תקלז

כמו בשמים, כי ארץ הוא ממכ"ע מה הנשמה ממלא את הגוף כך הקב"ה ממלא את העולם, היינו חיות אלקי שמתלבש בכל עולם ועולם לפי ערכו כמו חיות הנפש בכל אבר לפי ערכו, ושמים הוא אור הסוכ"ע דכמו שהשמים מקיף את הארץ כמ"כ יש חיות אלקי המחי' בדרך סובב ומקיף לכל העולמות בשוה, אך אין הפי' שהוא רק סובב ומקיף, אדרבה עיקר החיות נמשך ממנו, אך מפני זה נק' בשם סובב כי לעוצם רוממותו א"א להתלבש בפנימי' החיות כמו ממכ"ע, דאם הי' מתלבש בפנימית לא הי' יכול כלי המגביל להכילו והי' בטל בתכלית, לכן נמשך ממנו החיות בדרך סובב, אבל עיקר החיות ממנו. והנה כתיב שמים לרום דהיינו ששם מושג רוממות א"ס יחו"ע ביטול במציאות כולא קמי' כל"ח, וצריך להמשיך שיהי' גילוי אחד בארץ ג"כ כמו בשמים, וזהו ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ, שגם בארץ טורא דפרודא בחי' ממכ"ע בו כתיב ומשם יפרד, ונש"י ממשיכים שם ג"כ גילוי אחד, והוא ע"י עבודה בשמחה דהיינו שיהי' שש ושמח שציוונו הבורא ית' לקיים מצותיו ועושים רצונו, וכמו למשל שכאשר יתאוה המלך שיעשה לו אדם איזה דבר ובעשות האדם את הדבר הזה הרי הוא שש ושמח שמשלים רצון המלך, כן ויותר מכן צריך להיות בשמחה מהמצוה גופא שציונו ממה"מ הקב"ה לעשות רצונו, וע"י השמחה גורם גילוי, דאם מקיים המצוה בלא שמחה הגם שעי"ז מגיע ג"כ לשרש של המצוה כמו תפילין דמוחין מ"מ אינו ממשיכו לידי גילוי, ואפ"ל שהוא כמעט שוה כמו אם לא הי' מגיע לשרש של המצוה כי ה"ז הכל בהעלם, אבל ע"י השמחה נמשך לידי גילוי השרש של המצוה. ובמ"א נת' שע"י התגלות נעשה שמחה, ושניהם אמת, כי ע"י שמחה של מצוה גורם גילוי אלקות, וכאשר נתגלה אז ניתוסף שמחה בהמקבל, כמו למשל כאשר מתגלה לאדם איזה אוצר רב הרי ישמח מזה כן מהגילוי נעשה שמחה. וזהו עבודה בשמחה מרוב כל כי יש שמים וארץ עד רום המעלות, וע"י השמחה ש"מ ממשיכים גילוי אחד בארץ עד רום המעלות. אך בגלות כתיב ועבדת את אויבך בעירום ובחוסר כל. והענין דהנה כתיב מכל מלמדי השכלתי ואיתא בפע"ח שהכל הי' המלמד של דוד, כי דוד הוא בחי' מל' וכל הוא יסוד, וכאשר המל' מקבלת מהכל אז נעשה יחוד אלקות, וזהו שהכל הי' המלמד של דוד, אבל בגלות הי' אצל דוד שהוא מל' מקור נש"י חוסר כל, וע"י מה נעשה החסרון הוא ע"י החטא, לכן צ"ל כובד ראש ע"ז. ובזה יובן מה שארז"ל אין עומדין להתפלל לא מתוך שחוק ולא מתוך כו' אלא מתוך שמחה של מצוה, ולכאורה אינו מובן הלא אמרו שצ"ל כובד ראש, אך הענין כי עיקר ענין תפלה הוא כמ"ש צעק לבם אל ה', דהיינו חרטה על העבר, וא"א להיות חרטה בלב שלם כ"א כאשר מקבל על עצמו מקודם על להבא, דאם לא קיבל על להבא מה יתחרט על העבר, והתפלה ג"כ אינו כלום וה"ז כטובל ושרץ בידו, והכלי על להבא הוא שמחה, ולכן אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה של מצוה.

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org