סימן מז
טענה נאנסתי ונתנה אמתלא על אשר לא צעקה1
לידידי שב"א2 ה"ה המופל' הותיק ירא וחרד מה"ו דוד נ"י
יען אשר יצא הדבר מפי כבוד ב"א הרב3 שי' להפך בזכות האשה מזרעצא על פי דין תורה, לפי שהיא לא היתה בתוך הנועדים4 כו', לזאת מצאתי את עצמי כמחוייב בדבר למלאת דבר קדשו. ובאתי לעורר לבב מעל', אשר ראיתיו שלא נתקבלה לפניו האמתלא שלה על דבר אשר לא צעקה כי יראה, מחמת שלפי הנשמע בעיר אינו כן. ובאמת אין זו ראי' לסתור האמתלא, כי היראה תלוי' בלב האדם ומחשבתו לפי מקומו ושעתו, ומי יודע דברים שבלב ועד היכן הגיע תכלית היראה. וכבר האריך בזה בתשובות חכם צבי סי' קמ"ה קמ"ו שהאשה נאמנת לומר אנוסה היא אפילו בעיר, להמתירין בסי' ס"ח ס"ז בהג"ה5 אפילו היכא דליכא מיגו, והאוסרין6 היכא דליכא מיגו אוסרין אפילו בשדה והיכא דאיכא מיגו מתירין גם הם אפילו בעיר7, ומקבלין ממנה אפילו אמתלא גרועה, ואפילו אם לא הוציאה מפיה אמתלא כלל דנין עליה שיש לה בודאי אמתלא, אפילו בדרך דחוק ורחוק. כל שכן האמתלא ביראה זו לא נפלאת היא ולא רחוקה, כי אולי מפני שהי' רגיל שם הי' יודע במסתרים מענינים שלה8 והי' לה ליירא מפניו9 או שמא יוציא עלי' שם רע10 בשקר ומרמה להעליל עלי', ובדברים כאלו יש הרבה עניני יראה אפילו מן הפחות שבפחותים שאינו תקיף כלל. ואף אם הי' לה דמיונות שוא, מכל מקום מאחר שלפי מחשבתה ודמיונה היתה יראה הרי זו אמתלא טובה.
והכל הולך אחר יסוד מוסד שיסד החכם צבי שהאשה עצמה נאמנת אפילו בעיר לומר אנוסה היא (הגם שהי' ראוי להאריך בזה11, אך לקצר באתי, כי דבריו נאמנים ביותר ומקובלים לפני כל יודעי דת ודין וסומכין על הוראותיו כי רב מפורסם הי' ואין צריך חיזוק ממני ח"ו), ולכך אין לילך בזה אחר מחשבת אנשי המקום כי אם אחר מחשבתה ודמיונה, ומאחר שלפי מחשבתה ודמיונה צדקה בדבריה שוב אין להרהר איך עלה כך במחשבה. ובפרט שהראי' ברורה על זה משלהי נדרים12 שהביא החכם צבי הנ"ל. ואין לפקפק ולומר כיון שהודית שפעם אחת הי' חיבוק ונישוק הויא כעוברת על דת, דומיא דנתייחדה בסי' קע"ח ס"ג בהג"ה13 לסברא האחרונה שהפסידה המיגו. דשתי תשובות בדבר, חדא דגם התם אינה נאסרת אלא אם כן איכא קלא שיש עדים כמ"ש בתשובות מהר"י ווייל סי' פ"ח, ועוד דהתם כיון דעברה ונתייחדה חיישינן שמא נבעלה ביחוד זה, משא"כ הכא אדרבה הרי החיבוק והנישוק הי' כדי להציל נפשה מבעילה.
מכל הלין טעמא אין להחמיר כלל על אשה זו מן הדין ושומעין לקרב ולא לרחק ח"ו. ובטוח אני במעל' שכשיעיין בענינה בעין חמלה וחנינה ובהשקפה לטובה ישמע חכם ויוסיף לקח בכחא דהיתרא דעדיף. ובפרט באשה זו שיש לה בנים כו', ומזקנים נתבונן כמה דיואות נשתפכו וכמה קולמוסין נשתברו בכמה תשובות ראשונים ואחרונים למצוא פתח תקוה להתיר אשה לבעלה. גם רבינו הג' אור עולם אחמו"ר זצללה"ה נבג"מ נתלבט הרבה בתשובה המתחלת ע"ד האמתלא14 אשר לא נתקבלה כו', אף שהי' שם הרבה צדדים לאיסור. ומכל שכן באשה זו שאיני רואה בה צד איסור כלל, רק מי שלבו נוקפו בתגבורת המרא שחורה חושש פן ואולי יש איזה נידנוד ספק, ובזה אין רוח חכמים נוחה הימנו, אם לא למיגדר מילתא בנשים פרוצות שהדבר ניכר מצד עצמו, וכבר יצא הדבר מפי כבוד הרב ב"א שאין לדון באשה זו דין פרוצה ח"ו, כי אם להפך בזכותה וכחא דהיתרא שעל פי הדין, על כן יצאתי בעקבותיו לבאר שורש הדין שנוטה להתיר ולא לאסור ח"ו, ואין להאריך יותר.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור