נב

כנס"י שנק' אשה, הרי מאיש לוקחה, שהנשמה היא חלק אלוה ממעל, וזהו בחי' הסימן שיש למטה בנפש ניצוץ אלקי ממש, ולכן הוא מסומן ומצויין שכל רואיו יכירו ויבינו שהוא בחי' חלק אלוה ממעל שלמעלה מגדר ובחי' נברא, וע"ד שאמר יעקב מה נורא המקום הזה אין זה כ"א בית אלקים כו', וכך יש בכח כל נפש בחי' אהבה מסותרת שהיא אלקות ממש ויכול למשול ולשלוט על הגוף ונה"ב להפכו מן הקצה אל הקצה וכמ"ש כהמס דונג מפני אש כן כו' כמ"ש בתניא, ובזמן שהי' בהמ"ק קיים היו מקבלי' כ"י גילוי בחי' זו ע"י מצות ראייה יראה כל זכורך את פני הוי' כו', ועכשיו בגלות הנה אהבה זו מסותרת ומכוסה בלבוש שק מחמת ההתקשרות בעניני עוה"ז וע"ז אמר הנביא ציון במשפט תפדה, משפט הוא הלכות התורה כמו שתרגם כמשפט הראשון כהלכתא קדמייתא, וארז"ל משחרב בהמ"ק אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה, וע"ז נאמר אוהב ה' שערי ציון כו', לכן ע"י עסק התורה יוכל להמשיך ולפדות החלק אלוה ממעל שיש בו שהוא בחי' ציון שיצא מההעלם אל הגילוי.

וביאור הדברים כי הנה אשה הוא אש ה' ואיש הוא אש יו"ד, והנה ארז"ל ע"פ בהבראם בה' בראם שהוא בחי' מדת מלכותו ית' עד"מ מה שהמלך נקרא שמו מלך על המדינה אין זה התפשטות מהותו ועצמותו כלל תוך המדינה כי אם רק מה ששמו נקרא עליהם, כמ"כ הוא יחיד חי העולמים מלך פי' שהוא ית' יחיד ומיוחד כמו קודם שנברא העולם, וחיות כל העולמים הוא רק מבחי' מלך שהוא בחי' שמו, וכמארז"ל הי' הוא ושמו בלבד, כמו השם עד"מ אשר יקראו לו אין ערוך השם לגבי עצמיותו וחיותו, ועכ"ז מתלבש החיות באותיות השם שהשם אשר יקראו לו בלה"ק הוא אותיות המקור חיותן, וכמ"ש ויצר ה' את כל הבהמה כו' לראות מה יקראו לו שהוא חכמה גדולה לידע מקור חיותן שיקראו בשמו האמיתי וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו, וערך השם לגבי העצמיות הוא ג"כ כמשל גוון ומראה התפוח לגבי עצמיות התפוח שהרי הגוון והמראה הוא לפי העצמיות שתפוח מתוק ע"פ רוב יש לו גוון ומראה שאינו דומה לגוון ומראה של תפוח חמוץ, הרי הגוון ומראה הוא שייך להעצמיות ומהות של הדבר, ועכ"ז הגוון ומראה כלא חשיב לגבי עצמיות הפרי שיש בה טעם וריח משא"כ הגוון ומראה אין בו ממש (ולענין מקוואות אמר ריב"ן במשנה הכל הולך אחר המראה והיינו משום שמ"מ המראה שייך להעצמיות, ומ"מ אין הלכה כדבריו), והוא ג"כ עד"מ זיו ואור השמש המאיר לארץ ולדרים עליה לגבי עצמיות השמש, שהזיו נק' אור וכמ"ש ויקרא לאור יום, משא"כ השמש עצמו נק' מאור, והרי הזיו והאור הוא מעין המאור (כמו הגוון לפ"ע העצם וכן השם וכן בחי' מלכות כו') ועכ"ז הוא הארה בעלמא שאינו נוגע להעצמיות כלל, והיינו דזיו השמש נק' אור שמאיר את החושך אבל העצם של השמש שהוא המאור אינו בערך בחי' זו שיאיר את החושך, שהוא למעלה מבחי' האור לאין קץ, וכמ"כ הנמשל שחיות וקיום כל העולמות הוא רק מבחי' שמו ומלכותו ית' ונק' אור א"ס שהוא בחי' אור וזיו לבד, וגם נק' בשם מראה כמ"ש מראות אלקים, וככל המשלים הנ"ל, ובחי' אור וזיו זה הוא האור המאיר את החושך, דהנה כתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד ברישא חשוכא והדר נהורא, ופי' שיש עוד בחי' חשך וכמ"ש ישת חשך סתרו, ולכן ברישא חשוכא והדר

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org