סימן לא

סימן לא

מהדורה נוספת מהנ"ל¹

ומ"ש מהרא"י עוד ונראה דכל הסימנים שהוא בעלה של אשה זאת בכלל תחלת עדות הוא כו', לכאורה דבריו תמוהין, דהא מצינו דלא חיישינן לתרי יצחק, ובזה הקיל מהרא"י בפסקיו בסי' רכ"ד אפילו לא נודע מקום יציאתו ומקום הליכתו, ופירש כן דברי הרא"ש כדלעיל. ועוד דבגמרא שלהי יבמות ובפ"ב דב"מ בעי למיפשט ממתניתין דאין מעידין אע"פ שיש סימנים כו', דסימנים לאו דאורייתא, ואי סלקא דעתך דהוה בכלל תחלת עדות מאי קשיא לי', אע"ג דסימנים דאורייתא מכל מקום אחמור רבנן. ודוחק לומר דאם כן הוא הדין שיש להחמיר בגט, וכל שכן הוא לפי מ"ש הרא"ש בדעת הרי"ף גבי תרי יצחק דבגט מחמיר יותר מבמיתה. דלפי זה כל שכן דקשה טובא מאי קמיבעי' לי' בגט אי סימנים דאורייתא או דרבנן, ונפקא מינה לאהדורי גט אשה, דהא ודאי דבתחלת עדות מחמרינן במיתה כל שכן בגט.

אלא דיש לומר דהא בהא תליא, דלמאי דבעי למימר דסימנים דאורייתא (וכן ללישנא קמא דרבא), כיון דסימנים דאורייתא היינו שהסימן הוא היכר טוב ויפה ולא חיישינן לאתרמי, הוא הדין מדרבנן לא חיישינן לאתרמי. ומהאי טעמא לא חיישינן לתרי יצחק, דלא אחמור רבנן בתחלת עדות אלא בגופה של עדות, שהעדים יכירו יפה ולא שיאמרו מאומדנות והוכחות שלהם, אבל אם העדים כיוונו יפה אלא דיש לנו ספק ממקום אחר, דחיישינן דלמא אתרמי עוד אחר בשם זה או בסימן ההוא, הלכו חכמים אחר אומדנא שלהם ושיקול דעתם דעת תורה, ויש מהם שהקילו ויש מהם שהחמירו (אך באיזה מקום החמירו ובאיזה מקום הקילו אין די באר, והדברים עתיקים, וכבר ראיתי לאחד מגדולי הספרדים המפורסמים שחבר על זה ספר שלם נק' עיגונא דאיתתא²). ועל קוטב ויסוד זה סובבים הולכים כל הסוגיות שהביא הרא"ש שאמרו חכמים להקל בעגונה, משום שדומה להם דבר הגון³, אלא דעל הכרת העדים שיאמרו באומדנות שלהם חששו חכמים, מאחר שיראה בעיניהם שיש אומדנות המוכיחות יקילו ראש בדבר להעיד סתם שמת פלוני.

(וכיוצא בזה שמעתי בימי חורפי מפי מורי אחי הרב זצללה"ה לתרץ מ"ש רמ"א בסי' קכ"ז⁴ דאין האשה נאמנת בדבר שיש בו צדדים להקל. והמנחת יעקב⁵ הקשה בתורת חטאת כלל מ"ו סי' ט', דהתם כתב רמ"א דהאשה נאמנת בברירת תולעים משום שיש הרבה צדדים להקל. ותירץ הוא ז"ל, דמה שאין האשה נאמנת בדבר שיש בו צדדים להקל פירוש שיש לה צדדים להקל ראש בדבר על פי דעתה ואומדנא שלה, אבל כשיש צדדים להקל על פי הדין ודת של תורה ודעת חכמים האשה נאמנת).

ומהאי טעמא נמי לא חששו לתרי יצחק, שכך הי' נראה בעיניהם על פי דעת תורה. ואפילו לאביי דחשש לתרי יצחק, מכל מקום בסימנים מודה אי סימנים דאורייתא, כך משמע שלהי יבמות. אבל ללישנא דסימנים דרבנן אמרינן דאין זה סימן טוב כלל ואין זו הכרה יפה, אלא דרבנן תקינו באבידה משום דניחא לי' כו', כדמפרש רבא שם בהדיא, ודאי דהוה כתחלת עדות. ומשום הכי נמי כתב הטור בדעת הרמב"ם שכתב ישראל שאמר מת יהודי עמנו כך וכך סימניו כו', אין אומרים באומד הדעת כו', דהיינו טעמא משום דסימנים לאו דאורייתא. ואף לפי מ"ש פ"ז מהל' נחלות דחומר הוא שהחמירו באשת איש כו' ומדינא אמרינן סימנים דאורייתא, כמ"ש פי"ח מהל' גזילה, מכל מקום האי חומר הוא משום שאין זה היכר יפה דהוה כתחלת עדות, דהא בסופה אקילו, ולא משום חשש דאתרמי, דהא סימנים עדיפי מתרי יצחק כדלעיל. ומשום הכי נמי אתי שפיר הא דחיישינן אפילו ללישנא קמא דרבא לשומא מצוי' בבן גילו ולעשוי' להשתנות לאחר מיתה, אע"ג דבאבדה לא החמירו כה"ג כי אם במניינא ומתקלא דשוין, וכן סימנים העשוי לידרס הוי סימן לרבא, ולרמב"ם דלעיל הוי סימן מדין תורה, ואפילו הכי רבנן החמירו באשת איש, משום דהוה כתחלת עדות, שמכיון שמצוי' בבן גילו או שעשוי' להשתנות לאחר מיתה אין זו הכרה יפה, ויש לחוש שהעדים יאמרו על פי אומדנא שלהם. וכל זה לא שייך אלא בגופה של עדות, אבל אם הספק מבחוץ, כגון אי חיישינן לתרי יצחק, בהא אזלו חכמים בתר אומדנא שלהם להקל ולהחמיר, לרבא כדאית לי' ולאביי כדאית לי'.

ולפי זה זכינו לדין, דלענין חשש שאלה אע"ג דחששו חכמים בדבר להחמיר יותר מבתרי יצחק לרבא, מכל מקום אין זה מגופה של עדות, רק דהוה כמו תרי יצחק לאביי דחייש אע"ג דלא הוה מגופה של עדות. דדוחק לומר דאביי ורבא פליגי בהא דתרי יצחק אי הוה כגופה של עדות ותחלת עדות הוא או לא, אלא ודאי דתרווייהו סבירא להו דלאו מגופה של עדות הוא, ואפילו הכי סבירא להו להחמיר מסברא ושיקול דעת חכמים, והוא הדין בשאלה לכולי עלמא, דהא לא שייכא כלל בהכרת העדים.

ואם כן שפיר יש לצרף אומדנות המוכיחות לסימן מובהק להקל ולומר דכה"ג לא גזרו רבנן. וקצת ראי' מהא דמצרפינן אומדנות לסימנים לענין פקדון להוציא מן היתומים, לרמב"ם פ"ו מהל' שאלה⁶, ולהתוס'⁷ ורא"ש⁸ אפילו בלא עדי פקדון.

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org