סימן ה

סימן ה

מצאוהו צף אחר ט"ו חודש והכירוהו¹

גביית עדות

על דבר שאירע בקהילתינו ק"ק טשארנאביל, שנסעו שני אנשים מכפר קריוואהרע הסמוך לקהילתנו ח"י אייר דשנת תק"פ בי"ת על הספינה א' בנהר פריפיעוט, ושמם היו אחד יונה בן ברוך והשני חיים אליה בר' יוזפא, ונטבעו שניהם ר"ל, וחפשו אותם בחיפוש אחר חיפוש ולא נמצאו. וכהיום ביום א' ששה ועשרים ימים לחודש מנחם אב דשנת דלמטה, בא ערל אחד והגיד שמצא את הר"ר יונה הנ"ל צף על פני המים דנהר הנ"ל, וקשר הערל הנ"ל את הר' יונה הנ"ל לפארום דכפר ליליאב, שהוא רחוק ממקום שנטבעו ערך חמשה או ששה פרסאות. ויצאו כמה אנשים מקהילתנו כדי להכיר אותו, ואחר כך באו האנשים אלו לפנינו ב"ד הח"מ², ובמותב תלתא כחדא הוינא ובאו לפנינו ב"ד ח"מ, מו"ה צבי במו"ה יהודא ומו"ה דוב במו"ה אלכסנדר, והעידו לפנינו בתורת עדות באליו"ע³ ובעונש השבועה ובח"[ח]⁴ בזה הלשון.

מיר זיינן גיקומן לפארום הנ"ל איז דער ר' יונה גילעגין במים מיטון פנים אַרָפ האבין מיר אים דער קאנט אופין גוף וועדלוג זיין גרייס אז דאָס איז הר"ר יונה הנ"ל, גם הר"ר יונה הנ"ל האט גיהאט ניט קיין רֵיינע קאפ, האבין מיר דאס אוך דער קאנט, היינו מיר האבן גיטאפט מיט די הענט די סטוריפק וואס עס איז גיווען ביי אים אויפין קאפ, גם די בַייא האר וואס בַייא אים איז גיווען אופין קאפ אונטין האבין מיר אוך דער קאנט, דער נאך זיינן מיר אריין גיגאנגען אין וואסער און האבין אים אייבער גיקערט מיטין פנים ארוף, איז דער פנים גאר גאנץ גיווען מיטין חוטם, נישמער מיר האבין אים ניט דער קאנט אופין פנים, און ער איז גיווען אן גיטאן אין אלע קליידער, היינו אין איין העמד און ארבע כנפות און תחתונים און אין שיך און זאקין און אין איין לייביל מיט איין האנטוך פאר גארטלט, האבין מיר גיפרעגט לאשת הר"ר יונה הנ"ל, וויא זי איז גישטאנען פון ווייטען, האסטו עפיס סימנים אוף דאיין מאן ר' יונה הנ"ל, האצי גיזאגט איך האב איין סימן אופין ארבע כנפות, ער איז פון ווייסע דימקא, און אין איין זאייט פון איין פאכווע איז אנדרע דימקא, היינו שווארצע מיט ברייטע פאסקעס, האבין מיר אוס גריסין צו שטיקלך פון דער דימקא און פון דער דימקע און האבין אוס גיוואשין, האבין מיר גיזעהן אז עס איז וויא זי זאגט, גם זיא האט גיזאגט אז עס איז גיוועזין אין ארבע כנפות איין קעשינקע צום הארצין. איז אוך אזו גיוועזן, גם זיא האט גיזאגט אז די ארביל פון העמד זיינען אין איין טוך און איין מאל גישטעפט און דער סאטָן איז איין סוראווער איין גראבער, האבין מיר גיזעהן אז עס איז אזו וויא זי זאגט, גם זיא האט גיזאגט אז דער לייבעל איז פון דימקא מיט לאייוונט אונטער גישלאגין און גישטעפט אוף קלאצע, און אין דיא פאלעס האט ניט גיסטאייעט קיין לאייוונט איז איין גיזעצט קיטייע ייאחאנקע, האבין מיר גיזעהן אז דאס איז אויך גיווען אלץ ווי זי זאגט, גם זי האט גיזאגט אז דער האנטוך וואס ער איז צו גיגארטילט איז פון איין זאייט מיט איין פראניק און די אנדרע זייט איז אפ גישפאלטין און ניט פר זֵמט, האבין מיר גיזעהן איז אוך אזו גיווען וויא זי זאגט, גם זי האט גיזאגט אז די זאקין פון אונטין זיינען אן גילאטט גיווען מיט לייוונט, האבין מיר אוך גיזעהן איז אוך אזו גיוועזהן.

כל הנ"ל העידו לפנינו ב"ד ח"מ העדים הנ"ל בתורת עדות כנ"ל.

עוד בא לפנינו ב"ד, ר' יוסף בר' בצלאל חותנו של הר"ר יונה הנטבע הנ"ל, והעיד לפנינו גם כן בתורת עדות כנ"ל, גם כן על כל הנ"ל, וגם העיד לפנינו בזה"ל. אז ער האט אים איבער גיקערט קודם שבאו האנשים הנ"ל, האט ער אים דער קאנט אופין פנים.

גם בא הר"ר יהושע ב"ר צבי והעיד גם כן בתורת עדות כנ"ל, והעיד גם כן בזה הלשון. בשעת מעשה אז די אנשים הנ"ל האבין אים איבער גיקערט האט ער אים דער קאנט אופין פנים.

גם בא לפנינו הר"ר מענדיל ב"ר יוסף והעיד ג"כ בתורת עדות כנ"ל בזה הלשון. אז ער איז גיקומען בשעת אז די שלשה אנשים האבין אים איבער גיקערט האב איך אים דער קאנט אופין פנים.

כל הנ"ל העידו לפנינו ב"ד הח"מ בתורת עדות באליו"ע ובעונש השבועה ובח"[ח]. ולראי' באנו עה"ח⁵, לא להתיר עד שיתירו גדולי הוראה, היום יום ד' ערב ר"ח אלול דשנת תקפ"ג לפ"ק פה ק"ק טשארנאביל:

נאום נתן נטע אב"ד מטשארנאביל
נאום אשר אנשיל במו"ה אברהם יצ"ו
נאום דוב במו"ה משה זללה"ה

תשובה

על דבר דבדיק לן מרן הרב אדמו"ר⁶ שי' והיתה מצותו עלינו לעיין בגביית עדות הנ"ל מעל"ד⁷, שנמסר לו בק"ק טשארנאביל מבד"צ דשם, בענין עגונה דאתתא, אשת הר"ר יונה בן ברוך, שנטבע בנהר פריפייעט ח"י אייר תקפ"ב. ואם אמנם ידענו מיעוט ערכינו כו' אין מסרבין לגדול כו'.

והנה לכאורה אין כאן מקום לספק בהיתר אשת הר"י הנ"ל, מאחר שבא והגיד שמצאו צף על פני המים וקשרו לפראם הנ"ל, עד שבאו ומצאוהו פניו למטה בתוך המים והכירוהו שלשה בפניו כדין תורה, מאין הרגלים לחוש לספק אשתהי⁸.

ואי משום שראוהו צף על המים, ודילמא לא היו המים צפים על פניו, משמע דאין לחוש לזה, כמ"ש בהגהות מיימוניות פי"ג מהל' גירושין⁹ שרבינו נתן ורבינו שמחה גמגמו לאסור משום שלא סמכו על טביעות של הערל (וזה אין לחוש בנידון דידן, שהרי הכירוהו אחר כך היהודים), אבל משום שהי' צף על פני המים לא חששו שמא לא כיסוהו המים, ויש לומר דהיינו טעמא משום שמסתמא מגיעים המים לפניו גם כן, שהמת אינו שט בכחו כמו החי, ומסתמא שקוע במים, רק שקצתו לבד הוא על גבי המים.

אפס שמכל מקום יש להסתפק על פי מ"ש הרמב"ם¹⁰ והשו"ע¹¹ שאינו משתנה במים אלא לאחר זמן מרובה, ומשמע דלזמן מרובה יש לחוש שנשתנה. וע' בתשובות ב"ח החדשות סי' ס"ג ובישנות סי' ע"ה. ואע"ג דפירש הב"ח והבית שמואל¹² דהיינו כשרואים בו שינוי, מכל מקום בנידון דידן לפי הנראה ודאי נשתנה פניו, שאם לא הי' בו שנוי כלל אמאי לא הכירוהו שנים האחרים. וכל שכן לפי מ"ש הב"ח בחיבורו¹³ שאפילו ברואים בו שינוי קצת אין מעידין עליו (אלא דבתשובות סי' ע"ה לא נזכר קצת), ובנידון דידן ודאי שהה זמן מרובה, דהיינו ט"ו חדש. ונהי דאם לא הי' בו שינוי כלל כתב הב"ח בהדיא בתשובות הנ"ל דאפילו לאחר שנה ויותר מעידין עליו, ומכל מקום בנידון דידן ודאי יש שנוי כנ"ל.

וגם עוד יש לחוש בלאו האי טעמא. והוא משום דשני יהודים לא הכירוהו אם כן יש לומר שאף האנשים שהכירוהו לא הכירוהו יפה, משום דרחוק קצת דמאי דאחרים לא הכירוהו כלל יהי' לדידהו מילתא דפשיטא כל כך, אלא שיש לומר שנמנו וגמרו שמכל מקום הוא זה, ויש לדמות זה למ"ש בקונטרס עגונות סי' ס"ד בשם מהריב"ל שנסתפק בזה אי מהני האי טביעות עין יעו"ש. איברא דהמעיין בגוף תשובת מהריב"ל ח"ג סוס"י ד' יראה שנטה להקל בנידון שלו, אלא שלא החליט זה למעשה, ואם כן בנידון דידן שהמכירים הם רוב דעות דהיינו שלשה יהודים הי' נראה להקל אף למעשה (ע' יומא דפ"ג ע"א¹⁴). רק שמכל מקום יש לחוש מצד ששהה זמן מרובה ונשתנה קצת כנ"ל.

אמנם בחלקת מחוקק ס"ק מ"ח כתב דלעולם כל זמן שאין מתקלקלת צורתו ונרקב עד שאי אפשר להכירו מעידין עליו כו', מבואר מדבריו דכל שאפשר להכירו מעידין עליו אע"פ שנשתנה קצת. ואע"ג שהחלקת מחוקק כתב אחר כך ועיין בב"ח כו', מכל מקום נראה שהוא עצמו אינו חוזר מסברתו. ודבריו אלה יש לקיים יותר לפי משמעות חידושי הרשב"א שלהי יבמות¹⁵ שהי' גורס בהרמב"ם אפילו השליכוהו המים לאחר זמן מרובה כו' (ועל פי זה צריך לומר כמ"ש בתשובות הב"ח הנ"ל שהגירסה הנכונה בהרמב"ם¹⁶ צריך להיות שאינו משתנה במים אפילו לאחר זמן מרובה. אלא דמכל מקום פירש הב"ח גירסה זו גם כן לדינא כמ"ש לעיל משמו, וזה אינו מוכרח לדעת החלקת מחוקק).

ולכאורה יש להביא ראי' לפירוש החלקת מחוקק בהרמב"ם, שהרי הרמב"ם כתב ואם שהה ונתפח כו', ומפשיטות לשונו משמע דאפילו לא חזיוהו בשעתא, הא דאין מעידין עליו היינו כשנתפח דייקא, וכמו שהבין הרשב"א בדבריו, ואם כן לפי זה בחזיוהו בשעתא צריך לומר דמעידים עליו אפילו נתפח. ואף להאומרים¹⁷ דלאו דייקא קתני ונתפח אלא דאורחא דמילתא הוא, מכל מקום יש לומר דמודו דבחזיוהו בשעתי' אפילו נתפח מעידין עליו. ועיין בלחם משנה שם¹⁸ (עי' באר היטב ס"ק פ"ח בשם כנסת הגדולה¹⁹, ועיי"ש ס"ק פ"ד²⁰). והשתא אם תאמר דזהו דייקא בשהה זמן מועט במים ולא בשהה זמן מרובה במים דאין מעידין עליו בנשתנה, כנ"ל להב"ח, אם כן הדרא קושי' לדוכתא, אמאי לא השמיענו הרמב"ם כמה הוא זמן מרובה כו'. וצריך לומר דלהב"ח בחזיוהו בשעתי' גם כן אם נתפח אין מעידין עליו, אפילו בשהה במים זמן מועט. וכן משמע קצת ממ"ש הרמב"ם שהרי נשתנה, משמע דבשינוי תלי' מילתא. ואם כן על כל פנים מוכח דדעת הלחם משנה וסייעתו הוא כדעת החלקת מחוקק, ודלא כב"ח.

ואפשר להביא קצת ראי' לשטת החלקת מחוקק וסיעתו, ממחלוקת רבי יהודה בן בבא וחכמים (ביבמות דק"ך), שרבי יהודה בן בבא אומר לא כל האדם ולא כל המקום ולא כל השעות שוין, ופירש"י יש לך אדם שממהר להנפח כגון אדם שמן כו', ופירש הרמב"ם והרע"ב בפירוש המשניות דרבי יהודה בן בבא פליג בין לקולא ובין לחומרא (וע' תוס' שם תחלת דקכ"א), ואם כן חומרא דרבי יהודה בן בבא לאסור גם כן תוך ג' ימים על כרחך צריך לומר דהיינו כשרואים שנתפח, דאם לא כן הוה ליה למיהב שיעורא עד כמה מעידים באדם שמן, דאין סברא שאחר שעה אחת אין מעידין עליו, ואם כן הוה ליה לפרש עד כמה כו'. אלא ודאי צריך לומר דלרבי יהודה בן בבא בניפוח תליא מילתא, כמשמעות רש"י, ומשום הכי אין צריך שיעורא אחרינא (וכי האי גוונא יש במשנה דפסחים (דמ"ח ע"ב) לא כל הנשים כו' זה הכלל כו'), ואם כן רבנן דפליגי עליה וסבירא להו דמעידים לעולם תוך ג' ימים, על כרחך צריך לומר דהיינו אפילו בנתפח, ומג' ימים ביבשה יש ללמוד גם כן לשהה במים אפילו יותר מג' ימים, והיינו כדעת הלחם משנה. וכבר נתבאר דלהלחם משנה צריך לומר לדינא כהחלקת מחוקק (מיהו יש לדחות דפלוגתא דרבי יהודה בן בבא וחכמים בתוך ג' ימים באדם שמן היינו בנשתנה קצת, לא נתפח).

ואף אם תמצי לומר דדברי הרמב"ם במה שכתב שהרי נשתנה, מטין יותר כדברי הב"ח דבשינוי תליא מילתא, מכל מקום אין לו ראי' דבשינוי קצת לא יעידו עליו בשהה זמן מרובה אם הכירוהו. בשגם שלדעת הרא"ש²¹ אין לחוש בנידון זה אפילו באשתהי, כיון שהכירוהו שני עדים (וגם ידוע שנטבע. ע' בתשובות מהר"י הלוי אחי הט"ז סוס"י י"ב).

ועל כל פנים בנידון דידן לדברי הלחם משנה והחלקת מחוקק והצמח צדק²² יש לסמוך על טביעות עין של השלשה יהודים שהכירוהו בפניו. ואף לדברי הב"ח יש להקל מצד צירוף סימני כליו, וכמ"ש בתשובות עבודת הגרשוני סי' ע"ב דטביעות עין גרוע (דהיינו אחר ג' ימים ביבשה, והוא הדין בנידון דידן להב"ח) מצטרף עם סימני כליו. וכן דעת תשובות פני יהושע סי' ז. ועיי"ש²³ שהביאו ראי' לזה ממשנה בגיטין דכ"ז²⁴, לפירוש הרמב"ם²⁵ והאור זרוע²⁶ במשנה הנ"ל. ואף שלפי שאר פוסקים אין הכרח לדין זה ממשנה הנ"ל. וגם בעיקר טעמו של עבודת הגרשוני, שהוא כיון שטביעות עין אחר ג' ימים ביבשה (והוא הדין בנידון דידן להב"ח) מהני מדאורייתא כו', יש לפקפק טובא, משום דבריב"ש סי' שע"ט מבואר להדיא דסבירא ליה דבאשתהי אין כאן עדות מדאורייתא והבא עליה בחטאת קאי כו'. מיהו בחידושי הרשב"א שלהי יבמות משמע דמדרבנן הוא. והן הן ב' הדיעות שבש"ע סעיף כ"ז²⁷, ואם כן דין זה תלוי באשלי רברבי ואין כאן מקום להאריך.

ומכל מקום נידון דידן עדיף טפי, דאיכא סימנים בינונים בכל הבגדים שלו, ויש כאן חמשה סימינים בינונים בכליו ויותר, והרי רבו האומרים דסימנים בינונים מצטרפים²⁸, וגם דעת הב"ח עצמו כן, כמ"ש הבית שמואל בסי' קל"ב סק"ז, וא"כ הרי דלהב"ח עצמו יש היתר מצד אחר. וגם אפשר דכו"ע מודו בהא דהרבה סימנים בינונים מצטרפים עם טביעות עין גרוע.

אלא שבבגדיו יש לחוש לשאלה, ובנידון דידן ליכא למיחש לשאלה, כמבואר בקונטרס עגונות סי' שפ"ב בשם מהרי"ט. ואף שיש חולקים על זה, ועיין תשובות מהר"ם לובלין סי' פ"ט ולא הועתקה בקונטרס עגונות, מכל מקום בנידון דידן איכא עוד טעמא לענין שלא לחוש לשאלה, ע"פ מ"ש החכם צבי בתשובות סי' קלד וש"א דלשאלה דיחיד לא חיישינן, ואין לך שאלה דיחיד יותר מזו, שישאל זה הר' יונה הנ"ל בגדיו לאיש אחר שנדמה לו ממש בטביעות עין. ועוד דהב"ח עצמו מסיק בתשובות סי' ע"ה דליכא למיחש לשאלה בנדון כזה, כאשר יצא לדרך לק"ק בריסק קודם שבא לתוך העיר נטבע ומצאוהו כך כמו שהלך מביתו, פשיטא דלא חיישינן לשאלה, וכאשר בארתי בס"ד בפסק אחד ארוך בראיות ברורות עכ"ל. ובנידון דידן נמי הוא כמו כן, שנסע מקריוועהראי על הספינה ומיד נטבע, ואם כן אין כאן רק מהלך קצר, וכל שכן אם ראו שנטבע בבגדים אלו דאין לחוש לשאלה. ואע"ג דבבית שמואל ס"ק צ"ח חשש גם בזה לשאלה, מכל מקום מסתברא שלא לחוש לחשש רחוק מאד בה.

ובפרט כיון דעיקר החששה במשאל"ס הוא לומר דסליק מרחוק, ונצטרך לומר דהשאיל שם בגדיו לאיש אחר ואותו האיש חזר ובא לו לכאן להטבע במקום שנטבע המשאיל, וכולי האי ודאי לא חיישינן. וגם בנידון דידן הי' הבית שמואל מודה גם כן, וכדמשמע בתוס' (דגיטין דכ"ח א') ד"ה מצאו אי נמי בידוע שבחפיסה או בדלוסקמא איבדו, ופירש בפני יהושע דכיון שידוע שבתוכו איבדו חששא רחוקה הי' לומר שמצאו אחר ונטל זה הגט מתוכו והניח גט אחר בתוכו ששמו כשם יוסף בן שמעון ואיבדו, דכולי האי לא חיישינן, אלא עיקר החששא שמא הגט הראשון לא הי' מונח כלל בכיס וארנקי כו' עיי"ש, והיינו משום דחששא רחוקה הי' לומר דאתרמי דבחפיסא זו נאבד גט כזה שני פעמים אחר שנמצא זה, והכא נמי יש לומר כן, דרחוק הוא שבבגדים אלו יטבעו שני אנשים שוים בטביעות עין זה אחר שעלה זה.

ומכל מקום אף אם לא ראוהו בשעת הטביעה שנטבע בבגדים אלו, יש לסמוך להקל שלא לחוש לשאלה בנידון דידן, ע"ד עבודת הגרשוני²⁹, בצירוף טעמו של החכם צבי³⁰, וע"ד מהרי"ט³¹. ולכל זה הוצרכנו לדעת הב"ח דלעיל³², דאילו להלחם משנה³³ והחלקת מחוקק³⁴ וסיעתם יש להקל מצד הטביעות עין לבד בפניו. הלכך נלענ"ד מסקנא דמילתא דאשת הר' יונה הנ"ל הותרה מכבלי עיגון ומותרת להנשא לכל גבר דיתיצביין.

ולראי' באנו עה"ח יום וי"ו עש"ק ב"ך אלול תקפ"ג לפ"ק פה ליבאוויטש

נאום יהודא ליב בא"א מוה"ה ברוך זללה"ה
ונאום מנחם מענדל באאמו"ר מו"ה שכנא זללה"ה

*

מהדורה נוספת מהנ"ל³⁵

על דבר דבדיק לן מרן הרב אדמו"ר שי', והיתה מצותו עלינו חובה לעיין רבא במילתא דתקנתא דעגונה דאיתתא, על פי הגביית עדות הנמסר לו בק' טשארנביל מהבד"צ דשם. ואם אמנם ידענו מיעוט ערכנו שלא הגענו לקרסולי גדולי הוראה, מכל מקום אין מסרבין לגדול.

והנה לכאורה על פי הגביית עדות שבא הערל והגיד איך שמצא את ר' יונה צף ע"פ המים, וקשרו אצל פארום עד שבאו היהודים ומצאוהו פניו למטה בתוך המים, והפכוהו והכירוהו ג' יהודים בפניו בטביעות עין כדין תורה, אין כאן מקום לספק בהיתר אשת ה' יונה הנ"ל, דהיינו הא דאמרינן³⁶ דאסקוהו וחזיוהו בשעתי', ובנידון דידן ראוהו לאלתר ממש.

ואי משום שהנכרי ראהו צף על פני המים, ודלמא לא היו המים צפים על פניו, דלהא לא חיישינן, כדמוכח בהגהות מיימוניות פי"ג מה"ג³⁷, שרבינו נתן ורבינו שמחה גמגמו לאסור משום שלא סמכו על טביעות עין של הנכרי (וזה אין מקום לחוש בנידון דידן, מאחר שיהודים הכירוהו), אבל משום שהי' צף על פני המים לא חששו שמא לא כיסוהו המים, והיינו טעמא דמסתמא המת שקוע במים קצת, כיון שאינו שט בכח ידיו כמו החי שנושא את עצמו³⁸.

אפס שמכל מקום יש להסתפק על פי מ"ש הרמב"ם והשו"ע שאינו משתנה במים אלא לאחר זמן מרובה, ומשמע דלזמן מרובה יש לחוש שנשתנה. ונהי דאם לא ראינו בו שום שינוי כתב הב"ח דאין לחוש אפילו לזמן מרובה, ובתשובתו ביאר בהדיא דאפילו אחר שנה ויותר אין לחוש, מכל מקום אם יש בו אפילו קצת שינוי מחמיר, ובנידון דידן לפי הנראה מוכרח להיות שהי' קצת שינוי בפניו, מדלא הכירוהו האחרים, והרי שהה זמן מרובה ט"ו חדש, שזמן גדול כזה לא מצינו שהתירו חכמים לא בבבלי ולא בירושלמי.

הן אמת שמה שיש עוד לחוש לכאורה בנידון דידן, והוא מאחר שיש שני אנשים שלא הכירו אותו, אם כן יש לומר דאף אותם האנשים שהכירוהו לא הכירוהו יפה, משום דרחוק קצת דמאי דאחריני לא הכירוהו כלל תהוי לדידהו מילתא דפשיטא בבירור, וקרוב הדבר דהני נמי מעיקרא ספוקי מספקא להו אלא שאחר כך נמנו וגמרו שהוא זה, ובכה"ג נסתפק מהריב"ל הובא בק"ע סי' ס"ד אי מהני ט"ע כי האי. מכל מקום מאחר דהמעיין בגוף תשובות מהריב"ל ח"ג סוס"י ד' יראה שנטה להקל גם בנידון שלו, אלא שלא החליט זה למעשה, אם כן על כל פנים בנידון דידן אין להחמיר, ועוד דהמכירין הם רוב דיעות ובאומדנא אזלינן בתר רובא, כדאי' בפרק בתרא דיומא (דפ"ג ע"א), אבל חששא קמייתא היא חששה גמורה לדעת הב"ח³⁹.

אמנם בחלקת מחוקק ס"ק מ"ח כתב דגם בשהה במים זמן מרובה, דלעולם כל זמן שאין מתקלקלת צורתו ונרקב עד שאי אפשר להכירו מעידין עליו כו', מבואר מדבריו דכל שאפשר להכירו בצורתו מעידין עליו אע"פ שרואין בו שינוי (ואע"ג שכתב אחר כך ועיין בב"ח כו', מכל מקום נראה שהוא עצמו איננו חוזר מסברתו), ופירוש זה יש לקיים יותר לפי מ"ש בחי' הרשב"א שלהי יבמות בשם הרמב"ם אפילו השליכוהו המים לאחר זמן מרובה כו', ולפי דברי הרשב"א צריך לומר דהגירסא בהרמב"ם הוא שאינו משתנה במים אפילו לאחר זמן מרובה, ולגירסא זו הסכים הב"ח בתשובתו הנ"ל, אלא דפירש גירסה זו לדינא גם כן כמ"ש לעיל משמו, וזה אינו מוכרח לדעת החלקת מחוקק.

ולכאורה יש להביא ראי' לפירוש החלקת מחוקק בהרמב"ם, שהרי הרמב"ם כתב ואם שהה כו' ונתפח כו', ומשמע קצת דאפילו בדלא חזיוהו בשעתי', הא דאין מעידין עליו היינו בשנתפח, ולפי זה צריך לומר דבחזיוהו בשעתי' מעידין עליו אפילו נתפח, כמ"ש הלחם משנה (ועי' באה"ט ס"ק פ"ח בשם כנסת הגדולה, ועיי"ש ס"ק פ"ד). והשתא אם תמצי לומר דהיינו דייקא בלא שהה במים זמן מרובה, דאילו בשהה במים זמן מרובה אין מעידין עליו להב"ח אם נשתנה אע"ג דחזיוהו בשעתי', וכל שכן בנתפח ממש שהוא שינוי גדול, אם כן הדרה קושיית הב"ח גופא לדוכתה, אמאי לא השמיענו הרמב"ם כמה הוא זמן מרובה כו'. וצריך לומר דסבירא ליה להב"ח דבנתפח אין מעידין עליו אף גם אם שהה במים זמן מועט (ודומי' דיבשה תוך ג' ימים להבאר היטב בס"ק פ"ד) וחזיוהו בשעתי'. ומ"ש הרמב"ם גבי ואם שהה כו' ונתפח, אורחא דמילתא קתני, ותפס לו לשון הגמרא כמ"ש הר"ן⁴⁰.

ולכאורה נראה ראי' לדעת הלחם משנה וכנסת הגדולה שבבאר היטב ס"ק פ"ח, ממחלוקת רבי יהודא בן בבא וחכמים במשנתינו דשלהי יבמות דק"כ, דתנן התם אין מעידין אלא עד ג' ימים ר' יהודה בן בבא אומר לא כל האדם ולא כל המקום ולא כל השעות שוין, ופירש"י יש לך אדם שממהר להנפח כגון אדם שמן כו', ופירש הרמב"ם בפירוש המשניות והרע"ב דרבי יהודה בן בבא פליג בין לקולא בין לחומרא (ועי' תוס' שם תחלת דף קכ"א), וא"כ חומרא דרבי יהודה בן בבא להחמיר גם תוך ג' ימים באדם שמן על כרחך צריך לומר דהיינו בשרואים שנשתנה ונתפח על כל פנים, דאם לא כן הוה ליה למיהב שיעורא עד כמה מעידין עליו על אדם שמן כו', דאין סברה שגם אחר שעה אחת אין מעידין עליו, ואם כן הוה ליה לפרש עד כמה כו', אלא ודאי צריך לומר דלרבי יהודה בן בבא השיעור בשינוי וניפוח תליא מילתא, ולא נתן קצבה להזמן, כיון שהטעם הוא מצד השינוי לכן לא כל הזמנים שוים, ואזיל בתר טעמי' דמילתא. וכי האי גוונא מצינו בפסחים במשנה דמ"ח לא כל הנשים כו' זה הכלל כו'. ואם כן חכמים דפליגי עליה ונתנו קצבה להזמן וסבירא להו דמעידין עליו תוך ג' ימים לעולם, היינו אפילו רואים שנתפח, כל שמכירים אותו בצורתו, ולאחר ג' אין מעידין לעולם אפילו לא נראה בו שינוי, וכמ"ש בחידושי הרשב"א, ולעולם אין מעידין עליו ביבשה אלא תוך ג' ימים, ומעידין עליו לעולם תוך שלשה כו' (וכל שכן לפי דעת ר"ת⁴¹ דגם אחר ג"י מעידין עליו אם צורתו וגופו שלם לרבנן גם כן, דכל שכן דתוך ג' מעידין עליו אפילו נתפח. וכן הוא בס' הישר להדיא בענין ההוא גברא דטבע בדגלת כו', שכתב אי נמי תפח הי' כו'. אלא שלדעת ר"ת לא הסכימו האחרונים, כמ"ש בש"ע סכ"ח), ומלשון לעולם משמע דבכל ענין מעידין עליו תוך ג' ימים אפילו נתפח, ומג' ימים דיבשה יש ללמוד לשהה במים אפילו יותר מג' ימים, כל דאסקוהו וחזיוהו בשעתי', דדינם שוה, כדאיתא בגמרא. והיינו כדעת הלחם משנה וכנסת הגדולה.

ואע"ג שהראשונים לא הסכימו להרמב"ם דבלא חזיוהו לאלתר בעינן גם כן נתפח, דאז הוא שאין מעידין עליו, וסבירא להו דאע"ג דלא נראה שנתפח אין מעידין עליו, מכל מקום יש לומר דהדין של הלחם משנה אמת, דבחזיוהו לאלתר מעידין עליו אפילו נתפח, והיינו טעמא משום דבזמן תליא מילתא כנ"ל. ולפ"ז מוכרחי' אנו לומר דגם בשהה במים זמן מרובה גם כן העיקר כמ"ש החלקת מחוקק, ומטעם הנ"ל, דאם לא כן אמאי לא נזכר ברמב"ם כמה הוא זמן מרובה. ועי' בב"ח בחיבורו ובתשובתו, שיסוד בנינו להכריח דבזמן מרובה נמי בעינן שינוי קצת היינו מקושיא זו, ואם כן לדעת הלחם משנה וכנסת הגדולה מוכח נמי מצד קושיא זו, דאע"ג שנשתנה מעידין עליו אם מכירים צורתו, וכדעת החלקת מחוקק.

וכן דעת הצמח צדק בתשובות סי' מ"ה, הובא בקונטרס עגונות סי' תי"ב, שרצה להתיר גדולה מזו דהיינו אף שנקלף העור מעל צורת הפנים אם היה אפשר להכירו כו'. ואע"ג דלא כתב זה רק דרך אפשר, היינו בנקלף, אבל בשאר שינוי משמע דסבירא ליה כהחלקת מחוקק, וכדמסיק ובלאו הכי נשתנית מראית צבעו של בני אדם לאחר מיתה כו' וצורתו ניכרת היטב.

ומיהו לשון הרמב"ם במה שכתב שהרי נשתנה משמע קצת כהב"ח, דבשינוי תליא מילתא. ומכל מקום אין ראי' לומר דאפילו שינוי קצת לא יעידו עליו בשהה זמן מרובה במים. וגם הראי' מהגמרא יש לדחות אם תמצי לומר דרבי יהודה בן בבא לקולא פליג, כס"ד דגמ', דלפי זה יש לומר דבנתפח כו"ע מודו דאין מעידין עליו אפילו לאלתר.

ומעתה נשובה לנידון דידן, והנה לא מיבעי' לדברי החלקת מחוקק וסיעתו, שהם הלחם משנה וכנסת הגדולה, דקיימו על כרחך בחדא שיטתא מטעם הנ"ל, פשיטא שיש להתיר מצד הטביעות עין של הג' יהודים, ולהבדיל הערל, שהכירוהו בפניו וצורתו ממש, אף אם תמצי לומר דנשתנה קצת, כיון דמכל מקום הכירוהו הטיב לית לן בה כנ"ל. אלא אפילו לדעת הב"ח וסיעתו, דהיינו הבית שמואל שהביאו בס"ק ע"ט (ולהבאה"ט ס"ק פ"ד), מכל מקום יש צד להקל על פי דעת הרא"ש [חסר].

[יש⁴² להתיר בנידון דידן מצד צירוף סימני בגדיו לטביעות עין בצורתו, לפי מ"ש בתשובות עבודת הגרשוני סי' ע"ב דטביעות עין גרוע (דהיינו אחר ג' ימים דיבשה, ואם כן יש לומר דהוא הדין טביעות עין שבנידון דידן להב"ח) מצטרף עם סימני כליו, ולא חיישינן נמי לשאלה. וכן דעת תשובות פני יהושע סוס"י ז' בטביעות עין גרוע עם סימנים בינונים בגופו. והוא הדין בנידון דידן בסימנים בינונים דכליו, לפי מ"ש לקמן למיחש לשאלה. גם הסטרופע"ש שבראשו יש לומר דהוה סימנים בינונים בגופו].

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org