סימן לב

סימן לב

מהדורה נוספת מהנ"ל¹

הנה בתשובות מהר"י ווייל סי' ע"ט סמך להתיר בסימנים בכליו בצירוף אומדנות והוכחות, והוכיח כן מתשובות הרא"ש בעובדא דר' אשר בר סיני, וגם ממ"ש מהר"ן מאיגרא שמצא בספר מתי"ת להתיר בסימנים בינונים בגופו עם סימנים מובהקים בכליו עיי"ש. ואולם מהרא"י בפסקיו סי' קס"א השיג על סברא זו מהא דפריך בגמרא² ואי סלקא דעתך ניחוש לשאלה אם כן מצא קשור בכיס כו', ואי איתא דיש לצרף אומדנות והוכחות נימא דשאני התם בגט דידעינן שאותו יוסף בן שמעון אבד גט ושואל ומבקש ואין מכירין אחר שאבד גט כזה כו', והכי מחלקי' התוס' בספ"ק דב"מ³ לחד שינויא אליבא דאביי דחייש לתרי יצחק (ביבמות פט"ו דקט"ו ע"ב). אבל באמת הנה התוס' ביבמות פט"ו (דקט"ו ע"ב) ובפ"ג דגיטין (דכ"ז ע"א) לא סבירא להו הך שינויא, אלא דאביי כר' זירא ורבא כרבה, והכי נמי סבירא ליה להרא"ש בתשובות כלל נ"א סי' א', וכן משמע להדיא בגמרא דיבמות שם, דאביי גופי' אייתי ראי' מההוא גיטא כו', וכל שכן לרבא דמייתי ראי' מההוא שטרא דחבי בר ננאי כו', ואי איתא הא התם נקיט שטרא בידי' והוה אומדנא דמוכח טפי דלא חיישינן לנפילה דחד, וכדפירש רשב"ם בפרק גט פשוט⁴ בשם ר"ח שאילו מן האחר נפיל היה צועק כו'. ואף שהתוס' כתבו שם דרבא נמי לא חייש לנפילה גבי שטרא, אלא דהוכיח מדלא חייש דלמא מסר לי' כו', מכל מקום הא כתבו התוס' שם דרבא מדמי נפילה דגט למסירה דשטרא, דדוקא בשטרי לא חיישינן לנפילה דמזהר זהיר בי' משא"כ בגט, אלמא דאי הוה אמרינן אומדנא דמוכח בגט דלא חיישינן לנפילה הכי נמי הוה אמרינן גבי מסירה דשטרי, דאם לא כן הא לא דמו להדדי. אלא ודאי דאביי ורבא לא סבירא להו לחלק בהך אומדנא כלל.

ואין לומר בזה דאדרבה מהא גופא שמעינן דאין לצרף אומדנות והוכחות, מדלא מחלקינן בהכי לאביי ורבא (ועל כרחך צריך לומר כן בדעת וכוונת מהרא"י, דאם לא כן תקשי לי' מיני' ובי', דאף התוס' בפ"ק דב"מ לא כתב כן אלא לאביי, אבל רבא ודאי לא מחלק בהכי. אלא ודאי דמהא גופא משמע לי' דאין לחלק מחמת אודמנות והוכחות, דאומדנות והוכחות לא מעלין ולא מורידין). דיש לומר בפשיטות דהתם גבי תרי יצחק שייך נמי שפיר הך אומדנא, לפי מ"ש כמה פוסקים⁵ דמיירי שידוע הי' שיצחק הי' בקורטבא (ומהרא"י אזיל לטעמי' בסי' רכ"ד). וכבר הבאתי לעיל⁶ דעת הב"י ומהרי"ט וצמח צדק בתשובותיהם לפרש דעת הרא"ש בתשובות נמי בכה"ג. ולכאורה משמע כדבריהם מלשון הרא"ש בתשובות הנ"ל בעובדא דילי' במכלוף בן מלול, שמתחלה הביא ראי' מההוא גיטא דאשתכח בשוירי מתא שבפ"ק דב"מ ופ"ג דגיטין, ודחה שיש לחלק בהך אומדנא שכתבו התוס' בפ"ק דב"מ הנ"ל, ואחר כך הביא ראי' מיצחק ריש גלותא דאזיל מקורטבא דפליגי אביי ורבא, וכתב דאין לומר דאפילו בלא הוחזקו ולא שכיחי שיירות פליגי, דאם כן מאי טעמא דאביי, הא תנן⁷ וכל מעשה בית דין הרי זה יחזיר. לכאורה הוא תמוה דהא יש לחלק ביניהם כמו שחילקו התוס' בפ"ק דב"מ, וכמו שחילק בעצמו לעיל בההוא גיטא דאשתכח בשוירי. אלא ודאי דסבירא ליה דגבי יצחק ריש גלותא אין לחלק בהכי, משום דמיירי שהיה ידוע שהיה יצחק בקורטבא. מיהו יש לומר דמשום הכי הביא הרא"ש שם מאי דמייתי אביי ראי' לדבריו מההוא גיטא דאשתכח בנהרדעא, ומאי דאותיב לי' רבא אם כן תבדק כו', דלכאורה הוא שפת יתר, אלא דבעי למימר דאין לחלק בהך אומדנא בין גט למיתה, דהא אביי ורבא לא מחלקים בהכי, ואם כן יש לומר בדעת הרא"ש דמיירי אף שלא היה ידוע שום יצחק שהי' בקורטבא, ואפילו הכי אין לחלק בין גט למיתה מחמת אומדנות והוכחות, שהאומדנות והוכחות לא מעלין ולא מורידין. ואיך שיהי' דעת הרא"ש, מכל מקום דעת כמה פוסקים שפתם ברור מללו דמיירי בידוע שהיה שם יצחק בקורטבא, ואם כן איכא התם גם כן אומדנות והוכחות שבגט, ואזדא לי' השגה זו של מהרא"י, דאדרבה מדבריהם מוכח מדכתבו דדוקא בידוע שהי' שם יצחק בקורטבא שיש אומדנא והוכחה טובה מכלל שאומדנו' והוכחות מועילין להתיר, והכי נמי מועילין לצרף לסימנים מובהקים שבכליו כדעת מהר"י ווייל.

ועוד שלענין שאלה ודאי אין אומדנא והוכחה גבי גט יותר מבמיתה, דהא בגט מיירי שלא נודע שאיבדו קשור בכיס וטבעת, דאם לא כן לא חיישינן לשאלה כמ"ש התוס'⁸ גבי חפיסה, ואם כן מה בכך שידוע שמיוסף בן שמעון זה נפל גט והיו לו כלים אלו, הרי הכי נמי ידוע שמאותו האיש אשר אנו מבקשים היו לו כלים אלו.

ועוד נלפע"ד להביא קצת ראי' לדברי מהר"י ווייל מדברי הרמב"ם פ"ו מהל' שאלה⁹, וכן פסקו התוס'¹⁰ והרא"ש¹¹ והר"ן¹² והטוש"ע בח"מ סי' רצ"ז גבי פקדון, דמצרפין אומדנא דלא אמיד הנפקד לסימן מובהק שנותן בפקדון להוציא מיד היתומים אפילו בלא עדי פקדון. דלא כרמב"ן ורשב"א¹³, ועיי"ש בש"ך שהשיג עליהם. וכבר כתבו התוס' בפ"ז דחולין (דצ"[ו] ע"א) דהיכא דמוציאין על ידי סימנים מיד המוחזק הכי נמי יש להתיר במיתה, וכ"ה בתוס'¹⁴ ורא"ש פ"ה דב"מ (ד' ע' ע"א), וכן משמע בפט"ו דיבמות (דקט"ו ע"ב) גבי שומשמי ע"ש.

אלא דמדברי הרמב"ם פ"ז מהל' נחלות משמע דסימני כליו לא מהני אפילו לצרף עם אומדנות והוכחות, שהרי אפילו בסימני גופו כתב דוקא אם אבד זכרו, דהוה נמי אומדנא והוכחה כמ"ש בפסקי מהרא"י סי' קל"ט, ומשמע דוקא סימנים בגופו ולא בכליו אפילו סימנים מובהקים. וכן משמע בסמ"ע סי' רפ"ד¹⁵ (דלא כבעל נתיבות משפט¹⁶, שהוכיח מדברי התוס' שלא במשפט). מיהו יש לומר כשנדקדק עוד בדברי הרמב"ם שם והכירוהו, דהכרה בעינן, והיינו טעמא משום דבעינן עדים וסימן מובהק גרע מעדים, ע' ש"ך חו"מ סי' רס"ז סק"ז, אלא בצירוף הכרה. ואפשר נמי דאפילו בעדי מיתה בעינן הכרה, וכמו שדייק הטור גבי שומא, דאינו סימן מובהק להכיר על ידה כו'. אבל אנן קיי"ל כהאו"ז שבת"ה סי' רל"ט. ועוד ראי' מרמב"ם פ"ג מהל' גירושין¹⁷ דמצאו בכלי שהניחם שם מצטרף לטביעות עין לענין דלא חיישינן לשאלה, והוא הדין לשאר אומדנות.

ב) גם מ"ש מהרא"י עוד ונראה דכל הסימנים להכיר שזה המת הוא בעל האשה הזאת הוא בכלל תחלת עדות כו', הנה מלבד שיש רבים וכן שלמים גדולים חקרי לב דסבירא להו דלא קיי"ל כשינויא קמא דבכורות פרק יש בכור¹⁸ אלא כשינויא בתרא, ואין לחלק בין תחלת עדות לסופה וכמו שהאריך בזה רבינו הגדול אחמו"ר נ"ע¹⁹, וכן ראיתי לגדול א'²⁰ בתשובות הגאונים בתראי²¹. וגם נראה דלזה כיון הפני יהושע בב"מ²² ברמיזותיו.

עוד זאת אף גם לדברי רבינו נתן ורבינו שמחה שבהגהות מיימוניות²³ ומרדכי דקיי"ל כלישנא קמא, דבעדות אשה מחמרי רבנן בתחלת עדות, ואחריהם נמשכו כל האחרונים מהרא"י ומהר"י ווייל בתשובותיהם, גם הב"י ומשאת בנימין ושאר פוסקים רבים וכן שלמים. ומצאתי און להם בס' הישר לר"ת דסבירא ליה כלישנא קמא דפרק יש בכור, וכתב דאע"ג דאיכא שינויא אחרינא מכל מקום מדקאמר גמרא בהאי לישנא שאני עדות אשה כו' משמע דקושטא קאמר. וכן דעת הרמב"ם פ"ז מהל' נחלות²⁴ כלישנא קמא, כמ"ש רבינו אחמו"ר נ"ע²⁵ וכדלקמן. ואם כן גם הטוש"ע חו"מ סי' רפ"ד²⁶ נמי הכי סבירא להו. וכן משמע מדברי השו"ע כאן²⁷ גבי ישראל וגוי שהלכו כו' יצא מכאן כו', עי' ט"ז²⁸.

מכל מקום הא מהר"י ווייל בתשובות סי' ע"ט, מתחילה צדד להחמיר על פי שטת רבינו נתן ורבינו שמחה, ולבסוף נטה דעתו והקיל על פי דעת הרא"ש שאין חוששין שמא אחר נתלוה, שזו היא קולא בתחלת עדות שאין כאן ידיעה ברורה כלל, אלא אם כן אמר יצא מכאן עמי, כמ"ש הרמב"ם שאע"פ שאין הגוי מכירו מצרפים עדותו וידיעתנו, וכמו בתרי יצחק כנ"ל שכתב הרמב"ם שם הואיל ואנו יודעים כו' כדלעיל. וכן מהרא"י עצמו שבסי' זה החמיר על פי דעת רבינו נתן ורבינו שמחה ובסי' רכ"ד פסק כהרא"ש, ומפרש דבריו לקולא אפילו לא נודע שהי' יצחק בקורטבא כמ"ש לעיל. וכן הב"י בכמה תשובות נמשך להקל בעדות אשה ובכמה תשובות כתבו דעת רבינו נתן ורבינו שמחה. ואחריהם כל ישרי לב שאר פוסקים בשו"ת הנמצאים לא נמנעו מלחפש צדדי היתר וקולות להתיר אשה משום עגונה וכמ"ש הרא"ש, אע"ג שכולם הביאו דעת רבינו נתן ורבינו שמחה דבתחלת עדות אחמור רבנן.

אלא ודאי דסבירא להו דלא החמירו אלא בגופה של עדות בראי' והכרה שלהם משום דאמרי בדדמי, ועל קוטב ויסוד זה הולכים דברי רבינו נתן ורבינו שמחה דהחמירו חכמים בתחלת עדות, דלא סמכינן אאומדנא בכל הני סוגיות שהביאו אפילו אומדנא דמוכח טובא, אבל הא דלא חיישינן לתרי יצחק לא משום אומדנא והוכחה הוא, אלא שמכיון שהעדים ידעו מה שאמרו שמת בודאי והכירו יפה, רק שאין אנו יודעים על מי העידו, ומפשט דבריהם נראה שעל יצחק זה הידוע לנו אמרו, לא נכניס עצמינו לבית הספק ולבקש חומרות לחוש לאחר. וכן הגוי שאמר יהודי שנתלוה עמו מת או יהודים שהלכו בדרך זה מתו לא נכניס עצמנו לבית הספק לחוש לחששים ולהחמיר. וזהו כל לשון חשש שבגמ' דחוששין שמא יש להחמיר בזה, ובזה הקילו בעדות אשה שלא להחמיר עליה רק כמו שנראה מפשט לשון העדות כן יקום. ודבר זה הבנתי גם כן מתשובות הב"י במ"ש בדין מסל"ת בסי' ג', בהשגתו על החכם המשיב בסי' ב', ובמ"ש בדין משאל"ס בהשגתו על המבי"ט שהשיג עליו מדברי הרא"ש ע"ש, ומוכח שנדון דהרא"ש בתרי יצחק לא הוי כתחלת עדות משום שאין ספק בדברי העדים כלל לא במיתה ולא בהכרה, רק שאצלנו נולד חשש על מה העידו דדלמא אתרמי שמא כשמא או שאר חששים, הא דלא חיישו להו חכמים אין זה מחמת אומדנא אלא שכך היה שיקול דעתם ע"פ דעת תורה ודעת נוטה, וכמו שהאמינו עד אחד בעגונה (וכן עד מפי עד ואפילו גוי מסל"ת), משום שהדבר הגון להאמין כמ"ש התוס' בר"פ האשה רבה²⁹, דאין זה אומדנא בתחלת עדות מאחר שאין ספק בעדות עצמה מצד העדים אלא מצד הבית דין. וכן הרא"ש פ"ג דגיטין ובתשובות מדמי להדי' להו להדדי, חששא דתרי יצחק לעד מפי עד עיי"ש.

והשתא אתי שפיר פשט הסוגי' דפ"ב דב"מ ודשלהי יבמות, דלסלקא דעתא דסימנים דאורייתא משמע דלא מחמרי בה חכמים כלל, דאי לא תימא הכי נימא דסימנים דאורייתא ושאני עדות אשה דאחמורי בה רבנן, כמו דאחמרי בפרצוף פנים³⁰, מכלל דלא הוו כתחלת עדות דאחמור בהו. אבל ללישנא בתרא דסימנים דרבנן כתב הרמב"ם פ"ז מהל' נחלות חומר הוא שהחמירו חכמים באשת איש, ועל כרחך צריך לומר משום דהוה כתחלת עדות, דהא בסופה הקילו. וכן אפילו ללישנא דסימנים דאורייתא חיישינן לשומא מצויה בבן גילו, והרי אפילו אם תמצי לומר דמצוי' בבן גילו הוה כהוחזקו, מכל מקום הא משמע מדברי התוס' בספ"ק דב"מ³¹ דאפילו בהוחזקו אם אין שיירות מצויות אינה אלא חששא דרבנן כמו משאל"ס מדרבנן, דהא לרבה הא דתנן וכל מעשה בית דין הרי זה יחזיר בשיירות מצויות מיירי, והוא הדין להוחזקו ואין שיירות מצויות דשוין הן לרבה, וכ"כ בתוס' דיבמות פט"ו³² דבממונא אפילו הוחזקו ושיירות מצויות לא חיישינן אלא באיסורא מחמרינן.

אבל במ"ש יתיישב הכל, דודאי ללישנא בתרא דסימנים דרבנן הרי הסימנים אינו היכר טוב ויפה לסמוך עליו שיאמר כי הוא זה של בעל האבדה, רק שבאבדה תקינו רבנן. ואף דקיי"ל דמכל מקום באבדה הוי סימנים מדאורייתא, מכל מקום משום חומר דאשת איש לא סמכו חכמים על זה, ואמרו שמא אין זה היכר טוב ויפה והוי ספק בתחלת עדות. וכן בסימנים העשוים להשתנות לאחר מיתה חששו חכמים כיון שאין זה היכר טוב ויפה, ובשומא מצוי' בבן גילו אפילו בשאין שיירות מצויות, יש לומר דרבא לטעמי' דחייש לגמלא פרחא היכא דהוחזק (אלא אם כן נודע שהלך איש כזה כדלעיל). אבל לסלקא דעתא דסימנים דאורייתא שהוא היכר טוב ויפה, וגם מדאורייתא לא חיישינן דאתרמי, הוא הדין נמי מדרבנן לא חיישינן להכי, כיון שאין ספק זה בגוף העדות מצד העדים שהכירו בהכרה טובה ויפה, וספק דאתרמי אינו ספק אלא מצד הבית דין. ואם כן הוא הדין והוא הטעם בחשש דשאלה, אף אם תמצי לומר דחששא גמורה היא וחששו לה חכמים, אין חששא זו אלא כמו חששא דתרי יצחק לאביי דסבירא ליה כר' זירא, ואין זה ספק בתחלת עדות שהולכין בה להחמיר אפילו באומדנא דמוכח טובא, אלא דאי איכא אומדנא דמוכח טובא בלאו הכי יש לצרף להקל, דכיון שאין הספק בגוף העדות מצד העדים אלא מצד חשש חכמים, פשיטא שיש לומר דבכה"ג לא חששו, וכמו דלא חששו אפילו לאביי ור' זירא אם אמרו העדים מעולם לא חתמנו כו', דלא חיישינן דלמא אתרמי שמא כשמא ועדים כעדים, והטעם משום דאיכא הוכחה טובא, והכי נמי בשאר אומדנות והוכחות.

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org