סימן כו

סימן כו

בענין הנ"ל¹

... הגם דהתם² גם כן אמרה חזו גבראי חזו גבראי, דנהי שיש לחוש דבדדמי קא אמרה דקסברה בעלה הוא כמ"ש בחידושי הרשב"א שם³, מכל מקום לא גרע מקלא דלא פסיק דגם כן אין משיאין על ידי זה.

אך באמת הרי יש פוסקים שם כרבא, דמיקל בזה מהאי טעמא דאמרה חזו גבראי כו' ועוד כו' עיי"ש. ואף שפסקו שם כרב חייא בן אבין⁴ מאן לימא לן דהתם הוי חשש איסור דאורייתא, אדרבא בתשובות מהר"י ווייל סי' ע"ט⁵ הוכיח מהתם דחשו חכמים הרבה דהוה כמו מיעוט ומיעוט דמיעוטא והוה כמו ודאי וספק וספיקא דספיקא כו' עכ"ל. גם רבינו נתן ורבינו שמחה שבמרדכי⁶ והגהות מיימוניות⁷ מחשבין הא דאינש אחריתא אתי לאצולי' כתחלת עדות דאחמור בה רבנן כמשאל"ס.

מיהו יש לדחות דרבינו נתן ורבינו שמחה ומהר"י ווייל, דמשמע מדבריהם דאינו אלא בחומרא דמשאל"ס, היינו משום דמפרשי דהפסתא דידא הוא מגוף זה, וכדמשמע בהדיא במהר"י ווייל גבי ועוד אי הוה טעמא כו' מטעם דהוי ודאי כמו שכתבת אם כן מאי מייתי המרדכי והגהות מיימוניות כו' עיי"ש, אבל כשהפסתא דידא דשדיא היא ודאי לא מגוף זה, ואם כן ממה נפשך אחד מהן ערק לעלמא, בכה"ג יש לומר דמדאורייתא גם כן אין כאן עדות לרב חייא בן אבין. אך עם כל זה אין מכאן תיובתא על מהרא"י, דשאני התם דיש ראיה ברורה דממה נפשך אחד ערק ודלמא הוא בעלה. ועוד דהא רבא מיקל אפילו בכה"ג על ידי שאמרה חזו גבראי חזו גבראי ועוד גברא חרוכא דשדיא, אע"ג דהא דגברא חרוכא אינו רק אומדנא בעלמא, שיותר יש לתלות בחתנא מאחר דממה נפשך אחד ערק כנ"ל אפילו הכי מצרף זה לאמירתה חזו גבראי חזו גבראי, משום דסבירא ליה דלא אמרה בדדמי, אם כן כמו כן יש לומר מצטרף הקלא דלא פסיק, הגם שהוא גרוע מאמירתה חזו גבראי חזו גבראי, אל האומדנא דמהרא"י, שהיא טובה יותר מאומדנא הנ"ל, מאחר דשם ממה נפשך אחד ערק כו'. ואף שיש לומר דבכה"ג שהפסתא היא מגוף אחר ודאי לא קיי"ל כרבא, משום שגם הפוסקים כרבא יש לומר דמפרשי' כרבנו נתן ורבנו שמחה שיש לומר שהפסתא דידא היא מהגברא חרוכא, אך עם כל זה אין מכאן תיובתא על כל פנים למהרא"י להכריח דבנדון דמהרא"י הוי איסור תורה, מאחר דלא דמי לכאן שממה נפשך אחד ערק ואזיל לעלמא וכנ"ל.

ומה שכתב עוד הרדב"ז דלא מצינו דאזלינן בתר רובא נגד חזקת אשת איש, שהרי רוב גוססין למיתה ואשתו אסורה, לא קשה מידי, דההיא נמי מדרבנן היא, דמדאורייתא אזלינן בתר רובא, כדמשמע קצת בתוס' פ"ג דבכורות ד"ך ע"ב במ"ש משום חומרא דאשת איש וגוסס נמי כו'. וכן משמע יותר במרדכי פ"ק דחולין סוס"י תקצב, כמו משאל"ס כו' וגוסס כו'. וכן דקדק במעדני יו"ט בפ"ג דבכורות⁸ מלשון הרא"ש שם וז"ל ונראה מלשון רבינו דהכא דבגוסס נמי לכתחילה אין מעידין [עליו שהוא מת אבל אם נשאת לא מפקינן מיניה] דהא מדמי גוסס לדין משאל"ס עכ"ל. ובקרבן נתנאל פרק בתרא דיבמות סק"ג הביא דברי המעדני יו"ט, והקשה עליו,ואחר כך הביא ראי' לדבריו מהתוספת דיבמות דקכ"א ע"א⁹. ומכל מקום יש לפקפק ע"ז ממ"ש בהרמב"ם ספ"ו מהל' גירושין, וטוש"ע סוס"י קמ"א סעיף ס"ח גבי הניחו גוסס דהוי ספק מגורשת, משמע דדיינינן לה כספק ממש, משום דבכה"ג אמרינן סמוך מיעוט לחזקה. ועי' בהריב"ש סי' שע"ט, ובתשובות נודע ביהודה סי' מ"ג, וע' בהרמב"ם פ"ז מהל' נחלות דין ג'.

עוד כתב על מ"ש מהרא"י ובמרדכי שלהי יבמות¹⁰ מדמי משאל"ס והני רובא להדדי, וכתב על זה ואני בדקתי במרדכי באותו פרק ומצאתי הפך כו', והוא תמוה שהביא תחלת דברי המרדכי ולא סופם, שהם ממש כדברי מהרא"י. ועי' במרדכי פ"ק דחולין הנ"ל.

ומה שכתב עוד דמ"ש מהרא"י ראי' מראב"ן וראבי"ה גבי עד אחד במלחמה דסבירא ליה לראבי"ה אם נשאת לא תצא, וכתב על זה דדוקא עד אחד במלחמה הוא דמדמינן למשאל"ס, אבל אומדנא בלא עדות כלל לא ראינו ולא שמענו. אבל לדעת מהרא"י יש לומר דדא ודא אחת היא, כיון דחיישינן דהעד עצמו אומר על פי אומדנא מה לי אומדנא של העד מה לי אומדנא דידן. ועוד דהא מהרא"י גם כן לא קאמר מצד האומדנא לבד כי אם משום דנפיק גם כן קלא דלא פסיק, ואדרבה עוד הי' צירוף עדות הגוי על ידי שאלה שהגיד שמת, ובהצטרף כל הני תלתא דוקא פסק שאם נשאת לא תצא, וכדפירש וביאר דברי מהרא"י בתשובות משאת בנימין סוס"י מ"ו¹¹, וזהו העיקר בביאור דברי מהרא"י, ועל אומדנא לבד בלי קלא דלא פסיק והגדת הגוי על ידי שאלה מעולם לא עלה על דעת מהרא"י לדמותו למשאל"ס, דבודאי קיי"ל דאומדנא לבד לא דמיא לרובא וכנ"ל.

ובזה נסתר גם כן השגתו עוד על מה שכתב מהרא"י ראי' דאזלינן בתר אומדנא דאבד זכרו, דמקרי אומדנא כמו שאמרו במשאל"ס בצורבא מרבנן אי איתא דסליק כו', וכתב על זה דבמים שאין להם סוף אמר[ו], אבל במי שהלך ולא ידענו מה הי' לו לא אמרו, דהא באמת גם מהרא"י לא קאמר רק מצד צירופים הנ"ל דקלא דלא פסיק והגדת הגוי כו', ולא כשלא ידענו כלל מה היה לו.

ובמה שכתב מהרא"י ותו דבמשאל"ס ליכא חזקה דאשה דייקא כו', כתב על זה ודבריו אלו סותרים דבריו הראשונים, שלדעתו כיון שאבד זכרו הוה כמשאל"ס וכי היכא דהתם לא דייקא הכא נמי לא דייקא. גם בזה שתי תשובות בדבר, חדא דאפילו לפי דבריו אין כאן השגה בעיקר הדין, דעכ"פ לא גרע ממשאל"ס, דהתם נמי לא דייקא ואפילו הכי אם נשאת לא תצא, והכא נמי דכוותי'. ועוד דהא דאשה דייקא אין הפירוש דדייקא בתר ידיעה ברורה בעדים וכה"ג, דאם כן הוה לה להביא העדים לבית דין, אלא דדייקא פירושו שחוזרות על כל הסברות והספיקות הנופלות בענין, עד שגומרת בדעתה דודאי אינו בעולם על פי סברות אומדנות המוכיחות אצלה שבודאי אין כאן ספק שהוא חי, וזהו פירוש דייקא, דהיינו שמדקדקת עד שיצא הספק מלבה, וכענין שפירש"י בפ"ב דכתובות (דכ"ב ע"ב) באומרת ברי לי אין לבי נוקפי שאילו הי' חי הי' בא לביתו. ואף הר"ן¹² דפליג עלי', וסבירא ליה דברי היינו שראיתיו שמת, היינו משום דאם לא כן איך סומכין על ברי שאין לבי נוקפי לאפוקי נפשה מספיקא דתרי ותרי, וכמ"ש בשיטה מקובצת שם בשם הרא"ה, אבל פירוש אשה דיקא דמיירי כשאין מי שמכחיש כו' רק לפי שהעדות הוא נמשך רק מעד אחד שאומרת מת, שלכך בעינן גם כן דיוקא דאשה עצמה, שפיר יש לומר שהענין על דרך פרש"י בכתובות הנ"ל. ואף אם תמצי לומר דהא דקאמרה ברי לי לא מקרי דייקא לפירוש הר"ן, מכל מקום על כרחך צריך לומר דאין כאן ידיעת דבר ברור בעדות ברורה, אלא דדייקא עד ששומעת מפי שפסול לה ואינו ראוי להעיד ודעתה סומכת עליו, ומשום דמהימן לא יצאה ידי חובתה. ואם כן אתי שפיר דברי מהרא"י דבמשאל"ס ובמלחמה וכה"ג אשה לא דייקא וסומכת לומר בדדמי, כדפירש"י גבי עד אחד במלחמה, ואף שלא יצא הספק מלבה אומרת בדדמי, אבל בנאבד וכה"ג דייקא עד שיצא הספק מלבה או עד שתשמע ממי שדעתה סומכת עליו וכה"ג, מפני שהאבדה מצד עצמה במה שנאבד ולא נודע מקומו איה אין בזה לומר בדדמי, אלא במה שנאבד זכרו ואילו הי' חי הי' נשמע קולו או שהי' בא לביתו וכה"ג, היינו הא דדייקא. וכה"ג חילקו הב"י לענין קול דדוקא בטביעה כו', עיין בית שמואל סעיף י"א ס"ק ל"א.

ומה שכתב עוד ותו דבמשאל"ס ידענו מה הי' לו, ועל ידי כך אתרע חזקת אשת איש, אבל בנידון דידן לא ידענו מה הי' לו, ובאומדן דעתא לא מפקי' לה מחזקתה עכ"ל, כבר נתבאר דגם מהרא"י לא עלה על דעתו לסמוך על האומדנא לבד כי אם על ידי צירוף הקלא דלא פסיק והגדת הגוי על ידי שאלה, אז הוא שדימה זה לרובא מעליא דמשאל"ס.

אפס השגה אחרונה שהשיג על מ"ש מהרא"י, דחש לגרועי הך סהדותא דעד על ידי שאלה ממשאל"ס, היא לפע"ד השגה מקויימת, ויש להוסיף עוד דמאי ענין עד על ידי שאלה למשאל"ס, דמאשל"ס מן התורה ודאי שריא, וחומר הוא שהחמירו באיסור כרת, משא"כ עדות עכו"ם אפילו במסל"ת מן התורה אין כאן עדות כלל, אלא קל הוא שהקילו חכמים בעדות אשה בסופה, ואם כן נהי דר' אחא סבירא ליה דאפילו במתכוין להעיד התירו, מכל מקום למאי דקיי"ל דלא הקילו אלא במסל"ת¹³, הרי במתכוין להעיד העמידו על דין תורה ואינו ענין למשאל"ס. אך עכ"ז כוונת מהרא"י דעם כל זה כיון דלמאן דאמר דמכוין להעיד נאמן סמכינן על זה, אם כן חזי לאצטרופי להיכא שיש אומדנות והוכחות גדולות שמת. וקרובים דבריו לדברי תשובות משאת בנימין סי' ס"ח, הובא בקונטרס עגונות סעיף שצ"ד.

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org