סימן ז

סימן ז

אשתו מאוסה עליו אם כופין ליתן לה מזונות וכסות¹

גיה"ק².

אודות מהו' זוסמן, לכוף לגבות ממנו מזונות וכסות כדין תורה, ואין ספק אצלי שנעלם ממנו ולא ידע או שכח גופא דעובדא כאשר הציע בפני, שהיתה מאוסה אצלו מימי קדם, גם קודם החופה צעק לפני מעכ"ת, גם אחר שנה או שנתים, רק כל הקירובים שהיו ביניהם הכל הי' מחמת דברת בני האדם רבים וכן שלמים החרדים במצות, ודברו על לבו ברכות ובקשות, וגם שהי' נע ונד, וברבות הימים נתחזק אצלו מיום אל יום גודל הריחוק עד אשר נחלה מזה, מחמת שאין יכול להטות ולהפוך לבו.

ובכל כה"ג מקובלני מפי רבינו הג' אחמו"ר נ"ע שיכול הבעל לומר קים לי כהרא"ם³ וב"ח⁴ שבחלקת מחוקק⁵ ובית שמואל⁶ רס"י ע"ז.

ואמת כי מה שהקשו החלקת מחוקק והבית שמואל מתשובות הרא"ש כלל מ"ב⁷, כבר תירץ הבית שמואל בעצמו בסי' קי"ז ס"ק כ"ג⁸. ומה שהקשה מתשובות מהרי"ק סי' ק"ז⁹, המעיין שם יראה שלא כתב אלא דרך אפשר ומספיקא לא מפקי' ממונא (נגד) הרא"ם וב"ח ושלטי גבורים¹⁰. ולכן גם הרמ"א לא ביאר בסוס"י קי"[ז]¹¹, מפני שסמך על מ"ש רס"י ע"ז וי"א¹² כו', למימרא דספיקא הוה. ומ"ש החלקת מחוקק סק"ג חלתה יוכיח¹³, נמשך אחר מ"ש בסי' ע"ט סק"ג בשם רש"ל¹⁴, אבל רמ"א שם לא הגיה על השו"ע. גם לא אשתמיט חד מן בתראי לכתוב כן זולת מהרש"ל ויחידאה הוא. גם יש לומר דחלתה אף שהוא חולי ארוך לא נתנו דבריהם לשיעורים, אבל אם נעשית חולנית כל ימיה, ובפרט עד שאינה יכולה לטבול, לא גרע ממכות ופצעים שביו"ד סוס"י קפ"ז¹⁵. וכיון שהיא מאוסה בעיניו עד שאין כופין אותו להיות עמה, וכדמשמע נמי מדברי מעל', קרוב הדבר שהיה יכול לכופה. אלא מפני כי הוא גרם זה לאו כל כמיני'. ועוד נראה בעיני כי מ"ש מהרי"ק שאין יכולין לכופו להיות עמה, כן משמע נמי מתשובות הרא"ש, שלא יפה רגמ"ה כח האיש מכח האשה, ובאשה אי אמרה מאיס עלי לא כייפי' כו', ואם כן דון מינה ומינה, כי היכי דהתם אין הבעל נוטל שלה, ולכל הפחות אם תפסה, אם כן הוא הדין והוא הטעם שאינה נוטלת משלו דמי מזונות (עי' בס' בני אהובה על הרמב"ם פי"ד מה"א הט"ו¹⁶ דפסק בטוען מאוס עלי פטור ממזונות על כל פנים, והביא ראי' מהרמב"ם עיי"ש). כל זה ראיתי והצעתי לפניך, אף כי דברי רבינו הג' אינם צריכים חיזוק ממני. אך כדי דלא להוי מילתא בלא טעמא כתבתי.

גם זה ממילא מובן שבלא טענה לא יכול הבעל לומר קים לי כהרא"ם, משום דאינו אנוס כל כך אלא שיצרו אנסו. אבל מי שבתום ויושר לבו הולך ואין רואין בו שום שמץ קלות ח"ו, מאי הוה ליה למעבד ולבי אנסי'. אבל מכל מקום אי אפשר לפוטרו בלא שבועה, להפיס דעת האשה שלא תאמר עיניו נתן באחרת.

ונדון התוספת כתובה, חקרתי שלא נתן אלא מרגליות, ולא פסקתי להשליש רק הכ"ה רובל שקבלה ממה שמכרה מהמרגליות. וגם לא פטרתיו אלא ממזונות דלהבא, אבל מה שלותה ואכלה חייב לשלם אם לותה בעדים כדין תורה.

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org