אמת, ושפת אמת תכון לעד. וכונת ההתעוררות – המציאה – שמזמינין לו מלמע' הוא שתבוא לידו. ואם אינו מחזיק בה הרי כעבור העת רצון נשאר על עמדו וטבעו והי' כלא הי'. ומיהו תנא לישנא דעלמא נקט, ומדחזי לי' אמר אנא משכחת, כיון שבשעה זו הוא בהתעוררות תשובה, והאדם יראה לעינים [ולכן לישנא דעלמא – שאז היינו כחולמיםח – מדחזי לי' אמר כו'], ואע"ג כו'.
רישא במציאה וסיפא במקו"מ. וצריכא דאי תנא מציאה הו"א מציאה הוא דרמו רבנן שבועה עלי' – כדי לברר שעשה המצוה מקול"ע ולא מן השפה ולחוץ – משום דמורי ואמר חבראי לאו מידי חסר בה – חברי לא בא לקיום המצוה או לההדרכה ותוכחה ע"י מלחמה עם יצרו, ע"י מעוט חלבו ודמו וע"י יגיעת נפש ובשר, כי הרי בא לזה ע"י התעוררות מלמע' בלי השתדלות מצדו, וא"כ מי יודע אם תפיס במצוה זו, אם שייך הוא אלי' ומבין הוא אותה. ואף שגם אצלי הוא ע"י התעוררות מלמע' כו', אבל עכ"פ לא נופל אנכי ממנו, וע"כ יש מקום לומר – איזל אתפיס ואתפליג בהדה – אף שאינו נוגע להטוען הענין כ"כ, כי לא נגעה התעוררות זו בפנימיות נפשו – ולכן רמו שבועה עלי'. אבל מקו"מ דליכא למימר הכי אימא לא.
ואי תנא מקו"מ הו"א התם הוא דרמו רבנן שבועה עלי' – לברר שיגיעתו והשתדלותו הי' בכחות הפנימים שלו – משום דמורי ואמר חבראי דמי קא יהיב – שבא למצוה זו ע"י עבודה מאהבת ה' ויראת השם – אבל גם – אנא דמי קא יהבנא – וכיון שמטבע האדם להגדיל ערך יגיעתו ועבודתו ולהקטין זו של חברו, אמר – השתא דצריכא לדידי
– לכאורה הול"ל "דצריכנא לה" (וכתענית ט. ורש"י כאן ד"ה אבל), ולא "דצריכא לדידי", שסובל ג"כ פי' שהטלית צריכה לי'. ואולי י"ל שאז הו"ל "לי'" ולא "לדידי". אבל ע"פ כהנ"ל דקאי בתומ"צ ניחא. דהנה כמו שהאדם נצרך לתומ"צ והם תכלית בריתו שלא נברא אלא לשמש את קונו (קדושין פב.) כמו"כ גם התומ"צ מתעלים ע"י האדם העושה אותם ומקיימם. ולדוגמא קדושת מצות תפלין חלה על התפלין כשאיש הישראלי קיים בהם מצות תפלין, וכדאיתא (מנחות לד:) שבתפלין שלא הניחם עדיין מותר לשנות מתש"ר לתש"י ולא הוה מוריד מקדושה חמורה לקדושה קלה. ועד"ז בשאר המצות. ובתורה אמרו
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור