שלי, ועושה המצוה, שהוא בינוני, טוען, שעכ"פ חצי' שלי, כי גם לולא המוכיח הרי חציו טוב.
והבירור הוא ע"י שנשבעין, כנ"ל, ואם שניהם נשבעין, הרי זה ראי' ששניהם נשתתפו במצוה זו, ולשניהם חלק גם בחציו הטוב של הבינוני, כי, אף שחצי זה טוב הוא, הרי כנ"ל בצדיק, אם לא הי' חברו מוכיחו ומעוררו, אפשר אשר גם חלקו הטוב הי' כישן אצלו, ולכן זה נוטל ג' חלקים, והבינוני נוטל רק רביע.
ועוד סוג אחרון ישנו, והם הרשעים, שעליהם אמרז"ל (ברכות שם) יצה"ר שופטן, שהיצה"ר לו הדיעה היחידית אצלו, והוא מושל עליו, וכמ"ש (סוכה נב' ע"ב) בתחלה קראו – ליצה"ר – הלך, עובר דרך עליו ואינו מתאכסן עמו, רש"י, ולבסוף קראו איש, ופירש"י בעה"ב.
ובמתני' לא נכתב דינו, כי נלמד הוא מדינא דצדיקים ובינונים, ובמילא אתינן לגדר דברשיעי לא עסקינן, כיון דגופא דדינא נדע בלאה"כ (עיין יבמות לג' ע"ב. ויש להעיר מרש"י ד"ה ברשיעי קדושין לג' ע"א), אבל בתוספתא אתי לפרש גם דין סוג אנשים אלו.
והטעם יובן בהקדם ענין התוספתא.
דהנה, כל מילתא דמיתנא בתוספתא, יש לפושטו מדברי המשנה, כדאמר אילפא (תענית כא' ע"א וכתובות סט' ע"ב), אלא שצריך לזה דעת רחבה. וכמו שפי' הרמב"ם בהקדמתו לפיה"מ, וז"ל: והיו דבריו – של רבינו הקדוש – במשנה דבר קצר וכולל ענינים רבים, והי' הכל מבואר לו לחדוד שכלו, אבל למי שהוא פחות ממנו, הענין ההוא עמוק בעיניו . . לפיכך ראה א' מתלמידיו, והוא ר' חייא, לחבר ספר . . והיא התוספתא . . ותוספתא אפשר להוציא טעמה מהמשנה אחר יגיעה רבה . . וכן עשה ר' אושעיא.
וירידה זו מדור שלפני המשנה לדור התוספתא – שלכך הוצרכו לתוספתא – היתה לא רק בענין ההבנה, שאמרו על זה (עירובין נג' ע"א) לבן של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים כפתחו של היכל – ומסיים – איכא דאמרי ראשונים ר"א בן שמוע – היינו דור שלפני סידור המשנה, כי ר"א בן שמוע הוא
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור