ענין העבודה דיוה"כא שצריך לזה ד' תנאים הא' עיצומו של יוםב זה דייקא כי ביום אחר לא יפעול העובד מה שפועל ביום זה, הב' שהעבודה צ"ל בכה"גג דייקא ולא בכהן אחר, הג' צ"ל הכ"ג מלובש בד' בגדיםד שהם בגדי פשתן דייקא ויהיו לבנים דייקא, הד' עיקר העבודה היא עבודת הקטורת הנעשית לפני ולפניםה בהיכל ק"ק כו'. והענין יובן ע"פ הידוע בענין ההפרש שבין יחיד לאחדו כי אחד הוא התאחדות דברים מחולקים בלה"ק ויש ב' אופנים בזה, הא' התאחדות אחרי ההתחלקות, והב' יחודם קודם התחלקותם כו', ועד"ז למעלה כשעלה ברצוה"פ להטיבז או מח' דאנא אמלוךח שזהו בחי' חסד ומל' דא"ס שלפני הצמצום נק' אחד להיותם מקור להתפשטות רק מצד שכח ההתפשטות הוא בלי שיעור כי כל יכול להאציל ספי' עד אין קץ ומספר ולא עשר בלבד לכן נק' בשם א"ס כי א"ס להתפשטותו כו' ונק' אחד ע"ד הב' בחי' יחוד שקודם ההתחלקות ונק' אחה"פ להיותו מקור להתחלקיות לאין שיעור [משא"כ מחה"ק שלאחר הצמצום שכוללת רק ע"ס דאבי"ע ולא יותר נק' סתם אחד], משא"כ בחי' יחיד הוא בחי' העצמו' כמו שהוא לבדו שנבדל מגדר גילוי והתפשטות לגמרי עד שגם בשם א"ס לא יתכן לקרותו ולכן גם שהוא כל יכול כו' מ"מ היכולת הוא בהעלם ג"כ ואינה בגדר גילוי כמו העצמו' [ולכן למעלה גילוי היכולת להיות מקור להשפעה הוא ע"י רצון דייקא שהוא בחי' ירידת העצמו' שזהו הרצון להטיב ולא בחיוב והכרח ח"ו כו'] כי אין היכולת נבדלת מן העצמו' רק היכולת הוא העצמו' והעצמו' הוא היכולת ולא שהיכולת היא מתאחדת בעצם ולכן נק' בשם יחיד שאין שני לו שיתכן לומר שמתאחד בו כו' [וזהו ענין י"ס שבבחי' יחיד היינו היכולת להאציל י"ס שאינה נבדלת מן העצם כנ"ל ועיין בשער היחוד סי' י' וי"א].
והנה בחי' הרצון הפשוט להיטיב ולהיות מלך על עם כו' יתכן לקרותו בשם ראשית להיותו מקור האמיתי דהשפעה והתפשטות, ועל זה נאמר המגיד מראשית אחריתט שהוא ההמשכה מרצה"פ הנק' ראשית עד מל' דאצי' שנק' אחרית