סימן ח

סימן ח

אינה ראויה לאיש ורוצה מזונותיה בבית אביה¹

הנה בדבר הפסק בית דין אשר יצא מכם על בת מוהרי"ל מקהלתינו², ושלש אלה יעשה לה, האחת שאין דין כפיי' על הבעל לגרשה מאחר שרוצה להשרותה על ידי שליש³, והשנית שאם לא תאבה האשה איבדה מזונותיה⁴, ועוד בה שלישי' שרשאי הבעל לעכב מהחפצים שלה נגד החפצים שנתן לה⁵, רק בנדון הסכסוכים שבין אבי הבעל ואבי האשה זה ישבע ועומד בשלו וזה ישבע כו'. ושלשה אלה המה נפלאו ממני, לכן אמרתי אדון לפניך בהלכה, ואשיבה ידי על ראשון ראשון על הסדר.

ראשון תחלה נאמר בדין כפיית הבעל, אמת לא עליכם נפלאתי, שכן כתב החלקת מחוקק סי' קי"ז סק"ז ברואה מחמת תשמיש, ונמשך אחריו הבית שמואל סק"ז, שאפילו לא קיים פריה ורביה אין כופין⁶, ולא דמי לשהה יו"ד שנים⁷, כי מאחר⁸ שבודאי ישא אחרת תשב תחתיו עד שימצא ההוגנת לו⁹. ולכאורה משמע הכי בתשובת מהר"ם¹⁰ (הובא בב"י) מקור דין זה, עד כל זמן שאינו חפץ לישא¹¹ כו'. אבל באמת פליאה דעת ממני, דלדבריהם אפילו בבאה מחמת טענה נמי לא יכפוהו, מאחר שסופו לישא אחרת ואזי ודאי יגרשנה, כמ"ש שם מהר"ם שאם ישא אחרת מחוייב לגרש את זו, ואזדא לה טענתא בעינא חוטרא¹² כו', שבמעט זמן שימצא אשה ההוגנת לו יגרשנה ואזי תקח לה איש אשר כלבבה, ואטו משום זמן מועט יכפוהו, והרי מהר"ם שם כתב בהדיא דבבאה מחמת טענה כופין. ועוד היאך תשב תחתיו עד שימצא אשה ההוגנת, והא כל כמה דאגידה בי' זו לא יהבי לי' אחריתא, והיינו טעמא דשהה יו"ד שנים כמ"ש הרא"ש ס"פ המדיר¹³, ואם כן איך אפשר לחלק ביניהם, כיון דטעמא דהתם שייך נמי הכא. אלא האמת יורה דרכו דהעיקר כמ"ש בתשובות מהר"ם פאדווא סי' י', והובא בש"ך יו"ד סי' קפ"ז סי"ב¹⁴ לפסק הלכה, דבדלא קיים פריה ורביה כופין כמו בשהה יו"ד שנים, ומהר"ם מיירי בקיים פריה ורביה, ומה שכתב עד כל זמן שאינו חפץ לישא כו', רוצה לומר שאינו חפץ כלל, ולשון חפץ מוכיח כמ"ש. ועי' מנחת יעקב הל' נדה סי' קפ"[ז]¹⁵ שם כתב על זה, וכבר מבואר כו' דבזמן הזה לא נהגו לכוף¹⁶ כו'. ואין זה די באר, דבהדיא סיים הריב"ש שם סי' ט"ו¹⁷ כל ששניהם רוצים, אבל כשיש מחלוקת בין איש לאשתו על זה כתב בהדיא שיש לדונם על פי הדין ונגשו אל המשפט ושפטום על פי התורה. אם לא שנאמר דהמנחת יעקב מפרש דברי מהר"ם נמי הכי דמיירי בששניהם רוצים, ולא משמע הכי מדברי האחרונים כאן בסי' קי"ז¹⁸, דהיינו טעמא דאין לה תוספת לדעת מהר"ם¹⁹ עיי"ש. ואפשר דקאי אדברי מהר"ם [פאדוא], דמשמע מדבריו דאפילו בששניהם רוצים כופין, דהא בדקיים פריה ורביה דאין כופין הביא ראי' מהא דאמרו (כתובות דע"ג ע"ב) גבי מוכה שחין, כי אמרה דיירנא בהדי' בסהדי שבקינן לה, ובדלא קיים פריה ורביה דכופין משום דבשהה יו"ד שנים אפילו כי אמרה כו', ועל זה כתב המנחת יעקב דאם היא מרוצה בכך לא נהגו לכוף, אבל כשהיא אינה מרוצה בכך מזה לא מיירי המנחת יעקב כלל. ועל דרך זה צריך לפרש גם כן דברי ההג"ה שבסי' קנ"ד ס"י. והארכתי בכל זה, אע"ג דיש לומר דבנידון דידן שהיא אינה ראוי' לכאורה אין לה לבקש הגט כלל, משום דבלאו הכי לא תנשא, דזה אינו, דמכל מקום יש לה נפקא מינה בגט זה, שישלם לה הכתובה והתוספת, ויהי' לה במה לזון ולפרנס את עצמה, משא"כ כהיום איבדה מזונותיה לפי הפסק שלכם אם לא תאבה בהשראה זו.

ועתה באתי לדון על השנית, דהא גופא קשי' לי, למה איבדה מזונותיה אף אם לא תתרצה בהשראה זו. והעולה על רוחי שיצא לכם כן מסברת הלב, דאפילו למאי דסבירא להו הראב"ד ורשב"א²⁰, וכן הוא הסכמת רמ"א בסי' ע' ס"ב בהג"ה, דאין האיש משרה את אשתו על ידי שליש אלא ברצונה, היינו כשאומרת אתפרנס מבעלי עצמו, אבל לא כשרוצה לשבת בבית אביה. אבל לדידי איפכא מסתברא, דאפילו רמב"ם²¹ מודה הכא, לפי מ"ש המ"מ והב"י בטעמו דאין גנאי לה כל כך מאחר שאינה אסורה עליו, וגם שאוכלת עמו בליל שבת, דהכא כיון שאסורה לו, ואף שבלאו הכי אינה אוכלת עמו, טוב לה לשבת בבית אביה שאין הגנאי גדול כל כך, ממה שתשב אצל בעלה, דשם כשישרנה על ידי שליש יהיו הכל תמהין ושואלין וכדי בזיון, משא"כ כשתשב בבית אביה לא יהי' הכל יודעין בבזיונה כל כך. ואמתלא זו יותר טובה ממ"ש בסי' ע' סי"ב²². ושם הביא הריטב"א²³ ראי' ממשנה (כתובות דק"ג ע"א) אמרה אי אפשר לי לזוז מבית אבא כו'. ועוד מי לא מודיתו דצדקה בדבריה מה שאינה רוצה ליזון שם בעיר בעלה, דמהאי טעמא פסקתם בעצמכם שאין עלי' כפיי' ליזון שם, ואם איבדה מזונותיה בכך אין לך כפיי' גדולה מזו, דהאי לינקטי' בכובסי' דלישבקי' לגלימי'²⁴ הוא, דהא במומין שכופין את האשה להוציא כתב הרא"ש בתשובות²⁵ הובא בש"ע סוס"י קי"ז ואם תמאן ימנע ממנה שארה וכסותה כו'. ואף דהתם מונע ממנה שארה וכסותה לגמרי והכא רוצה לזון כשתשב אצלו, מכל מקום שמעינן מינה דמניעת שארה וכסותה כפיי' היא, והתם דכופין להוציא מונע שארה וכסותה לגמרי והכא הוי כפיי' לזון אצלו, וכבר פסקתם בעצמכם שאין עלי' כפיי' בזו. ועוד מאחר שאין כופין אותה להיות אצלו, ואם אינה אצלו איבדה מזונותיה, אין לך באה מחמת טענה גדולה מזו, ואדרבה עדיפא מינה, כי הבאה מחמת טענה היא שרוצה להיות לה בן שתשען עליו לעת זקנתה, לפי שבילדותה יש לה על מי להשען שבעלה מפרנסה, וזו אין לה על מי להשען כלל, אם לא שתלך אצל בעלה, וזה בודאי קשה לה מאד, שלכן צדקה בדבריה גם לפי דבריכם כנ"ל, ובבאה מחמת טענה כבר פסק מהר"ם שכופין אותו לגרש, אלא שבלא באה מחמת טענה פסק דאם רוצה להשרותה כו', אלא ודאי דסבירא ליה דלא איבדה מזונותיה כלל אף כשאינה באה אצלו, ומשום הכי לא דמי כלל לבאה מחמת טענה.

והשלישית הבאה מכלל דבריכם, שלא זכתה האשה בחפצים הנתונים לה מתנה מבית בעלה. לפע"ד דהיינו טעמא דידכו, שהחפצים אינם נידונין כמתנה משום שהם דברים העשויים להתקשט בהם, אלא שהם נכללים בכלל תוספת כתובה, לפי שמספר תוספת כתובה נלמד²⁶ בגדים ותכשיטים²⁷ כו', ותוספת אין לה עד שיגרשנה מדעתו²⁸, לפי מה שכתבו הפוסקים האחרונים להשוות דעת מהר"ם עם שאר פוסקים²⁹, ואם כן גם באלו המתנות לא זכתה גם כן בעוד שאינו רוצה לגרשה אלא להשרותה (ואפילו עדיין לא קיים פריה ורביה, לשיטת החלקת מחוקק ובית שמואל כנ"ל). אבל לבבי לא כן ידמה, דהא היינו טעמא דבדברים העשויים להתקשט לא זכתה, משום דלאו לשם מתנה נתנם אלא להתקשט בהם, וכמ"ש הריב"ש סי' ש"א³⁰ ראי' מהא דקיי"ל³¹ מוהר הדרי, ומדוקדק לשון הרמב"ם³² שם שלא שלחן אלא לנוי כו', והיכא שבידוע שלשם מתנה נתנן זכתה, דעדיפא מהתוספת כמ"ש שם הריב"ש עצמו בהדיא. ואם כן הגם שמספר תוספת כתובה נלמד שלשם מתנה נתון³³, אין הספר תוספת כתובה אלא גילוי מילתא בעלמא, ומתנה בפני עצמה נינהו מלבד התוספת ואינן נגבים מחמת התוספת דוקא, ולשון מלבד בגדים ותכשיטין כו' שבתוספת כתובה הנהוג בינינו מוכיח כן, דמדלא כתב בלשון גם בגדים ותכשיטין כו', דהוה משמע שעוד זאת הוא מוסיף על הסך המבואר בתוספת כתובה, אלא כתב בלשון מלבד, דמשמע שהבגדים והתכשיטים נתונים המה לה מכבר, ומלבד מתנה זו הוסיף על עיקר הכתובה סך התוספת, שלא יחשוב מתנה זו בכלל התוספת³⁴, והויא מתנה זו כשאר דברים שאינם עשויים להתקשט בהם, דניתנים לגבות אפילו בלא גירושין ואפילו יצאה מבית בעלה, כמבואר מדברי הדרכי משה בסי' פ"ה³⁵ בשם מהר"ם³⁶, הובא גם כן בש"ך חו"מ סי' ס"ב³⁷ וסי' קכ"ז³⁸.

והן אמת דמש"ש מהר"ם שמרדה עליו צ"ע, לפי מ"ש הפוסקים במורדת שתחזיר לבעלה כל מה שנתן, ואפילו דברים שאינם עשויים להתקשט לא זכתה אם מרדה, עי' סי' פ"ה. ולכאורה יש לומר דמהר"ם לטעמיה כמ"ש המרדכי משמו סוף פרק אע"פ³⁹, דמאיזה טעם תעכבנו אי משום תוספת כו', וכן לקמן שם כתב עוד דמדינא מה שקנתה אשה כו', דמשמע דבמתנה שאינה בכלל תוספת, ולא שייך בה נמי לומר מה שקנתה אשה כו', דהא קיי"ל (ב"ב נ"א ע"ב) הנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות, אפילו במורדת זכתה ואין לה להחזיר לבעלה. אלא דאם כן צריך לומר דמה שהכניס הבעל בסתם בכלל תוספת יחשב, דהא כתב דמאיזה טעם תעכבנו אי משום תוספת כו', ולא סבירא ליה דהוה מתנה בפני עצמה (הפך מה שהוכחתי), דבמתנה בפני עצמה יש לה טעם טוב שתעכבנה. ומ"ש בדרכי משה סי' פ"ה בשמו, מיירי שאומרת שנתן לה הבעל בפירוש, וזה דוחק. גם דוחק מאד לומר דמהר"ם חולק על כל הפוסקים במורדת, ולא אשתמיט חד מבתראי להביא דעתו, גם הש"ך בח"מ סי' ס"ב וסי' קנ"ז האריך מאד בדבריו לפרש שאין חולק עליו, ואיך לא הרגיש שעכ"פ במורדת פליגי הפוסקים. אלא ודאי דדעת מהר"ם כדעת שאר פוסקים דבמורדת תחזיר הכל, ואפילו מתנה שנתן לה בפירוש. והא דכתב אי משום תוספת כו' היינו משום דחד טעמא הוא, דכי היכא דתוספת לית לה משום דאדעתא דתמרוד בו לא הוסיף, הכי נמי לא זכתה במתנתה מהאי טעמא כיון דמרדה בו. ומ"ש בדרכי משה משמו לשון שמרדה עליו, לאו למימרא שבאה בטענת מורדת, אלא שמכיון שיצאה מביתו מרדה עליו קרינן לה, והטענה שבשבילה יצאה מביתו לא פורש שם. ואם כן זכינו לדין, דיש לומר דגם מהר"ם לא כוון לומר שמה שהכניס הוא יחשב בכלל תוספת, אלא שאי אפשר שתעכבנו מכיון דלית לה תוספת, דמהאי טעמא נמי לא זכתה במתנה. וכל זה לא שייך אלא במורדת דלית לה תוספת כלל, דאדעתא שתמרוד לא הוסיף, והכי נמי במתנה כן הוא, אבל בנידון דידן דאית לה תוספת אם מגרשה, אית לה נמי זכיי' במתנה אפילו קודם הגירושין. שמה שאין לה תוספת קודם הגירושין היינו משום דעדיין לא הגיע הזמן פירעון, אבל המתנה כבר נתן לה, מאי אמרת דילמא לא יגרשנה כלל ולא יבא לעולם לידי זמן פירעון התוספת כתובה, כל שכן שלא תחזיר החפצים כאשר תהיה באמנה אתו.

ואפילו אם נפשך לומר דמכל מקום מאחר שכתב מהר"ם הלשון אי משום תוספת [כו'], יש לדקדק דמה שהכניס הוא הוי בכלל תוספת, ולא הוי מתנה בפני עצמה, שאין להוציא הלשון מפשטי'. יש לומר דאפשר בימי מהר"ם הי' נהוג לכתוב התוספת כתובה בלשון אחר, ולא כלשון הנהוג בינינו, דכבר הוכחתי גם כן מלשון התוספת כתובה הנהוג בינינו. ואי דייקת לישנא דמהר"ם, אף אנו נדייק לישנא דשטרא, אדרבה לישנא דשטרא דייקי טפי כדמוכח בכמה דוכתי. ועוד מי לא מודינא דזכתה מחמת התוספת שכתב לה, דהא מספר תוספת כתובה נלמד, אלא דהכי קאמינא דאין נגבה עם התוספת ביחד, והאי זמניה לחוד והאי זמניה לחוד, אבל עיקר הזכיי' במתנה זו לומר שלשם מתנה נתן, הוא מכח התוספת כתובה שכתב לה מלבד כו'. ומהר"ם נמי לא קאמר אלא מאיזה טעם תעכבנו לומר שתזכה, אי משום תוספת שכתב כו', והיינו דמספר תוספת כתובה נלמד כנ"ל, אבל לא בא לומר שתגבה זו עם התוספת כתובה ביחד, דהא אינו מגרשה עדיין. ואם כן אדרבה מדברי מהר"ם אלו יש לדון כדברינו, דאם לא כן איך עלה על דעתו שתטול מחמת התוספת כתובה קודם הגירושין, דהא אין כופין אותו לגרש, אלא ודאי כמ"ש. זהו מה שעלה במצודת רעיוני להציע לפניך זכות האשה, שמענה ואתה דע לך.

אך למעשה איך להתנהג בנידון דידן בכדי דלא לשוויי' נפשי' הדרנא בפני ההמון, זאת העצה אם היא ישרה בעיניך, ליתן פתחון פה להאשה לפרש שיחתה ואמתלאותה, למה אינה רוצה ליזון בעיר בעלה, ובפרט שבעלה רוצה לרפאותה, ועל ידי שתפרש אמתלאה וטעמה כי טוב וישר בעיניכם, אם תבא לשנות את טעמך לא שייך זילותא דבי דינא בזה ובכיוצא בזה לאמר כי למבראשונה לא דרשנו כמשפט, כי לא עליכם הי' לחקור דבר שלא פירשה בתחלה. וגם אין חשש מה שתטעון עוד אחר מעשה בית דין, מאחר שלא תטעון טענה מחודשת, אלא לפרש דבריה. וגם אמתלא זו תוכל לברר. והוא כי אמיתית הענין הוא שהרבה יגיעות יגע מהר"ל⁴⁰, בהשתדלות רבות ע"י כאמו"ר אחי הרב⁴¹ שי', שיתאספו הרופאים מומחים לבקש עצה ותחבולה לרפאותה, ואמרו שאין לה תקנה אלא בבזיעה⁴², והבזיעה היא סכנה גדולה מאחר שהסיתום הוא בפנים. וגם דעת הרב⁴³ נוטה כן, שאין לסמוך בזה כי אם על רופא ירא שמים ומומחה גדול ומובהק. וכבר שאלת⁴⁴ את פי מהרי"ץ דאקטער⁴⁵ ואמר שאינו רוצה להכניס את עצמו בספק סכנת נפשות. ואחר הדברים והאמת האלה יראה⁴⁶ מאד לנפשה להתרפא על ידי בעלה, כי מחמת שיהי' בהול לתקנת עצמו לא יחוש אם יכניסנה לספק סכנת נפשות, כי מה לו בזה, אם תתרפא תתרפא ואם לאו יגרשנה וישא אחרת. ומובן לכל משכיל שאמתלא זו מקובלת מאד, וכדאי זו להחזיר הדין בשבילה שלא לאבד מזונותיה. גם אפשר לזכותה במתנתה ע"י אמתלא זו, כי הגם שנאמר שהם בכלל תוספת כתובה לא דמי לרואה מחמת תשמיש שאין לה תוס' אם רוצה לרפאותה, דהתם רפואתה קלה כמ"ש התוס' ספ"ק דנדה⁴⁷, אבל הכא שרפאותה קשה מאד וספק סכנת נפשות כמ"ש, בודאי אין סומכין עליו ויש לה תוספת כתובה לכולי עלמא.

את כל זה ראיתי ונתון את לבי⁴⁸ להציע לפניך, והחכם עיניו בראשו⁴⁹ יבור לו דרך אחרת שהיא תפארת לעושי'⁵⁰ לקיים דבריו הראשונים⁵¹, אך למעשה שלש אלה לא יעשה לה⁵² יהיה איך שיהי'.

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org