סימן טז

סימן טז

ילדה אחר מיתת בעלה וחלבה ארסי
תשובת מוהר"א מקאליסק, והשגות מהרי"ל עליו¹

על דבר אשה שחלבה ארסיי שילדה אחר מיתת בעלה, ונתנה בנה למינקת, אם מותרת להנשא תוך כ"ד חודש, כבר הורה זקן הגאון בעל חכם צבי בתשובות סי' ס"ד ס"ה ס"ו להתיר, והסכימו בהיתר זה כמה גדולים כמ"ש סי' ס"ה, לפי שדומה ממש לאשה שיש לה צימוק דדים שהתיר הרא"ש וסייעתו, ובצימוק דדים אין לחלק בין אם ילדה בחיי בעלה או לאחר מיתה, דדוקא בפסק חלבה כתב הרא"ש בחיי בעלה, עד כאן. ודבריו נכונים בפשט לשון הרא"ש. אף שבתשובות מהר"ם פאדווא² פירש, דמ"ש הרא"ש או שפסק חלבה בחיי בעלה, האי בחיי הבעל קאי נמי אדלעיל, ולא זו אף זו קתני. מכל מקום כל מעיין ישפוט בצדק שהוא דוחק, דאם כן למה הצריך* הרא"ש בצימוק דדים שיהא אינה רגילה להניק לעולם, כיון דבילדה בחיי הבעל איירי, אף אם היתה רגילה להניק שאר וולדות ובוולד זה צמקו דדיה נמי שרי. אלא דבצמקו דדיה איירי אף אם ילדה לאחר מיתה, ולזה הצריך שאינה רגילה להניק לעולם, דהיינו שהוחזקה בצימוק דדים גם בשאר וולדות, ואז יצאתה מכלל סתם מעוברת למניקה קיימא, וכמו שפירש בתשובות דבר שמואל.

*) הגהת מהרי"ל: דא"כ למה הצריך. לא נמלט מקושיא זו אף לפי דבריו, אלא שאין הפירוש כן.

וראיתי לידידינו הרב המופלג מוהרי"ל, שכתב³ על מה שהוכיח החכם צבי, מדכתב הרא"ש בפסק חלבה בחיי בעלה ולא בצימוק דדים מכלל דבצימוק דדים אין לחלק, שהוכחה זו שלא במישור היא, דאם כן אף אנו נאמר דאפילו הניקה בחיי הבעל וצמקו דדיה לאחר מיתה נמי שריא לאינסובי מכיון שלא זכרו כלל בחיי הבעל גבי צימוק דדים וזה ודאי אינו כו' עכ"ל. ודחי' זאת איני מכיר, דאיך נאמר דאפילו הניקה בחיי הבעל וצמקו דדים לאחר מיתה נמי שריא, שהרי הרא"ש הזכיר להדיא שאינה רגילה* להניק לעולם.

*) הגהת מהרי"ל: הזכיר להדיא שאינה רגילה. לא קשה מידי לפי פירושי⁴.

ומ"ש הרב הנ"ל עוד⁵ וממקומו הוא מוכרע דבחיי הבעל מיירי הרא"ש, שהרי כתב תחילה והיכא דגמלתו בחיי בעלה כו' ואחר כך כתב ומטעם זה כו', דהיינו כמו שגמלתו בחיי בעלה מותרת כך הוא הדין והוא הטעם באשה שצמקו דדיה, ועל כרחך דבצמקו דדיה בחיי הבעל דוקא הוא, דיש לומר דמותרת מהאי טעמא דגמלתו בחיי בעלה, משא"כ ילדה לאחר מיתה אין להתיר מטעם זה כלל כו'. איני רואה בזה הכרע, דקאי אדסמיך לי' וכן משמע הלשון⁶ מניקה* שמת בעלה שהיתה מניקתו כשמת בעלה, אבל כשלא הי' לה שם מינקת כשמת בעלה מותרת, ולפיכך כשהי' לה צימוק דדים ולא היתה רגילה להניק לעולם דלא הי' עלי' שם מינקת כשמת בעלה שרי, וכמו שכתב בתשובות⁷ טעם לדברי הסמ"ג בשם הגאונים.

*) הגהת מהרי"ל: וכן משמע הלשון מניקה: אם כן⁸ לידק מינה דוקא בחיי בעלה, דלא כריב"ש⁹. ועי' שלטי גבורים¹⁰.

איברא שרבינו ירוחם נתיב כ"ג ח"ג שכתב והיכא שגמלתו בחיי בעלה שנראה לו¹¹ שמותרת ולא גזרינן אטו לא גמלתו דניכר הוא, וכתב דמטעם זה נראה להתיר אשה שצמקו דדיה כו', והשמיט האי וכן משמע הלשון מניקה כו' שכתב הרא"ש לפני זה, וכתב לבסוף על דברי הסמ"ג בשם הגאונים שאין זה בכלל תקנת חכמים כיון שאינה נקראת מינקת חבירו, משמע דמטעמא קמא לחוד מספיק להתיר בצמקו דדיה, ואם כן על כרחך בילדה בחיי בעלה איירי, דבילדה לאחר מיתה אין ללמוד מגמלתו בחיי הבעל, דשאני התם שניכר הוא וליכא משום איחלופי בלא גמלתו, אבל בצמקו דדיה אפשר דגזרינן אטו לא צמקו דדיה¹². אך על כרחך שהרא"ש כתב דבריו בפסקיו על פי דברי הגאונים שבסמ"ג, דהא בתשובות כתב על דברי הגאונים שבסמ"ג דלפי שיטת התלמוד ולפי קבלתו אין להתיר בנתנה בנה למניקה ג' חדשים קודם מיתת הבעל, והטעם כמו שכתב ר"מ הלוי משום דאי הדרה בה המינקת תחזור אחר מינקת ואי מינסבא לא אורח ארעא להדורי דלא שבק לה בעלה כו', ואם כן איך למד בפסקיו בפשיטות היכא שיש לה צימוק דדים או שפסק חלבה מהיכא דגמלתו בחיי הבעל, דשאני התם דאין כאן תקנת הוולד דהא גמלתו, אבל בצימוק דדים או פסק חלבה שהוולד צריך למינקת, ויש כאן תקנת הוולד, דאי הדרא בה המינקת תחזור אחר מינקת ואי מינסבא לא אורח ארעא. אלא על כרחך שהרא"ש כתב דבריו על פי קבלת הגאונים, דדוקא היכא דנקראת מינקת חבירו גזרו אבל היכא דאין לה שם מניקה לא גזרו.

ומה שכתב עוד¹³, וממה שנתבאר נדחה נמי מ"ש החכם צבי בשם תשובות דבר שמואל, וכתב עליו שפירש פירוש זר בפירוש ואינה רגילה להניק לעולם שהוחזקה בכך, וכתב שהפירוש הפשוט האמיתי בלשון הרא"ש הוא במ"ש ואינה רגילה להניק לעולם, רוצה לומר שלא הניקה מעולם את הולד הזה, שלא התחילה להניק אותו, וגם לא סייעה את המינקת לפרקים עכ"ל. אין הלשון ואינה רגילה להניק לעולם משמע כלל דאוולד זה קאי. ואפילו הבית שמואל¹⁴ שהבין דברי הרא"ש דבחיי הבעל איירי וכמ"ש לקמן, מכל מקום נראה שהבין דברי הרא"ש באינה רגילה להניק לעולם, היינו שהי' לה צימוק דדים קודם וולד זה, דאם כדבריו שאוולד זה קאי לא הוה שקו"ט לדברי הרא"ש במעוברת, ובמעוברת על כרחך שהי' לה צימוק דדים קודם, ונסתפק אי מהני לה מה שהוחזקה קודם הצימוק דדים דלא למניקה קיימא, אלא שהכריע לאיסור, משום דלטעמא קמא דדחסא מעוברת צימוק דדים אסור, ולדבריו לא הוזכר ברא"ש שיהא מהני לה מה שהוחזקה בצימוק דדים קודם. אלא ודאי שגם הוא הבין באינה רגילה להניק לעולם שהוחזקה קודם. גם מדברי הב"י שכתב על תשובות הרא"ש סי' ד', וכ"כ הריב"ש בתשובות סי' תס"ג, משמע קצת שהבין דברי הרא"ש הנ"ל דבילדה אחר מיתה איירי, כתשובות ריב"ש הנ"ל, ואם כן משמע דבצימוק דדים אפילו ילדה לאחר מיתה שרי.

אמנם הבית שמואל בס"ק כ"ו נראה שהבין דברי הרא"ש הנ"ל דבילדה בחיי הבעל איירי, כדברי מהר"ם פאדווא, שהוכיח מדברי רא"ש הנ"ל, דלא כהב"ח¹⁵, דשכרו מינקת לחוד לא מהני, דהא בצימוק דדים איירי על כרחך שנתנו הוולד למינקת ואם כן למה לן צמקו דדיה. ואי בילדה לאחר מיתה איירי לא מוכח מידי, דפשיטא דשכרו מינקת לחוד לא מהני לאחר מיתה. ונראה לי שדעת החכם צבי הוא דמעוברת צימוק דדים מותרת, וכן הוא דעת השבות יעקב¹⁶, כמבואר בדבריו בתשובות הנ"ל דטעמו משום דמעוברת כזה לא למניקה קיימא, ולא כדעת הבית שמואל¹⁷ דמעוברת צימוק דדים אסורה*.

*) הגהת מהרי"ל: ולא כדעת הבית שמואל דמעוברת צימוק דדים אסורה: מה ענין שמיטה אצל הר סיני, דהבית שמואל כתב טעמא דדחסא, בהא אפילו החכם צבי מודה¹⁸, ולאו למניקה קיימא אפילו הבית שמואל מודה¹⁹.

וסבירא ליה להחכם צבי דאם היתה מעוברת צימוק דדים אסורה, כל שכן במניקה עצמה, דכיון שאסרוה חכמים בעודה מעוברת משום דסתמא למניקה קיימא, הוא הדין במניקה דהוי בכלל הגזירה, אלא דסבירא ליה דגם מעוברת צימוק דדים שרי, ולזה הצריך הרא"ש לדעתו בצמקו דדיה שאינה רגילה להניק לעולם, היינו שהוחזקה בכך קודם, שאז אין לה שם מניקה גם בעודה מעוברת ולא למניקה קיימא. אבל באם לא הוחזקה בכך, לא מיבעיא בצמקו דדיה לאחר מיתה קודם שהתחילה להניק דנאסרה בעודה מעוברת דהא למניקה קיימא*, אלא אפילו צמקו דדיה ולא הניקה פעם אחת את הוולד בחיי בעלה, אעפ"כ אסורה בעודה מעוברת, דכל זמן שלא הוחזקה בצימוק דדים לא יצאתה מכלל סתם מעוברת למניקה קיימא, וכיון שחל עלי' גזירת חכמים בעודה מעוברת אסורה גם בילדה.

*) הגהת מהרי"ל: דהא למניקה קיימא: ומה בכך דקיימא למניקה, כיון שלא מניקה.

ולא דמי להנהו דבי ריש גלותא²⁰ דאם נתנו למינקת שרי, שהביא החכם צבי עצמו סי' ס"ד הנ"ל לראי', אף דודאי נאסרה בעודה מעוברת. דשאני התם שבא ענין מחודש* אשר אין לה עוד שם מניקה, וגם אית לה קלא ולא אתי לאחלופי, אבל בצמקו דדים והוחזקה בכך שהי' לה גם צימוק דדים הנ"ל בעודה מעוברת, אם אין עלי' שם מינקת גם במעוברת הי' שרי, ואם נאסרה במעוברת משום דסתמא למניקה קיימא הוא הדין במניקה.

*) הגהת מהרי"ל: שבא ענין מחודש: אם כן הוא הדין אם נתחדש ענין צימוק דדים אחר ימי העיבור.

ומה שהוכיח הבית שמואל מדברי התוס', דאף דאדחי טעמא דדחסא מכל מקום לא אשתני דינא, ואם כן מעוברת צימוק דדים אסור, והוא הדין מניקה. כבר הקשה החכם צבי עצמו סי' ס"ד, והוכיח מהנהו דריש גלותא דהיכא דליכא עלי' שם מניקה לא שייך זה. ונראה לי דעתו דאף במעוברת צימוק דדים מותר* וכמשנ"ל, ואף דלטעמא דדחסא מעוברת אסור. דהא כבר הקשה בתשובות הר"ש מווינזיא²¹ על הוכחות דר"ת הנ"ל דכל מה שאסור לטעמא דדחסא יהא אסור לטעמא בתרא, דהא כיון דאמר אלא הדר בי' מטעמא קמא, ולפום טעמא אשתני דינא ובהבטל הסיבה יבטל המסובב.

*) הגהת מהרי"ל: ונראה לי דעתו דאף במעוברת צימוק דדים מותר: אינו מוכרח.

אלא דעיקר הוכחות ר"ת הוא דוקא בגרושה דאית לה שם מינקת, וכמ"ש התוס'²² בטעם האחרון, דכיון דלטעמא דדחסא אסור מעוברת גרושה אם כן גם לטעמא בתרא דסתם מעוברת למניקה קיימא אסורה, דהא לא יצאתה מכלל שם מניקה, ואי הוי סבירא ליה להש"ס לטעמא בתרא להתיר בגרושה הוי להו לפרושי, דלא ליתי למטעי לאסור גם בגרושה. אבל בצימוק דדים דאין עלי' שם מניקה כלל, ולא למניקה קיימא, מותרת אף בעודה מעוברת, דהא פירשו להדיא דהטעם הוא משום דסתם מעוברת למניקה קיימא, ובצימוק דדים דלא למניקה קיימא מותרת. וכן כתב בתשובות מה"ר מרדכי זיסקינד רוטנבורג²³ (וכן נראה דעת מהרש"ל פ"ד דיבמות סי' ל', דלטעמא דמעוברת למניקה קיימא מותרת צימוק דדים אפילו בעודה מעוברת). ולפי זה ראיות החכם צבי מהנהו דבי' ריש גלותא מגומגמת קצת. ונראה דעיקר ראייתו דלא תימא כיון דלטעמא דדחסא אסורה בכל גווני ואין לה שום היתר הוא הדין למניקה, דאם כן האיך התירו לדבי' ריש גלותא, אלא דהיכא דאין לה שם מניקה מותרת, והוא הדין היכא דאין לה שם מניקה ולא למניקה קיימא. אך הבית שמואל כתב לאסור במעוברת צימוק דדים לדעת התוס', דכיון דלטעמא דדחסא אסור הוא הדין לטעמא בתרא דמעוברת למניקה קיימא.

ולענין דינא יש להחמיר במעוברת צימוק דדים, דאף דלדעת התוס' אין ראייתו מוכרח כמשי"ל, ואף שהשבות יעקב הביא גם דעת הרמב"ם דסבירא ליה להתיר במעוברת היכא דלא למניקה קיימא, אין דבריו מוכרחים, דהא הרמב"ם לא הזכיר במעוברת אלא טעמא דדחסא. וכן משמע מדברי הרב המגיד ולחם משנה שם. וכן הוא דעת הבית שמואל ומהרש"ל וכן עיקר. מכל מקום לדעת הרמב"ם דלא הביא במעוברת אלא טעם דדחסא, ודאי דמעוברת צימוק דדים אסור, ולדעתו אפשר דבילדה לאחר מיתה, כיון דנאסרה בעודה מעוברת משום דלמניקה קיימא*, הוא הדין אחר לידה במניקה כמשי"ל, ודוקא בילדה בחיי בעלה שרי, דאינה בכלל מינקת ולא נכנסה בכלל גזירת חכמים, אבל בילדה לאחר מיתה דחל עלי' גזירת חכמים בעודה מעוברת צריכה להמתין כ"ד חודש.

*) הגהת מהרי"ל: משום דלמניקה קיימא: זה אינו להרמב"ם, דטעמא משום דחסא.

מיהו נראה עיקר, דאף דמעוברת צימוק דדים אסורה, היינו משום דאף צימוק דדים הוי בכלל הגזירה דמעוברת חבירו, אבל כשילדה, דיצאתה מכלל מעוברת ולמניקה לא באה, ולא הוי בכלל הגזירה דמינקת חברו מותרת. ודוקא במעוברת דאית לה שם מעוברת, אבל לא במינקת דהא אין לה שם מינקת. וראי' מדברי הב"י שכתב על תשובות הריב"ש סי' תס"ג, דאשה שמת בעלה והניחה מעוברת וילדה ולא הניקה את בנה כו', ומדברי הרשב"א²⁴ שכתבתי בסי' זה, שכתב הרב המגיד²⁵ בשמו בגרושה, שרי כה"ג, ואפילו בהתחילה להניק בעודה תחת בעלה, אם אינו מכירה שרי, וראיתי מורים עושים מעשים כדעת הרשב"א ולא מחיתי בידם כו' עכ"ל. ואם איתא דכל שילדה אחר מיתה, כיון דנאסרה בעודה מעוברת אסורה גם בילדה, אם כן איך פשיטא לי' דלדעת הרשב"א מותרת כה"ג בגרושה, דהא גם בגרושה נאסרה בעודה מעוברת, וכמ"ש הרב המגיד הנ"ל על דעת הרמב"ם דבכל גווני אסור, וכן נראה מן הגמרא דמניקה דומיא דמעוברת, ולזה הסכים הרשב"א ז"ל, וכתב מיהו בגרושה דוקא כשהניקתו קודם שנתגרשה עד שמכירה כו' עכ"ל, וכיון שכן איך מביא ראי' מילדה בחיי הבעל ולא הניקתו עד שמכירה, דשאני התם לדעת הרשב"א, כיון דאינה מחויבת להניק אותו אפילו בשכר אינה בכלל הגזירה דמינקת חבירו, אבל במעוברת שילדה אחר מיתה, כיון דחל עלי' גזירת חכמים בעודה מעוברת הוא הדין למניקה. וכן כתב הב"י שעשו מעשה רב. ואף דאנן קיי"ל להחמיר אפילו בגרושה, היינו משום דמחמרינן כדעת הפוסקים דלא שנא בין גרושה ואלמנה, ואף דאינו מכירה, אלא דאף דמעוברת אסורה בעודה מעוברת, כשילדה הותרה. וכן הוא בפשיטות בתשובות מה"ר מרדכי זיסקינד הנ"ל, אלא שראייתו אינו מחוורת בעיני. ומ"ש הריב"ש סי' תס"ג הנ"ל, דכיון דנאסרה משום מעוברת חבירו, דסתם למניקה קיימא, אפילו נתנה בנה למניקה אחר כך איכא למגזר כו', היינו דוקא ביכולה להניק אבל לא בצימוק דדים דאין עלי' שם מינקת אפילו בחיי הבעל. ומה שאסורה במעוברת, היינו משום דלא חלקו בגזירתם, ואף זאת בכלל מעוברת אבל לא מטעם דמעוברת למניקה קיימא, דהא לא למניקה קיימא, וכיון שילדה ואינו בכלל מניקת שרי. ולפי זה, יהי' איך שיהי' הפירוש בדברי הרא"ש, יש להתיר בצימוק דדים וילדה אחר מיתת הבעל, דאף דנאסרה בעודה מעוברת, כיון דילדה ואין לה שם מינקת מהיכי תיתי' לאסרה.

אך אין להקל בצימוק דדים אלא דוקא כשהוחזקה בצימוק דדים בחיי הבעל, כמ"ש החכם צבי ותשובות דבר שמואל בפירוש הרא"ש, אבל אם בחיי הבעל לא היתה לה צימוק דדים, וילדה אחר מיתתו והי' לה צימוק דדים קודם הלידה, אין להקל. ולא מיבעיא לסברא קמייתא שכתבתי, דכיון שנאסרה בעודה מעוברת חל עלי' גזירת חכמים ואסורה גם במניקה, אלא אפילו לסברא בתרייתא, דאף דנאסרה במעוברת מכל מקום כשילדה הותרה, היינו דוקא כשאינה אסורה משום דלמניקה קיימא, אלא משום דמכל מקום שם מעוברת עלי', אבל כשנאסרה בעודה מעוברת משום דסתם מעוברת למניקה קיימא, אפילו צמקו דדיה קודם הלידה אסורה, דכיון דחל עלי' שם מניקה בעודה מעוברת חיישינן לאחלופי וגזרינן אטו לא צמקו דדיה, וכמ"ש הריב"ש סי' תס"ג הנ"ל. וכיון דלפירוש החכם צבי ותשובות דבר שמואל הרי מבואר להדיא ברא"ש וסייעתו דבעינן דוקא שהוחזקה בכך קודם מיתתו, וכבר כתבתי שדבריהם נכונים בפירוש לשון הרא"ש, פשיטא שאין להקל בלא הוחזקה.

וראיתי לידידינו הרב המפורסם הנ"ל שכתב להקל אפילו בלא הוחזקה, וכתב אבל אין הכי נמי אם ילדה לאחר מיתתו והיו לה צימוק דדים קודם הלידה, אפילו צמקו לאחר מיתה רק שלא הי' יכולה להתחיל ולהניק, ודאי דלא מקרי נמי מינקת חבירו טפי מאלו צמקו בחיי הבעל. וכבר כתבתי דאין להקל בכך. ומה שכתב ראי' מתשובות הרא"ש כלל נ"ג סי' ג' דלא אסר צימוק דדים לאחר מיתה אלא משום דאם כן כל אשה תגמול את בנה, וזה הטעם לא שייך אלא בשצמקו אחר שהתחילה להניק, אבל אם לא התחילה להניק לא שייך האי טעמא כלל. ואינה ראי' כלל, דהרא"ש בגמלתו בחיי הבעל איירי, אלא שעדיין לא צמקו דדיה, אבל בילדה לאחר מיתה, דנאסרה בעודה מעוברת דלמניקה קיימא, אסורה גם לאחר לידה משום אחלופי. גם מ"ש מתשובות הר"ן סי' י"ב שכתב דאם לא פסק חלבה ג' חדשים בחיי הבעל כו', אפילו השלימה לאחר מיתה לא מהני מכיון שהי' ראוי' שעה אחת, משמע דאם לא הי' ראוי' אפילו שעה אחת אחר מיתה לא מקרי מינקת חבירו עכ"ל. וגם זאת אינה ראי' כלל מן הטעם הנ"ל, דבחיי הבעל איירי. ומ"ש שכן כתב מהרש"ל בפ"ד דיבמות הנ"ל, דלטעמא דמעוברת למניקה קיימא אם יש לה צימוק דדים שריא אפילו במעוברת כו', מכלל דבימי מניקתה לכו"ע שרי. וגם זה אינו ראי', דהרש"ל בהוחזקה בצימוק דדים איירי כלשון הרא"ש. והיוצא לנו מזה, דבצימוק דדים מעוברת יש להחמיר, אבל בילדה אחר מיתתו יש להקל כדעת החכם צבי, ודוקא שהוחזקה בצימוק דדים בחיי הבעל, אבל אם לא הוחזקה וצמקו דדיה לאחר מיתה קודם הלידה אין להקל.

ואין להאריך עוד בזה, שגם אף שהי' מי שערער על החכם צבי בהוראה זו, לא בדין צימוק דדים ערער עליו, שבזו כל אפי שוין, רק בדמיון שמדמה החכם צבי חלב ארסיי לצימוק דדים בזה ערערו עליו. וראיתי בתשובות מה"ר מרדכי זיסקינד רוטנבורג סי' ל"א שכתב שאחר העיון לא דמי להדדי אלא כי עוכלא לדנא, דשאני נידון דידן הואיל ואית לה חלב על כל פנים נקראת מינקת חבירו שגזרו עלי' חכמים, ויש לחוש דאתי לאחלופי כו', ובודאי לא עדיף מעקרה וזקנה ואיילונית דאסרוה חכמים משום הבחנה, ולא דמי לצימוק דדים דהיא לא נקראת מינקת חבירו כיון שאין לה חלב כלל כו', ואפילו לר"ש הזקן דמתיר בגרושה, היינו משום דלא משעבדא להניק אינה נקראת מינקת חבירו, וגרושה מידע ידיע כי בעלה חי לפנינו ולא אתי לאחלופי. והנה לכאורה הי' נראה לי קצת ראי' שלא כדבריו, מדברי הגהות מרדכי פרק החולץ²⁶, שכתב להתיר בשם הר' מרדכי טורמשא במניקה שנתעברה בזנות, אפילו לדעת ר"ת, ונחלקו עליו, דמכל מקום בית דין יכופו אותה, וכן הביאו ראי' לאסור מדברי התוס', וכן כתב מהרי"ל בתשובות סי' ק"[ד] והאריך קצת בזה, ואם נאמר הואיל ואית לה חלב מכל מקום נקראת מינקת חבירו וחיישינן לאחלופי, ואם כן אף בלא טעמים הנ"ל יש לאסור אותה מחמת חשש דאחלופי. ודוחק לומר דאינהו איירי אליבא דהרי"ף²⁷ והרמב"ם²⁸ שפסקו כרבי יוסי דסוף פרק ד' אחים²⁹, דלא גזר בהבחנה זנות אטו נשואין, דאין דרכו של מהרי"ל להכחיד תחת לשונו ולהשמיט דברי האשר"י³⁰ בשם הרז"ה³¹ סוף פרק ד' אחים הנ"ל, וכפירוש הטור³² בפשיטות דגזרינן זנות אטו נשואין. ועוד דאפשר דאפילו לרי"ף דפסק דלא גזרינן זנות אטו נשואין, היינו דוקא בהבחנה דלא גזור כלל בהבחנה אלא בנשואה, ולא נכנסה בכלל גזירת חכמים, ולפיכך אף דקיי"ל כרבי מאיר³³ דגזר בעקרה וזקינה, בזנות לא גזרינן. או כיון דהאיסור הוא משום הביאה, ובין ביאה דנשואין לביאה דזנות מידע ידיע, אבל במניקה דכיון דאית לה חלב הוי בכלל גזירת חכמים, ודאי דיש לחוש לאחלופי בין מניקה זו למניקה אחרת. או דאי לא הנך סברות שכתבו לאסור בזנות, כיון דלדעת הר' מרדכי טורמשא לא הוי בכלל מינקת חבירו, אינה בכלל גזירת חכמים ולא חיישינן לאחלופי, ולפיכך כתבו שגם בזנות שייכים הנך סברות דר"ת. ואם כן כל שכן כאן דהחלב הוא ארסיי ואינה ראוי' להניק כלל, דאין לחוש לאחלופי.

אך זה יש לדחות, דהיינו טעמא דאין לגזור בזנות משום אחלופי אפילו לדעת הרא"ש בשם הרז"ה, דהא מבואר בסוגי' דס"פ ד' אחים הנ"ל, דכל היכא דלא שכיח כמו בהוחלפו או בזנות דקטנה לא גזרינן, ואם כן אף לדעת רז"ה קיי"ל כרבי יוסי דלא חיישינן בזנות להבחנה, דאשה מזנה מתהפכת יפה כדי שלא תתעבר, אלא דגזר בגדולה זנות אטו נשואין כמבואר ברא"ש שם, ואם כן לא שכיחא עיבור במזנה, וכיון דלא שכיחא עיבור במזנה לא גזרינן לאחלופי, ולפיכך הוצרכו להוכיח דאותה תקנה עצמה שהיא לתקנת הוולד דשייך בגרושה שייך גם במזנה. ואפשר שזהו כוונת מהרי"ל בסוף תשובות הנ"ל במה שכתב והא דמפליגינן פרק ד' אחין בין זנות לנשואין, היינו לענין הבחנה שלא שייך מכח טעמא שמפרש התם, ובזנות לא שכיח דלא גזר, או דלא איצטריך בזנות, אבל לענין מעוברת ומניקה שייך כמובן בזנות כדלעיל. ולכאורה מה הי' לו להביא מהבחנה שהוא מילתא דפשיטא, דדוקא זנות קטנה לא שכיח אבל בגדולה שכיח, וגם לר' יוסי דמתיר במזנה, היינו משום דלא שייך הבחנה, דאשה מזנה מתהפכת כדי שלא תתעבר, אלא שכוונתו הוא דלא תימא כיון דעיבור בזנות הוי לא שכיחא לא גזרו כלל במינקת בזנות, ועל זה כתב דהיינו דוקא היכא דמצד עצמה ליכא משום הבחנה, כמו בן שנה, אלא דלא לגזור אטו גדולה, כיון דלא שכיח לא גזרו, אבל הכא דשייך אותה תקנה עצמה שהיא ככל הנשים לתקנת הוולד פשיטא דאסורה.

מיהו מסתברא כדברי החכם צבי, דהא פשיטא דמעוברת כי האי לא למניקה קיימא, כיון שאסורה להניק מפני סכנת נפשות, ואם כן אינה בכלל מניקה שאסרו חז"ל. וכן משמע מדקדוק לשון הרא"ש בתשובות כלל הנ"ל סי' ד' שכתב ועל המניקה אם יש לה חלב להניק את בנה אפילו לא הניקה, דלא פלוג רבנן בכל אשה שראוי' להניק כו', על כרחך דקדק וכתב דוקא בראוי' להניק, אבל לא בזאת שאינה ראוי' להניק. וכן משמע מתשובות הריב"ש סי' הנ"ל, דאסר אשה שילדה אחר מיתת בעלה ונתנה בנה למינקת ולא התחילה להניק, דכיון שזו נאסרה משום מינקת חבירו דסתם מעוברת למניקה קיימא, אפילו נתנה בנה למניקה אחר כך איכא למגזר כו', משמע דוקא משום דנאסרה בעודה מעוברת משום דלמניקה קיימא, ואם כן חל עלי' שם מניקה, אבל בנידון דידן דמעוברת לא למניקה קיימא אינו בכלל מניקה. ואף לפי מה שנתבאר למעלה דיש להחמיר במעוברת צימוק דדים, והוא הדין בחלב ארסיי, היינו משום דאף דלא למניקה קיימא מכל מקום הוי בכלל הגזירה דמעוברת, ולא משום לתא דמניקה, ואם כן כשילדה שרי וכמש"ל.

אמנם לדינא התירה גם הרב הנ"ל³⁴ מטעם אחר, אפילו נאמר דאינו דומה לצימוק דדים והיא ודאי נקראת מינקת חבירו, אפילו הכי מותרת מטעם כיון דנתנה בנה למניקה שוב אינה נקראת מינקת חבירו, וכבר הפקיעה עצמה מגזירת חכמים דמינקת חבירו, רק דיש לאסרה מפני תקנת הוולד, כי יש לחוש שמא תהדר בה המינקת, ובאיסור זה ודאי לא גזרינן משום אחלופי ולא משום הא אטו הא, כי דוקא מה שהוא גזירת חכמים עצמה עשו חיזוק לדבריהן כו', אבל מה שאינו גזירת חכמים רק שאסור מחמת חששא אין לגזור בזה הא אטו הא, רק במקום שיש לחוש החשש זה עצמו. ובנידון דידן שהיא אינה רשאי להניק, ואם כן אין חשש זה כו' ע"ש שהאריך. אך התירו של הרב הנ"ל אינו נכון בעיני, שהרי כל הפוסקים אסרו בנתנה בנה למינקת אפילו הדירה על דעת רבים דלא הדרא בה משום אחלופי, ולדברי הרב הנ"ל כיון דנתנה בנה למינקת שוב לא אסרינן משום אחלופי, אלא במקום דיש חשש זה עצמו, וכאן ליכא חשש זה דהא לא הדרא בה. אלא ודאי דאף בנתנה בנה למינקת, כיון שיש לחוש שמא הדרא בה הוי בכלל הגזירה עצמה וחיישינן לאחלופי. וכן הוא בתשובות ר"י הזקן במרדכי דיבמות פ' החולץ³⁵, דלענין היכא דליכא למיחש דלמא הדרא בה הוא דמדמהו התלמוד לההיא דרדופה, למימרא דלא פלוג רבנן, דאי לענין היכא דאיכא למיחש דלמא הדרא בה לא הוי צריך להביא ראי' מההיא דרדופה כו' עכ"ל.

ומ"ש הרב הנ"ל ראי' ברורה לדבריו מתוס' פרק אעפ"י³⁶ ד"ה ואמר רב נחמן הלכה כרבי מאיר בגזירותיו, אין לפרש דגזרינן מת אטו לא מת כו' דאם כן היכא שרי רב נחמן לבי' ריש גלותא, אלא יש לומר דגזרינן כו' שמא תחזור בה כו'. עיי"ש דצ"ע למה לא נגזור במינקת הא אטו הא, כמו לענין הבחנה דגזרינן בעקרה וזקנה כו', אלא דכיון דנתנה בנה למינקת שוב לא גזרינן משום אחלופי ע"כ. וכן הניח המהרש"א ז"ל דברי התוס' הנ"ל בצ"ע. ואין מכאן ראי' כלל ולא מראית עין, דפשיטא דדברי התוס' הם דברי הרא"ש, דלא גזרינן נתנה בנה למניקה אטו לא נתנה, דאם כן היכי שרי רב נחמן לריש גלותא, אלא כיון שהוא דבר הניכר לכל לא גזרו בזה, ומחמת זה התיר הרא"ש בגמלתו בחיי בעלה, אלא שהטעם הוא במניקה הוא שמא תחזור בה, וכיון שאף נתנה בנה למניקה הוא בכלל הגזירה מחמת חשש הנ"ל, אם כן אף במקום דליכא חשש הנ"ל, כגון שהדירה על דעת רבים או כה"ג חיישינן לאחלופי בזה הוא דבר שאינו ניכר. וכ"מ מתשובות הר"ן סי' י"ב, שכתב טעם לדעת הגאונים שבסמ"ג בנתנה בנה למינקת ג' חדשים קודם מיתת הבעל, משום דאין כאן תקנת הוולד כו', וזו שפסקה ג' חדשים קודם מיתת הבעל אינה קרוי' מינקת חבירו ע"כ. הרי במקום דקרוי' מינקת חבירו, אף שנתנה בנה למינקת ואין כאן תקנת הוולד אסור. וכן הרא"ש כתב טעם זה לדעת הגאונים שבסמ"ג.

אך בנשבעה המינקת על דעת רבים, לכאורה הי' אפשר קצת לצדד להקל, דכיון דרב פפא ורב הונא בריה דר' יהושע סברי למעבד עובדא כהא מתניתי' דנתנה בנה למניקה מותרת, נהי דלא קיי"ל כוותייהו ומחמרינן כמו בהבחנה, מכל מקום בנשבעה על דעת רבים דלא הדרה בה, וגם דאין כאן תקנת הוולד שהאם אינה ראוי' להניק, ואם כן יצטרך לגזור במינקת שנשבעה אטו לא נשבעה והאם שאינה ראוי' להניק אטו ראוי' אפשר, דכולי האי לא גזרינן. אך אין לבדות סברות כאלו מלבינו, דחזינן בהבחנה שכתב הרא"ש בשם הרז"ה טעם להתיר משום דזנות בקטנה לא שכיח, משמע דאם הי' שכיח הוה אסרינן בקטנה בזנות, אע"ג דנצטרך לגזור קטנה אטו גדולה וזנות אטו נשואין, וכ"מ דמחמרינן בהבחנה קטנה מן האירוסין וכולו חדא גזירה היא. אך העיקר הוא התירו של הרב החכם צבי כמש"ל, ודוקא בהוחזקה בכך בחיי בעלה, ועל פי האופנים שנתבארו בתשובות הנ"ל. ולרווחא דמילתא ידירו המינקת על דעת רבים כמ"ש ידידינו הרב המפורסם מוהרי"ל נר"ו³⁷. ודוקא שאינה ראוי' להניק כלל מחמת שחלבה ארסיי לגמרי אפילו מעט ולפרקים ועתים רחוקות עפ"י חקירת הרופאים, אבל אם יכולה להניק מעט לפרקים אלא שריבוי החלב שלה הוא מזיק, יש לומר דאינו דומה לצימוק דדים, וכמו שכתב הרא"ש על דעת הגאונים שבסמ"ג שפסק חלבה לגמרי.

אחר זה שמעתי שהאי עובדא הוא בגרושה, ואם כן יש להתירה בפשיטות, אך איני יודע בירור הדברים. וכן התיר השבות יעקב³⁸ וכתב שגם הגאון מהור"ד אפנהיים וחמיו הגאון התירו. ואף שיסוד דבריו הוא על תירוצו שכתב לדעת הרמב"ם דעד כאן צריכין לטעמא דדחסא, דאם לא כן ימתין עד שתלד, ואין מזה הוכחה. אך יש לומר מדסבירא ליה להרמב"ם כפירוש המשנה דסוטה³⁹ דלרבי מאיר מעוברת ומינקת חבירו אינה שותה משום שבא עלי' ביאת איסור, ואם כן משמע דגם במעוברת מה שבא עלי' הוא ביאת איסור אף שיוציא אותה, ואם הי' רק הטעם משום דלמניקה קיימא, לא הי' זה לביאת איסור כל כך. מכל מקום כבר כתב שמדברי הרמב"ם⁴⁰ דלא כתב אלא טעם דדחסא במעוברת, משמע דסבירא ליה להחמיר גם בגרושה וכה"ג. וכן הוא בדברי הרב המגיד. וכן הוא להדיא בדברי הלחם משנה שם, אף שתירוצו אינו מחוור, אלא שהטעם הוא כיון דלדעת הרשב"א גרושה שאינה מכירה לא הוי בכלל מינקת חבירו, אבל מעוברת מכל מקום שם מעוברת חבירו עלי' וכמש"ל, ולא פלוג בגזרתם. וכ"כ מהרש"ל לדעת הרמב"ם, מעוברת צימוק דדים אסור. וכן כתב הבית שמואל. אלא שהעיקר הוא התירו של הגאון החכם צבי דנידון דידן דמי לצימוק דדים כמ"ש לעיל, אך בגרושה כה"ג דכבר התירה האמונת שמואל בתשובות⁴¹ והר"ש מוינזיא⁴² ושאר פוסקים, וכן הב"י⁴³ העיד שכבר נהגו להתיר, אף דמחמרינן מכל מקום בכה"ג דנידון דידן שחלבה ארסיי, דודאי דאין להחמיר כלל. ונראה דאף אם אינו דומה ממש לנידן של החכם צבי, דלא הוחזקה אלא בב' ילדים, כיון שהרופאים אמרו על פי חקירה ובחינה שהוא סכנת נפשות, ובדרך כלל קיי"ל דאף בתרי זימנא הוי חזקה, ועוד לא יהא אלא ספק סכנת נפשות. ואף שכנגדם שחלק עלי' בתשובות שבות יעקב הוא שכתב בנידון זה שהרופא לא אמר דבר, ובנידון דידן הוא על ידי בחינת הרופאים. וכיון שהיא גרושה שכבר התירו הרבה גדולים בכלל אין להחמיר בכה"ג. אבל אם היא אלמנה אין להקל אלא כפי דעת החכם צבי ממש. ולרווחא דמילתא ידירוה על דעת רבים וכנ"ל.

והנה אף דבכל מה שכתבתי אין בו מן החידוש, והם דברים פשוטים, וכמעט שהם שפת יתר וטרחא שאינה צריכה, אך כדי לאפושי גברא⁴⁴.

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org