דוחה אותו בשתי ידים (סוטה מז' ע"א), שאם לא נזהר מזה, הרי התוכחה אינה פועלת פעולתה, ואדרבה יכולה לגרום שעוד יוסיף עון על חטאו, וכמו שרואין במוחש.
אבל אם איש המוכיח טוען כולה שלי ונשבע על זה, שזהו הוראה שנוגע לו הדבר בפנימיות נפשו – הרי דברים היוצאים מלב המוכיח בודאי נכנסו אל לב השומע, וכמארז"ל (ברכות ו' ע"ב) כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין, ובודאי פעלה התוכחה שלו, ויש לו חלק בהטלית.
וכן השני, המקיים המצוה בפועל, צריך לישבע, שזהו הוראה שלא היתה תורתו מן השפה ולחוץ, ועד"ז במצות, כי אז אין לו חלק בטלית זה, שאין התומ"צ מגינים עליו – שזהו פעולת הלבושים כנ"ל – וכמ"ש בתוד"ה כל (חגיגה טו' ע"ב) ודואג ואחיתופל דלא מגני להו תורתן לפי שלא הי' להם יראה כלל. ואמרו (ברכות יז' ע"א) תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים – עיקרה של תורה שיהא עמה תשובה ומעשים טובים. פירש"י. ומפרש בש"ס תוצאות הלמוד אם אינו באופן כזה – שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו ובאמו וברבו כו'. אבל אם נשבע שיש לו חלק בהטלית, היינו שבפנימיות נפשו נגע למוד התורה וקיום המצות, הרי מלבד שעבודתו היא עבודה שלימה, הנה זה משמש ראי' שלא רק מפני התעוררות הבאה מבחוץ עשה המצוה, ולכן יחלוקו, כי השתתפות שניהם יש כאן, וזה וזה גורם.
זה אומר כולה שלי וזה אומר חצי' שלי, האומר כולה שלי ישבע כו'.
מבאר במשנה סוג שני בבני אדם, הם הבינונים, שעליהם ארז"ל (ברכות סא' ע"ב) בינונים זה וזה – יצ"ט ויצה"ר – שופטן.
ובנדון משנתינו היינו, שבענין דתומ"צ דבי' עסקינן, בינוני הוא, וכשבא לעשותו מתלקחת מלחמה בנפשו, והן היצ"ט והן היצה"ר מחווים דעתם: לעשות או לא. ולכן כשסוף סוף עשה המצוה, ובאים לדון ע"ד הטלית – פועל המצוה או שכרה, כנ"ל בארוכה – הנה המדריך ומוכיח, טענתו היא עוד ביתר שאת כולה
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור