סימן ד

סימן ד

בענין הנ"ל¹

תשובה לדברי הרב מוהרא"פ² מווילנא בעובדא דנטבע במשאל"ס

כתב כת"ר וז"ל היה מקום לצדד בזה מלבד דעת המרדכי המובא בסוף יבמות³ בשם ה"ר אליעזר מוורדין, מדלא קאמר⁴ נפל למשאל"ס אשתו אסורה לעולם שמע מינה שלאו לעולם קאמר, וכן מסתבר כו', וכן האריך עוד בשם הר' אברהם בר' משה כו' עכ"ל.

מסגנון דבריו נלמד שדעתו וכוונתו שה"ר אליעזר מוורדין מתיר בשביל אורך הזמן בלבד, ואני שמעתי ולא אבין, שהרי מסיק שם והאריך למצוא עלילה להתיר כו' כי נטבע במשאל"ס וחזקות מוכיחות שנטבע כי הכלים אשר אתו בספינה נמצאו על שפת הים כו', והפירוש האמיתי במה שכתב וחזקות מוכיחות שנטבע היינו שנטבע ולא עלה, כי בודאי הוא שנטבע במשאל"ס כענין השנוי במשנה, וזה ראו בראי' חושיות ולא היה צריך לזה ידים מוכיחות, אלא שהחזקות המוכיחות הן שנטבע ולא עלה. וכן פירשו בהדיא בתשובות ב"י⁵ ובתשובות מהר"ם מלובלין סי' פ"ט. ועי' בזה בתשובת ב"י שהשיג עליו וקרא עליו הכי קרא שמה עלילה כו'. אבל בלא עלילה כלל לא עלה כלל גם על דעת ה"ר אליעזר מוורדין לעולם. ואם רוצה לומר דבנידון דידן נמי נמצא עלילה, מה שהיה שיכור והיה עליו מלבוש כבד, הלא בזה האריך להתיר אפילו להחולקים עליו, וכנראה לקמן שאז החל למצוא הסברות והוכחות אלו, מה שלא היה צריך לו לפי סברת ה"ר אליעזר מוורדין.

כתב עוד ובאמת אין הדברים מובנין באיזה אומדנא כו', מאחר דאזיל לעלמא אם כן אפשר ובודאי שלעולם ולעולם יאבד זכרו אם בא למדינה רחוקה ונספח אל אחת הערים הקטנים עכ"ל.

אמת לא נפלאת ולא רחוקה היא אומדנא זו, וכמ"ש בפסקי מהרא"י סי' קל"ט דאפילו אדם בינוני בזה"ז אם היה חי ברחוק ש' פרסה הי' נודע לנו. ונראה דאדם בינוני הוא כמ"ש במכתבי הראשון⁶ שיש לו משפחה בכמה עיירות גדולות, ועם היות המשפחה גם כן בינונית מכל מקום מסתמא היא אהובה ונחשבת גם בעיני הגדולים, ועל כל פנים כולם מדברים מהם ומשמיעים איזה דבר חידוש, ובזמן הזה כולי עלמא ניידי ממדינה למדינה, וחברא חברא אית ליה ומשמיעים זה לזה חידושים, ובתוך זה גם מילתא דתמיהא זו מידכר דכירי, והיה אם נספח אל אחת הערים בודאי היה נודע לנו על ידי ארחי ופרחי, ואם איש עני הוא יכולים לשאול אצל עניים. וביארתי בזה כוונת הרמב"ם פ"ז מהל' נחלות במה שהוגה שם ואמרו אבד זכרו, וכן הוא בשו"ע ח"מ סי' רפ"ד שהעדים בעצמם אמרו כן, שמסתמא חקרו על הדבר, ושייך נמי לומר כמ"ש הסמ"ע שם (סק"ה) דמסתמא שמעו בו שמת, ואם כן אין לך אומדנא והוכחה יותר מזה, דבודאי לא שייך לומר אבד זכרו על מי שדורש אין לו וכי מי יזכרנו. והשתא אתי שפיר מה שכתב⁷ שתלו הדבר על יראי ה' וחכמי הדור כו', פירוש שהם יראו ויחקרו את העדים מנין אתם יודעים שאבד זכרו, אם שאלו ודרשו אחריו אצל עוברים ושבים או אצל עניים המסבבים, ולא יקילו ראש בדבר. ויתיישב קצת קושיית הב"י בתשובה מה טעם ליראת ה' במקום הזה. אלא דלא ניחא ליה למר למימר הכי בדעת וכוונת ה"ר אליעזר מוורדין, דאם כן היינו הא דסליק אדעתא דרב אשי בצורבא מרבנן דאם איתא דסליק קלא אית ליה, וכיון דמסיק לא היא לא שנא צורבא מרבנן כו' שמע מינה דלא אזלינן בתר אומדנא בכה"ג, וכמ"ש בפסקי מהרא"י שם דהיינו טעמא כדמסיק במרדכי דיבמות דאין לנו לבדות כו', וקושי' זו תקשי על ה"ר אליעזר מוורדין דסבירא ליה דסמכינן על אומדנא זו בכה"ג, וזו קושיא שאין עלי' תשובה לפע"ד, והלכך נטה כת"ר מדרך הפשוט ופירש שלשה אומדנות אחרות ושלשה אלה המה נפלאו ממני.

הראשונה היא ע"פ מ"ש החלקת מחוקק⁸ דבילדה שיש לחוש שמא תצא לתרבות רעה הוה שעת הדחק, והכי נמיס בירא ליה לה"ר אליעזר מוורדין באורך הזמן, שמכיון ששהתה כל כך הוה שעת הדחק ושעת הדחק כדיעבד דמי עכת"ד.

והנה מלבד שאין לשון ה"ר אליעזר מוורדין סובל פירוש זה כלל במה שתלה הדבר ביראת ה' וחכמי הדור, אם חששו לתקנת עגונות במה שהיא יושבת גלמודה יחושו אפילו בזמן מועט, כי טב למיתב טן דו⁹, ואם יחושו על הזמן יותר מחמת ששהתה כל כך שבשיהוי זמן יותר נופל הרחמנות יותר, אם כן אם היא ענייה וביתה ריקם וטפי תלו בה יתירוה לאלתר, וזה ודאי ישתקע הדבר ולא יאמר, והאריכות בזה אך למותר. וגם ממאי דמסיק עליו המרדכי שאין לבדות כו' וכי אקילו רבנן בסופה כו', מבואר להדיא דלאו מטעם שעת הדחק מתיר אלא מטעם אומדנא עיי"ש. עוד זאת שעדיין אין די השיב על קושייתו באיזה אומדנא כו' כי אפשר ובודאי שלעולם ולעולם יאבד זכרו כו', הרי החליט הדבר שבודאי יאבד זכרו לעולם ולמה עני' זו לשוא תשמור ד' או ה' שנים, כי משעה ראשונה יודעת כן שבודאי לא יבא בעלה לביתו בשום פנים, ואיה איפוא תחפשנו כי בוודאי יאבד זכרו. ועוד אם כן יותר טוב לתקן לה שתחפש את בעלה בכל המקומות שאפשר לה, ואם לא תשמע ממנו כלום תהיה מותרת, ולמה תלה הדבר באורך הזמן דוקא.

הב' כתב כת"ר דדוקא שתים ושלש שנים שיוצאים התלמידים ללמוד תורה שלא ברשות. וזה אין לו שחר כלל, דשווינהו לכולי עלמא כתלמידים היוצאים ללמוד תורה. ועוד דלסתם מתניתין דאתי' כר"א (כתובות ד' ס"א ב') דאמר התלמידים יוצאים שלא ברשות שלשים יום, תהא אשת הנטבע במשאל"ס מותרת לאחר שלשים, ודבר זה לא ניתן להאמר כלל, ואף כי לכתוב בספר, גם מי שידוע שהוא פועל או גמל או ספן ואינו בר אוריין כלל אחר שנטבע נעשה תלמיד ותיק ויוצא ללמוד. ועוד שאפילו בתלמיד ממש אין לומר אומדנא זו, וכההיא (שם דס"ב.) דחתני' דבי ר' ינאי כו' שאלמלא יהודה קיים כו' והואי כשגגה כו' אלמא דאין אומדנא זו אמיתית כלל.

והג' דוודאי לא עשה איסור לישא אשה אחרת במדינה אחרת כו'. ולפי זה נתן מקום לומר דבזמן הזה שיש חרם רבינו גרשום שלא לישא שתי נשים כלל, ובודאי לא יהיה שרוי בלא אשה ויבא לביתו. אלא מאי איכא למימר דרבו המתפרצים, הרי המתפרצים מתפרצים לישא גם במדינה אחרת. גם יש שרויים בלא אשה כלל. ועוד דכל אומדנות הללו אינם גדולות מאומדנא דרב אשי בצורבא מרבנן, דכתבו התוס'¹⁰ דרובייהו הכי איתנהו ואפילו הכי מסיק בגמרא ולא היא כו'.

שוב הראה פנים לדברי ה"ר אברהם ב"ר משה שבמרדכי שם, שהביא ראיה מס"ד דרב אשי דצורבא מרבנן אי איתא דסליק קלא אית ליה שמע מינה דלאו לעולם קאמר, דאע"ג דמתניתין קתני אסורה סתם היינו מחמת הנפילה שנפל לים דלא תימא שבודאי מת במים דחיישינן שמא עלה ברחוק קצת, אבל שיהוי הזמן מתיר, ואם כן סבירא ליה דהוא הדין למסקנא לאו לעולם קאמר, אלא שאין הנפילה מתרת לו, וכן נראה מוכרח דלאו מיד מתירין במשאל"ס אפילו בצורבא מרבנן כו' עכת"ד.

ומה אעשה שלא הבנתי כל הדברים מראשן לסופן, הא ס"ד דרב אשי הכי הוא, הא דאמרו חכמים משאל"ס אשתו אסורה הני מילי אינש דעלמא אבל צורבא מרבנן כו', ובצורבא מרבנן אין מתירין מיד אלא בשיהוי הזמן שיכול להיות הקול, ולא הנפילה מתרת, אם כן אינש דעלמא אפילו שיהוי הזמן לא מהני, ואם כן על כרחך הא דקתני אסורה הוא לעולם, דאם לא כן אין חילוק בין אינש דעלמא לצורבא מרבנן, אלא בשיהוי הזמן, דלצורבא מרבנן מהני שיהוי הזמן מועט בכדי שיצא הקול ולאינש דעלמא צריך שיהוי זמן מרובה, ולא הוה ליה לרב אשי למימר הא דאשתו אסורה הני מילי אינש דעלמא כו', כיון דבאינש דעלמא נמי אינה אסורה אלא מחמת הנפילה. אלא ודאי דבאינש דעלמא אסורה לעולם, וס"ד דבצורבא מרבנן נמי, ואתי רב אשי למימר הני מילי אינש דעלמא אבל צורבא מרבנן קלא אית ליה, ובשהוי זמן בכדי שיצא הקול משתריא. ומינה דלמסקנא דבצורבא מרבנן נמי לא שנא הרי היא אסורה לעולם גם כן, כמו באינש דעלמא. והיינו טעמא דלמסקנא לא אזלינן בתר אומדנא כלל, וכדכתב מהרא"י שהבאתי, דהא דמסיק לא שנא צורבא מרבנן כו' היינו כדמסיק במרדכי דיבמות שאין לבדות כו', ומוכח מהגמרא איפכא וכמש"ל.

עוד כתב שאף לפי שיטתו של מה"ר אליעזר מוורדין, דמדלא קתני לעולם שמע מינה דלאו לעולם קאמר, יש לומר דמשום הכי לא תני לעולם משום דבדיעבד לא תצא, והביא ראיה מפי"ד דיבמות¹¹ דגבי חרשת ושוטה קתני לא יוציא ולא קתני עולמית כדר' יצחק¹². וזה דרך נכון וחריף. אלא שמכל מקום הוכיח דמשנתינו לאו לעולם קאמר, מדקאמר רב אשי (ד' קכ"א ע"ב) אהא דחסא שמע מינה הא דאמרו משאל"ס אשתו אסורה הני מילי לכתחלה כו', ולא הוכיח כן ממשנתינו, אלא ודאי דס"ד דרב אשי דמשנתינו אפילו בדיעבד אסורה, ואם כן הא דלא קתני לעולם על כרחך משום דלאו לעולם קאמר עכת"ד.

ודבריו בסברא זו בס"ד דרב אשי במשנתינו מרפסן איגרי, דאיך יאמר דמשנתינו לאו לעולם קאמר ומותרת בשיהוי זמן אפילו לכתחלה, ובזמן מועט אפילו בדיעבד תצא, ואנן איפכא קיי"ל כסברת החולקים על ה"ר אליעזר מוורדין, דלכתחלה אסורה לעולם ובדיעבד אפילו בזמן מועט לא תצא. ואפילו ה"ר אליעזר מוורדין לא קאמר דלאו לעולם קאמר אלא משום דאשכחן שהקילו חכמים בדיעבד, אבל אי הוה אסורה אפילו בדיעבד אין סברא כלל לומר דלכתחלה תהא מותרת בשיהוי זמן. ומכל שכן לפי מ"ש בעצמו בפתח דבריו דהיינו טעמא דר"א מוורדין דשעת הדחק כדיעבד דמי, ואם כן אין להתיר לכתחלה בשעת הדחק אלא אם כן תאמר שבדיעבד מותרת. ובאמת הא דקאמר רב אשי האי שמע מינה אהא דחסא, ולא אמשנתנו, אינה קושיא כלל, אפילו לפי דבריו דמשנתינו אשמעינן דבדיעבד לא תצא. דבלאו הכי צריך להבין הא דקאמר רב אשי אהא דחסא שמע מינה כו' ולא קאמר אעובדא דרב שילא (שם ע"א) דמהתם נמי שמעינן דלא תצא, כמ"ש בהגהות מרדכי¹³ דלא אשכחן שצוה לגרש. ועוד דאי בשגירשה בעלה קודם שבאו רב ושמואל מאי ס"ד דרב ושמואל לנדותו ח"ו, ואם עדיין לא גירשה למה לא נדוהו עד שיצוה לגרש, אלא ודאי דס"ל דבדיעבד שרי, אלא על כרחך צריך לומר דהא דקאמר רב אשי גבי חסא, משום דסלקא דעתך אמינא דווקא גבי עובדא דרב שילא אם נשאת לא תצא לפי שנשאת על פי הוראת חכם, דמאי הוה לה למיעבד, שאף שרב שילא טעה הא איכא למ"ד בהאשה רבה דהוראת בית דין אפילו בטעות גמורה הוראה הויא, ומכל שכן בהא דרב שילא שלא היתה טעות גמורה בגוף המעשה אלא שטעה בדין, אבל בהא דחסא דמדיבורא דרב נחמן אזלית ואתנסיבת, ורב נחמן לא הורה לה כלום, סלקא דעתך אמינא דאפילו בדיעבד תצא, קמ"ל רב אשי דאפילו בכהאי גוונא בדיעבד שרי. ותדע דהא על כרחך לא שרי אלא בכהאי גוונא דחסא או כעובדא דרב שילא, משא"כ נשאת בעבריינות, כדאיתא בהגהות מרדכי¹⁴, וקמ"ל רב אשי דאפילו בעובדא דחסא דגריעא מעובדא דרב שילא נמי שרינן בדיעבד, וא"כ משנתינו לא דייקא לרב אשי, אלא שיש צד לומר דבדיעבד לא תצא, ומשום הכי לא קתני עולמית, אבל לא דייקא לומר דאפילו בכהאי גוונא דעובדא דחסא נמי אלא דסלקא דעתך אמינא דדוקא כעין עובדא דרב שילא. ואדרבה יש לומר דמשום הכי לא קאמר רב אשי אעובדא דרב שילא שמע מינה כו' משום דלא אצטריך, דמשנתינו היא זו¹⁵.

ואחר הדברים והאמת האלה שאין למה"ר אליעזר מוורדין, עם היותו מן הגדולים אשר בארץ, שום משען ומשענה לסמוך בו להקל בדברי סופרים, אשר חז"ל החמירו וחזרו והחמירו והפליגו ועשו דבריהם כמסמרות נטועות ולא חששו לתקנת עגונות, מי יחוש חוץ מהם, וחלילה לעקור אפילו אות אחת מדבריהם, וצריך ליזהר מגחלתן כו', ואין לסמוך על היחיד במקום שאין לו סמך כלל כדמשמע בעדיות¹⁶, ולא כמ"ש כת"ר שהי' מן הראוי לסמוך על היחיד בשעת הדחק, אלא משום שנדחו דבריו לא רצה לבנות יסוד על זה, והיינו לפי שיטתו שבנה הנהרסות ונטע הנשמות, אבל לא כן אנכי עמדי, כי די לי לילך בעקבות הראשונים, וכמ"ש הר"י בהקדמתו¹⁷ שקצר מצע שכלנו להבין דבריהם, ואף כי להתחכם עליהם, ולא עוד אלא שדבריו דחויים ועומדים כמאז כן עתה, שכבר דחוהו כל הראשונים והאחרונים, והב"י כתב בתשובתו שגם הוא בעצמו לא עשה מעשה כדבריו. ועי' בתשובות הרא"ש כלל ב' סי' א' מבואר דאפילו בשעת הדחק לא רצה לסמוך על דברי ר"ב משום שדחה כל ראיותיו ע"ש.

ומה שכתב עוד להתיר בנידון דידן בשביל שהי' שיכור, והביא ראי' מהא דטעה רב שילא באגמא דסמקא דקוו וקיימי שאינו יכול לשוט כו'. אף אנכי הראיתי¹⁸ פנים להתיר מסוגיא זו, אבל דחיתי אותה דזרם מים כבירים שוטפים אפילו דברים כבדים כאבנים, כדאיתא בברייתא פ"ב דמציעא¹⁹ שטף נהר כו'. ואין לחלק בין זרם מים לגלי הים. והבאתי²⁰ ראי' ברורה לזה מתשובות מהר"ם ב"ב סי' תתקע"א. ואעפי"כ נתתי מקום לדברי הב"ח ומהרש"א והט"ז דמתירין תחת הקרח, ועשיתי להם סמוכות מההיא דכפה עליו גיגית, ומההיא דעייל לחברא בביתא דשישא דבפ"ט דסנהדרין (דף ע"ז ע"א). אבל מה שכתב מר דהא דאמרינן אימר גלי אשפלוהי הוא דוקא דרך שיטה, אין לו זכר בגמרא כלל, ואדרבה בגמרא בברייתא דרבי עקיבא שניצול רבי מאיר על ידי גל שטורדו ונתנו לחבירו וחבירו לחבירו מבואר להדיא שלא עשה מעשה בידיו כלל אלא הגל בעצמו הוא שטרדו. ומה שכתב דשיכור הוה ככפות, ובכפות פשוט ומבואר כו'. אני בעניי לא מצאתי מבואר אלא בקונטרס עגונות סי' רכ"ה בשם המבי"ט²¹, והוא הולך לשיטתו בתשובות ב"י שסמך בכל כחו אתשובת מה"ר אליעזר מוורדון, וכן [נראה] מלשון תשובה זו עצמה כמ"ש במכתבי הראשון, וכן נראה ממה שהביא סמוכות לו מתשובת מהר"א ממיץ, כמבואר בקונטרס עגונות סי' רכ"ו, ועיי"ש גם בסי' רכ"ז מבואר להדיא שהחזיק במחלקותו נגד הב"י וסיעתו, ומי יאבה לו ומי ישמע אליו בדבר הזה. ואף גם הוא לא כתב הטעם משום שאין דרך שיטה, אלא שכתב שאף אם יזדמן לו דף כו'. וכבר כתבתי במכתבי הראשון שאין הטעם משום שמא נזדמן לו דף לחוד אלא משום דחיישינן שמא גל טרדו ונתנו לחבירו, ובכה"ג ודאי דיש לחוש אפילו בכפות וחולה, ומכל שכן בשיכור שיש לחוש גם כן שמא נזדמן לו דף.

סוף דבר שלא מצאתי קיום לדברי כת"ר, ובפרט המעיין בתשובות מהר"ם ב"ב שהבאתי יראה לעינים שהחמיר הרבה אפילו בצדדים גדולים וטובים מאלה יעו"ש²².

והנה הכל הולך אחר החיתום שחתם בתשובתו שסמך על תשובת מהר"מ פאדווא סי' ל"ו, שכתב דקמאי ביקשו עלילות להתיר במשאל"ס כו', ולא סיימוה קמי' שסיים רק שימצאו קצת ראיות כו', ובתוך תשובות זו עצמה מתחלה הביא ראי' להיתר וירא לנפשו פן ואולי נקרא חסרון בגופה של עדות, וכתב שם ואם כי יש לחלק מכל מקום לא אשען בזה לבד, ולא נשען כי אם על התרומת הדשן, לפי מה שנראה לו שהוא תופס למסקנא, וזה אצלו קצת ראי'. ומכל שכן בנידון דידן שאין אפילו קצת ראי', וליכא שום אומדנא והוכחה, והוה ודאי חסרון בגופה של עדות יותר ממה שהנכרי לא ידע הסימני' המובהקים, דעל כל פנים ראהו צף על פני המים, דהוה כמו אסקוהו וחזיוהו, אבל בנידון דידן לא העלוהו כלל, מי יקל ראש בדבר ח"ו.

ומה שכתב הרב מהר"ץ בדיוק לשון המשנה אמר רבי [מאיר] מעשה כו' אמר רבי יוסי מעשה כו'. אף אם היתה ההקדמה אמיתית ויתרץ כל המקומות בגמרא, אינו אלא מעשה חידודין לחדד התלמידים, ולא לדון בדבר הלכה ובפרט הלכה למעשה.

גם מה שכתב הרב מהר"א דמדמי לגיטין וקדושין, אינו דמיון כלל כי אוכלא לדנא²³, ואי איכא לדמויי לשחיטה מדמינן לה בי"ד סי' א' ס"ח בהג"ה דאסור אפילו לא הגיע לשכרותו של לוט משום שידיו כבדות כמ"ש הט"ז שם²⁴, אך גם שם אינו אסור אלא לכתחלה כמבואר שם. ותו דכבר הוכחתי שזרם מים כבירים שוטפים אפילו דברים כבדים ואין להאריך בזה.

כלל העולה, מאחר שאפילו לדברי ה"ר אליעזר מוורדין שמתיר באבד זכרו אינו מתיר אלא בצירוף עלילה שמצא, ובנידון דידן אפילו אם תמצי לומר שמה שהי' שיכור ולבוש מלבוש כבד היא גם כן קצת הוכחה, על כל פנים לא נפלאת היא ולא גדולה ממה שהמציא ה"ר אליעזר מוורדין שהכלים אשר אתו נמצא על שפת הים, ואפילו הכי רבו החולקין עליו ודחו דבריו בשתי ידים מחמת שאין לדבריו יסוד ושרש בתלמוד, ולא חשו גם לעלילה אשר מצא, ואף הוא לא הי' סומך על העלילה ההיא אלא מפני שמתיר באבד זכרו, אם כן לדידן אין כאן מקום להתיר אשה זו מהעיגון, ומן השמים ירחמו.

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org