והנה הרמב"ן תי'יב דלקדשו הוא כמו שאמ' ביובל וקדשתם את שנת החמישים שנהיג אע"פ שהוא מקודש מעצמו צריך ראש ב"ד לאמר בתחלת השנה מקודש השנהיד, כן בשבת צריכים לקדש אותו בכניסתו והיינו על הייןטו כו', אך אכתי קשה למה צריך לקדשו על היין כיון שהוא מעצמו מקודש כו'. אך הענין יובן בהקדם ענין השבת שנא' בו וביום השביעי שבת וינפשטז שזה"ע המנוחה מן היגיעהיז ולכאורה איך שייך מנוחה למע' דבשלמא באדה"ת שעושה בידיו וכוחו מוגבל שייך בו יגיעה שהוא אפיסת הכח מצד הגבלתו משא"כ למע' במאמרו ברא הכל ועוד דכתי' לא ייעף ולא ייגעיח כו' כי כחו בלתי מוגבל ולא שייך בו אפיסה שהו"ע היגיעה א"כ מהו ענין המנוחה מן היגיעה כו'. אך הענין דזהו דוגמא בלבד להמנוחה שבאדה"ת שכמו שבאדה"ת כאשר בונה בנין או עושה כלי אזי כל כחות נפשו מלובשים בעסק המלאכה וכאשר גומר את מלאכתו אזי נפשטים כל כחות נפשו ועולים לעצמות נפשו, כך למע' ענין השביתה הוא בחי' העלי' מן הירידה כו'.
וביאור ענין הירידה והעלי' שאחרי', הנה כתיב כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, ומבואר בזהריט דזהו בחי' המדות דאצי' שנק' ששת ימים דבהון עביד קוב"ה שו"א כו'. והנה גם בחי' המוחין דחו"ב נמשכים במדות לצורך השתל' העולמות היינו למדוד איכות שפע המדות איך יומשך בכל עולם ובכל נברא בפרט הן לצורך התהוות היש שלו הן לצורך חיותו שהוא בחי' הביטול שלו וזהו בראשת ברא בחוכמתא בראכ כו' כי כל בחי' מדה ושיעור להגביל ולצמצם צ"ל ע"פ קו המדה דחכ', אך בחי' המדות עם המוחין שבהם נמשכים מעצמות חו"ב עילאין [... הנק' בכהאריז"ל בשם או"א עילאיןכא כו'. ..] ע"י צמצום שעצמות אור