לגמרי, ואין כאן בע"כ כלל. אבל, כיון שגם בראשון קיום המצוה הוא לשמה, ולא לקבל שכר או מיראת העונש, ה"ה עולה מעל שמים. אלא, שמדה כנגד מדה, כמו שבעשית המצוה הי' בה ענין של בע"כ, הרי גם בשכרה הוא, כביכול, גם מצד המוכר – נותן הטלית – ענין של בע"כ בקבלת הזוזי, וע"ד מרז"ל בקבלת תשובה (חגיגה טו' ע"א) שנאמר מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאחר, ובכ"ז א"ל ר"מ גם אח"ז חזור בך, וסו"ס אתי לעלמא דאתי. וכידוע שזהו דיוק לשון רז"ל (יומא פה' ע"ב) אין מספיקין בידו לעשות תשובה אין מספיקין דוקא, אבל אם דחק ונכנס אין לך דבר העומד בפני התשובה, וכמ"ש הרמב"ם ביד הל' תשובה פ"ד ה"א ו'.
וכאן שסו"ס שניהם הם מעל שמים, לכן לא ידענא מי הוא מדעתי' ומי הוא בע"כ.
ובמילא אי אפשר לברר כי אם ע"י דרמו רבנן שבועה עלי', והשבועה בת בירור, כי היא מגיעה בנפש בפנימיות יותר מכמו בראשית עבודה הנ"ל. וכנרמז סדר העליות מחיל אל חיל וממדריגה למדריגה גבוה ממנה בכתוב (דברים י' כ'): את ה' אלקיך תירא, אותו תעבוד, ובו תדבק, ובשמו תשבע.
והי' אם ישבע רק האחד, ה"ז הוכחה שהשני הוא הבע"כ, ואין הטלית שייכת לו, כי לא עשה המצוה אלא מפני התעוררות המוכיח, או, אם הנשבע הוא העושה המצוה, ה"ז ראי' שבין כך ובין כך הי' עושה המצוה, כי הרי עבודתו נעלית על עבודת המוכיח שלא נשבע. ואם נשבעו שניהם, ה"ז ראי' דתרווייהו הם מדעתי' – דבמתני' יכולה החלוקה שתהי' אמת, ואין כאן ודאי רמאי וכו', ועיין תוד"ה לימא (ב' ע"ב).
ועוד זאת, אשר השבועה מורה על עבודה מעומק פנימית הנפש, ובפרט הוא עבודה ע"י מס"נ בפועל או בכח, וכמארז"ל (ברכות סא' ע"ב) בפי' ואהבת גו' בכל נפשך, אפילו נוטל את נפשך, שעי"ז זוכים לשכר היותר נעלה, והוא יעוד האמור (ישעי' סד' ג'. ועיין ברכות לד' ע"ב) עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור