקבל.
דהנה אמרז"ל (פסחים נ' ע"ב) דבעושין תומ"צ לשמה, גדול מעל שמים חסדך, אבל בעושין שלא לשמה, רק עד שמים חסדך, ואין מגיעים זוזים – עשית מצוה – כאלו מעל שמים – ששם הוא עיקר שכר המצות. וכבר ביאר ביד הל' תשובה פ"י ה"ה: כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר . . ה"ז עוסק שלא לשמה. וכל העוסק בה . . מפני אהבת אדון כל הארץ שציוה בה, ה"ז עוסק בה לשמה. ושם ה"ג כתב: וכיצד היא האהבה הראוי' הוא שיאהב את ד' אהבה גדולה יתרה עזה מאד . . כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך. ועיי"ש
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור