בטבעו, ורך כקנה במדותיו בתולדתו, הרי העיד עליו הכתוב (איוב יא' יב') עיר פרא אדם יולד, ורק רבו והמדריכו ללכת בדרך טובים מביאו לחיי עוה"ב (ב"מ לג' ע"א). וגם אחרי שכבר חונך וגדל בתורה ומעשים טובים, הודיעונו חז"ל (אבות פ"ד מי"ד) הוי גולה למקום תורה כו' שחבריך יקיימוה בידך ואל בינתך אל תשען. וביד הל' דעות (פ"ו ה"א) כתב: דרך בריתו של אדם, להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו כו'.
ולכן שנים אוחזים בטלית, כי, הן האדם העושה והן זה שחנכו או הדריכו, כל אחד מהם טוען שלי הוא.
וע"פ הנ"ל יובן ג"כ שינוי לשון משנתינו "שנים אוחזים", כמסַפר ענין שבודאי כן הוא, שלא נמצא לשון זה בהתחלת ענין (אם לא כאשר יש הַקבלה וניגוד: שנים אומרים כו' ושנים אומרים כו', וכה"ג) אלא זעיר שם במשנה (לדוגמא בתיבת שנים: סנהדרין פ"ז מי"א, חולין פ"ב מ"ב). כי לשון המורגל הוא:
א) בתוספת שי"ן, כמו שנים שלקחו (פאה פ"ג מ"ה), וכהנה רבות למאוד. ודין משנתינו גופא העתיק ביד הל' טוען ונטען (פ"ט ה"ז) "שנים שהיו אוחזין", שהשי"ן באה במקום תיבת "אשר", וכאלו כתב: שנים אשר אוחזין כו' דינם הוא כך וכך.
ב) בתוספת תיבת "היו", וכמו שכתב בסוף משנתנו עצמה: "היו שנים רוכבין", ועוד כהנה.
ועי' תוס' ריש כתובות וריש קדושין ועוד.
וע"י כהנ"ל מובן רמז הלשון – כי בודאי כן הוא והֹוֶה תמיד, אשר שנים אוחזין בטלית.
וכמו שהוא בדרך כלל בכל אדם, ששנים אוחזים בטלית כנ"ל, הנה גם בפרט, הרי, לפעמים תכופות, עושה האדם מצוה או לומד תורה, ע"י התעוררות סמוכה לפעולה הבאה מאחר, ואז טענת השני כולה שלי, היא עוד ביתר שאת מטענת זה שחנכו בנעוריו, כיון שתוכחתו סיבה קרובה בזמן לפועל טוב הזה.
ולמותר לבאר, אשר טענת המדריך ומוכיח שהטלית שלו הוא, בנדו"ד, הכונה להמצוה שנעשית ע"י שהוכיח את חברו, ולא למצות
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור