סימן כ

סימן כ

בענין הנ"ל¹

מה שכתב הרדב"ז ח"א סי' תקכ"ו² על מהרא"י בפסקים וכתבים סי' קל"ט³ הוא שלא כדת.

בראש מה שהלעיג על מ"ש מהרא"י כיון דנפיק קלא דלא פסיק⁴ כו', וכתב על זה ואני לא שמעתי קלא דלא פסיק אלא להחמיר בקידושין כו'. עוד אחת היא⁵ בספ"ב דיבמות לפירש"י⁶ דבקלא דלא פסיק מוציאין מיד הבעל. ואף דהתם נמי אינו אלא להחמיר, מכל מקום כיון דמן הדין אין אשה נאסרת על בעלה אלא בקינוי וסתירה⁷ וקלא דבתר נישואין מבטלינן לה⁸, וכמו שבאמת השיגו התוס'⁹ על פירש"י מהאי טעמא, ואפילו הכי מוציאין מבעלה בקלא דלא פסיק עם עדי כיעור, וכמ"ש השאלתות¹⁰ גם כן, אלמא קלא דלא פסיק מילתא היא לאיצטרופי בהדי עדי כיעור אפילו להוציאה מבעלה, ואם כן על כל פנים אומדנא טובה היא. ואם נפשך לומר דדוקא לאיצטרופי בעדי כיעור מילתא היא, אבל קלא דלא פסיק לחוד לאו כלום הוא, הכא נמי איכא אומדנא אחריתא לאיצטרופי, הא דבעל שם היה ויש לו קרובים הרבה בהרבה מדינות כמ"ש מהרא"י ז"ל, וחשיב הך אומדנא כאומדנא דעדי כיעור לפירש"י והשאלתות.

ומה שכתב דאי משום אומדנא, אפילו שנודה לו שסומכין על אומדנות להתיר אשת איש, מה שאינו כן לדעתי, אומדנא דלא מוכח הוא. תימה לתמיהתו, דמעולם לא עלה על לב אדם להתיר אשה על פי אומדנא, ומכל שכן לומר כן על מהרא"י ז"ל, דכבר נודע מה שחלקו כל הפוסקים על מה"ר אליעזר מוורדון שבמרדכי שלהי יבמות¹¹, ואדרבה האומדנות מגרעין כחא דהתירא ומסייעין לאכחושי סהדי דאמרי בדדמי¹², וכדאמר רבא¹³ סלקא דעתא דאיקטול כל הני כו', וכן לענין רעבון כדאמר להאי איתתא שם, והיינו משום דבודאי לא אזלינן בתר אומדנא כלל בעדות אשה. אבל דעת מהרא"י דאינו אלא מדרבנן. ויש לחלק בין אומדנא לאומדנא, שהרי בממון אזלי בתר אומדנא בדבר שמן הסתם כך הוא, כגון אומדנא דרבי שמעון בן מנסיא¹⁴ ואומדנא דרבי אלעזר בן עזריא¹⁵ וזבין ולא איצטריכו זוזי וכיוצא בהם¹⁶. והא דלא קיי"ל¹⁷ כאומדנא דר' אחא¹⁸ ודרבי שמעון בן שטח¹⁹, עי' מהרי"ק שרש קכ"ט שכתב הטעם משום שאין המעשה מבורר לדיינים. ולכאורה כלפי לייא²⁰, וכי לאו קל וחומר הוא דבאומדנא דרבי שמעון בן מנסיא ודרבי אלעזר בן עזריא שהמעשה מבורר לדיינים, היינו שמבורר שכתב נכסיו ושכתב כתובה, ואפילו הכי אזלינן בתר אומדנא שלא כתב אלא בשביל שכסבור שבנו מת, ושלא כתב אלא על מנת לכונסה, כל שכן באומדנא דרב אחא ודרבי שמעון בן שטח שאין המעשה מבורר דאזלינן בתר אומדנא, כיון דהמעשה נמי מסופק. אלא דכוונתו דהתם באומדן דעת הנותן או המוכר תליא מילתא, ואמדי רבנן לדעתי' כאילו הוא ידוע שבודאי כך הוא, מפני שכן הוא דעת כל אדם וסתמא דמילתא כך הוא, וכמ"ש גם כן מהרא"י דהני רובי דמשום סתמא הן סמכינן עלייהו, אבל אם אין הספק באומדן דעת האדם אלא בגוף המעשה, הרי המעשים משתנים, שלפעמים אין המעשה כך כמו שסוברים העולם, ויש שחושדין אותו ואין בו, ויש שמחזיקים אותו צדיק הרבה יותר מכדי מדתו, שהדעת טועה במעשה אחר, משא"כ במעשה עצמו אמדינן לדעתי' שדעתו כדעת כל אדם. ואם כן הכי נמי בנדון דמהרא"י אמדינן לדעתי' דהנאבד, שאילו הי' חי היה מתחבר לקרוביו ומיודעיו והיה נודע לנו, ומשום הכי סבירא ליה דמהני אומדנא זו מדאורייתא ולא מיתסרא אלא מדברי סופרים כמו משאל"ס. ותדע שהרי בעובדא דפונדקית גם כן היתה מראה פנים לדבריה, ומשמע מדברי מהרא"י שם שזו אומדנא אמיתית היא, שאילו היה חי והלך לדרכו כו', ואפילו הכי לא כתב שם מהרא"י אם נשאת על פי חכם לא תצא אלא דוקא באומדנא זו.

ומה שכתב דאומדנא דלא מוכח הוא, דשמא הכוהו הכאה שנעשה בעל מום ומשום כיסופא כו', והביא ראי' מההיא עובדא²¹ דבשלהי הילולא אתלי נורא בי גננא כו'. לא קרב זה אל זה, דהתם חזינן פסת ידא דשדי', ועל כרחך איתלי נורא בידי', אלא דאמרינן דלא איתלי נורא אלא בידי' ונעשה בעל מום ושאר הגוף קיים מדלא חזינן כל שאר הגוף. ואף גם בזה כתב רבינו ירוחם²² בשם הרמ"ה דדוקא דאיכא גברא חרוכא לבר מפסת ידא דשדי', אבל בפסת ידא לחוד אמרי' דגם כל הגוף נשרף, ולא חיישינן לומר דנעשה בעל מום. מכל שכן היכא דלא חזינן שום ריעותא אין לנו לתפוס אלא או שהוא חי או מת²³.

ומה שכתב עוד סיבות אחרות, אין לנו לבדות סבות מדעתנו, שגם זה מן הסתם אילו היתה איזה סיבה הי' נודע לנו. ותדע שהרי פרש"י בפ"ב דכתובות²⁴ באומרת ברי לי שאילו הי' חי כו'. ואף דהר"ן²⁵ פליג עליו, אין תימא אי סבירא ליה [כרש"י]²⁶.

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org