סימן כט

סימן כט

מהדורה נוספות מהנ"ל¹

הנה בתשובות מהר"י ווייל סי' ע"ט כתב להיתר על אשה שהלך בעלה על הדרך הידוע ונאבד ונתעלם מן העין ולא נודע ממנו, ואחר כך מצאו הרוג באותו הדרך, דתלינן שאותו היהודי שהלך על הדרך נהרג. ונסתייע מתשובות הרא"ש כלל נ"א סי' ב' שכתב לפרש האי עובדא דשלהי יבמות² דאבא יודן בן ציידן, בישראל וגוי שהלכו בדרך ובא הנכרי ואמר חבל על היהודי שהיה עמו בדרך שמת והשיאו את אשתו, דלא צוו לחקור מן הגוי אם היה זה אותו היהודי שידענו שנתלוה עמו, כי שמא אותו היהודי הלך לדרכו ושוב נתלוה עמו אחר, אלא מכיון שידענו אותו היהודי שנתלוה עמו תלינן בודאי שאותו היה שמת, והכי נמי מכיון שידענו שאותו היהודי הלך על הדרך תלינן שאותו הי' שנהרג.

ולכאורה אין הנדון דומה לראי', שהרי התם היתה אמירת הנכרי על כל פנים על אותו שנתלוה עמו, ותלינן שאמר על אותו היהודי שידענו בו שנתלוה עמו. אלא שיש לומר דסמיך אמ"ש עוד הרא"ש להלן לפרש כי האי עובדא דקולר³, דלא מיבעי אדם יחידי אלא אפילו חבורת אנשים כו', מכיון שידענו שאותו פלוני ופלוני הלכו על אותו הדרך כו', הרי שאינו מעיד אלא שהיו בדרך זה ומתו ואפילו הכי התירו את נשותיהם, ומינה יליף דהוא הדין אם לא אמר הנכרי כלום, כיון שידענו שאותו פלוני ופלוני הלכו באותו הדרך ואחר כך מצאום שמתו, לא תהא שמיעה גדולה מראי' שראו בעצמם שהאנשים שהיו על הדרך מתו, ויודעים האנשים הללו שהלכו על הדרך, דתלינן באותם האנשים שידענו בהם שהלכו שם. והא דלא הביא מהר"י ווייל עובדא דקולר והביא עובדא דרישא בישראל וגוי שהלכו בדרך כו', היינו טעמא משום דהתם ביאר הרא"ש דבריו דלא צוו לחקור מן הגוי כו' כי שמא אותו היהודי הלך לדרכו כו', וכמ"ש שם מהר"י ווייל דלולי דברי הרא"ש הי' מפרש שידענו שלא התלוה עם הגוי כי אם אותו היהודי, ואם כן הוא הדין בעובדא דקולר נמי היה מפרש שידענו שלא הלך בדרך זה אלא פלוני ופלוני, אבל מכיון דהרא"ש מפרש ברישא שלא צוו לחקור מן הגוי אם הי' זה אותו היהודי, הוא הדין בעובדא דקולר אין צריך לחקור אם הם אותם יהודים שידענו בהם שהלכו בדרך זה, אלא מסתמא תלינן שהם הם אותם היהודים שידענו בהם שהלכו בזה הדרך, והוא הדין אם לא אמר הגוי כלום אלא שמצאו הרוג לא תהא שמיעה גדולה מראי'.

אך רבינו הג' אחמו"ר זצללה"ה זי"ע בתשובתו⁴ פירש דברי הרא"ש אלו דמיירי דוקא בשאין שיירות מצויות, דמעשה דקולר שהלכו לאנטוכיא דומיא דמעשה של ששים בני אדם שהלכו לכרכום ביתר שהיתה במצור ושעת חירום לכל ישראל כמ"ש הרמב"ן במלחמות⁵, דלא שכיחי אחריני בדרך זה, אבל במקום שהשיירות מצויות חיישינן דלמא אינשי אחריני הוו. ואהני לן רבינו ז"ל דלא תקשי על הרא"ש כל מה שהקשה עליו הט"ז⁶ דאטו אין חבורה בעולם אלא זו, גם מ"ש במעשה הראשון למה לא ניחוש לחילוף כו' (ומ"ש עוד ראי' מהא דחיישינן לשאלה הוא תמוה, דתקשי לי' על הגמרא דרבא לא חייש לתרי יצחק), אבל אי מיירי בשאין שיירות מצויות לא קשה מידי, דהא אנן קי"ל כרבא דלא חייש לתרי יצחק בלא הוחזקו ואפילו בשיירות מצויות⁷, והוא הדין בהוחזקו ואין שיירות מצויות, וכיון דבשאין שיירות מצויות אפילו הוחזקו לא חיישינן, אם כן אפילו לא נודע שמו כלל לא גרע מהוחזקו (גם מ"ש על הרא"ש במה שכתב שלא צוו לחקור מן הגוי כו' שהוא תמוה דהא בסעי' ה' כו', תימה לתמיהתו שלא ראה באספקלריא המאירה בדברי הרא"ש שכתב שהעדים שמעו מן הגוי ובאו לבית דין ואמרו איך ששמעו כו'). רק שבזה יפה כתב דהרמב"ם⁸ ושו"ע⁹ שכתבו שאומר הגוי שאותו היהודי שיצא מכאן עמי כו' פליגי על הרא"ש במ"ש שלא צוו לחקור כו', דלא כמשאת בנימין¹⁰ שכתב דמכאן לאו דוקא, דהא כתב ואע"פ שאין העכו"ם יודע את האיש כו', ולא כתבו רבותא טפי שאע"פ שלא ידענו שמא אותו האיש הלך לדרכו. וכן במעשה דקולר וכרקום ביתר פליגי דמפרשי¹¹ קולר ונושאים גמלים לסימנא דיהיב הנכרי. ומכל מקום לפי מ"ש רבינו דהרא"ש מיירי בשאין שיירות מצויות אפשר דלדינא לא פליגי, דהרמב"ם ושו"ע מיירו בשיירות מצויות (ובפרט לפי מ"ש לקמן דהסימנים דקולר ונושאים גמלים אינו אלא שבזה יצא מכלל שיירות ונכנס בגדר שאין השיירות מצויות).

ב) והנה גם דברי מהר"י ווייל יש לומר נמי הכי דמיירי בכה"ג דוקא כשאין שיירות מצויות, וכמ"ש שם לעיל מינה דהמעשה היה שני ימים אחר יום הכפורים, דלא שכיח כלל שיבא אחר מעלמא בדרך זה והיה ביום הכפורים בלא מנין, דמשום הכי עלה על דעת הרב שכנגדו להתיר מהאי טעמא לחוד, אלא דמהר"י ווייל השיב לו דחיישינן דלמא אינש אחרינא הוה ואזיל בגמלא פרחא (דהיכא דהוחזקו חייש רבא לגמלא פרחא, וכיון דלא נודע מי הוא הוה כמו שהוחזקו), והיינו קודם דאסיק אדעתי' דברי תשובות הרא"ש אלו, אבל בתר דאסיק אדעתי' דברי תשובות הרא"ש הללו חזר בו, דלא חיישינן לגמלא פרחא אלא כשלא נודע כלל מי הלך בדרך זה, דאע"ג שהאחד קרוב והשני רחוק חיישינן שהרחוק בא בגמלא פרחא, אבל אם נודע שהקרוב הלך בדרך זה לא חיישינן לרחוק שבא בגמלא פרחא. וכה"ג מצאתי בתשובות ושב הכהן בסי' ל"א שכתב כן לפרש דברי התוס' פט"ו דיבמות (דקט"ו ע"ב) ד"ה יצחק ע"ש.

והשתא אתי שפיר נמי ההיא סוגיא דרפט"ו¹² דמייתי מהר"י ווייל בתחלת דבריו ראי' לאיסור, בההוא גברא דבשלהי הילולא איתלי נורא בגנני' ואתו חזו גברא חרוכא ופסת ידא דשדיא, דרוב הפוסקים פסקו כרב חייא בן אבין דחיישינן דלמא אינש אחרינא אתי לאצולי וההוא גברא אתלי בי' נורא ואתיליד בי' מומא כו', ואפילו לפירש"י דההוא פסת ידא מאיש אחר הוה דעל כרחך אינש אחרינא הוה התם, וכ"כ רבינו ירוחם¹³ בשם הרמ"ה בהדיא, דדוקא בשנמצא גברא חרוכא ופסת ידא אבל אם נמצא גברא חרוכא לחוד או פסת ידא לחוד לא חיישינן, מכל מקום הא מסיק עלה דנאמנת האשה לומר שזהו בעלה החרוך, ועוד שהרי אמרה חזו גבראי, מבואר להדיא דמטעם נאמנות האשה אתי עלה, אבל אם לא אמרה כלום או שלא ידעה הוה חיישינן לאינש אחרינא אפילו בגברא חרוכא לחוד או פסת ידא לחוד. ולכאורה הוא פלאי על מהר"י ווייל שבתחלת דבריו הביא ההיא סוגיא ומוכיח מהתם ראי' לאיסור ולבסוף חזר בו מחמת תשובת הרא"ש, ולא זכר כלל ההיא סוגיא שהביא, לפרשה בענין דלא תקשי לי' מהתם (ואין לומר דהתם מיירי דלא נודע שהיה הבעל בגנני', דאם כן למה ליה לרב חייא בן אבין לומר דההוא גברא אתיליד בי' מומא, לימא דההוא גברא לא הוה התם כלל), אלא על כרחך צריך לומר דשאני התם שהיו הרבה בני אדם בגננא, כדרך העולם שמתקבצים בי הלולא, והוה כשיירות מצויות, שאפשר היו ארחי ופרחי מבני עניים ולא נודע אם נמלטו כולם או מת אחד מהם. ומהר"י ווייל שהביא ראי' משם, היינו קודם שבא לומר דהמעשה הי' שני ימים אחר יום הכפורים, אבל אחר דשקיל וטרי בענין המעשה שלא הי' רק שני ימים אחר יום הכפורים לא חיישינן אלא לגמלא פרחא, וחזר בו מחמת תשובות הרא"ש, דלא חיישינן לגמלא פרחא אלא בלא נודע כלל מאחד שהלך על דרך זה כנ"ל (וההיא דגמלא פרחא בלאו הכי הרבה פוסקים¹⁴ סבירא להו דלסניף בעלמא נקט¹⁵, וגם לפירוש ר"ת בתוס' דקט"ז ע"א דמתכוין לקלקלה לא שייך במיתה אלא בגט).

מיהו הב"ח פירש בתשובות סי' נ"ה דברי הרבינו ירוחם בשם הרמ"ה, דלאו מטעם נאמנות האשה אתי עלה, אלא דכיון שנמצא גברא חרוכא לבד או פס יד לבד ונודע שהיה הבעל שם, ואין הכרח לאיש אחר, איתתא שריא. ומאי דנקט הרבינו ירוחם בשם הרמ"ה שהאשה נאמנת, לישנא דגמרא נקט, ובגמרא עובדא הכי הוה. וכ"מ ממ"ש לעיל דבגמרא משמע דתלינן דהבעל היה ודאי שם ואיתלי בי' נורא, מדקאמר דאתיליד בי' מומא וכנ"ל, ואם כן כיון דלא אשתכח אלא גברא חרוכא לחוד או פסת ידא לחוד למה לא ניתלי בבעל. ואפילו הכי אין ללמוד משם למי שנודע שהי' על הדרך ונאבד במקום שהשיירות מצויות, דשאני התם שהי' במקום סכנה שהאש אוכלתו, אלא דחיישינן למיעוטא דנמלטים, אבל הכא מי יימר דהי' במקום סכנה כלל, ואין לתלות בנודע לנו אלא במקום שאין השיירות מצויות וכדברי רבינו ז"ל.

והנה גדול אדונינו רבינו הג' ז"ל ורב כחו בעצמו לחדש דבר מדעתו ולפרש דעת הרא"ש כיד ה' עליו השכיל, מכל מקום לא אמנע להביא הוכחה משאר פוסקים כדבריו, שכן משמע להדיא מתשובות מהרי"ט סי' ל' ומתשובות צמח צדק סי' נ"ח והחלקת מחוקק¹⁶ שכולם פירשו דעת הרא"ש בעובדא דמכלוף בן מלול, שהיה נודע להאשה או להעדים שהלך לפאס וסביבותי', ואפילו הכי לא התיר אלא משום שהגידו שמו ושם אביו, ומטעם דלא הוחזקו שם מכלוף בן מלול אחר, דקיי"ל כרבא דלא חיישינן לתרי יצחק היכא דלא הוחזקו, אבל אם לא הי' נודע שמו ושם אביו דכהוחזקו דמי לא היה מתיר הרא"ש כיון דשיירות מצויות, אפילו נודע שבעל אשה זו הלך על דרך זה בודאי. וכל שכן לפי מ"ש הב"י בתשובות בדין מסל"ת סוס"י א' דלא התיר הרא"ש אלא בנודע המקום שיצא משם מכלוף בן מלול, דומיא דיצחק ריש גלותא שיצא מקורטבא, שידוע הי' שאותו יצחק הי' בקורטבא ויצא משם, ונסתייע מדברי הרבינו ירוחם¹⁷ בשם הרב דוד כהן ע"ש.

ואמנם מהרא"י בפסקיו סי' רכ"ד כתב להתיר באשה שהלך בעלה ממנה והרחיק נדוד י"ב שנה ולא נודע מקומו איה, ושוב בא גביית עדות שזה כמו שלש שנים ראו בארץ אחרת איש ששמו כשם הבעל ושם אביו כשם אבי הבעל, והתיר את אשתו וכתב דדמי לתשובות הרא"ש בעובדא דמכלוף בן מלול, דלא הוחזקו שני משה בן יונתן שנאבדו ונתכסו מן העין, אלמא דפירש דברי הרא"ש כפשטן, שאע"פ שלא נודע מקום יציאתו ולא מקום הליכתו אפילו הכי מקרי לא הוחזקו, דכיון שלא הוחזקו כאן שני משה בן יונתן שנאבדו ונתכסו מן העין, ונודע שאחד מפאס נאבד, תלינן באותו שידענו בו שנאבד ואין חוששים שמא הי' עוד אחר במקום רחוק שלא נודע לנו. וכן משמע קצת בקונטרס עגונות סי' כ"ב בשם מהריב"ל. וכן משמע ממ"ש רבינו אחמו"ר נ"ע¹⁸ בשמו, דהרא"ש שהקיל בעובדא דתרי יצחק סבירא ליה דהקילו אפילו בתחלת עדות, דלא כרבינו נתן ורבינו שמחה, שהרי עובדא דתרי יצחק תלמוד ערוך הוא דרבא לא חייש. אלא ודאי דלהרמב"ם דסבירא ליה דוקא כשאמרו לו אם תלך למקום פלוני אין זה תחלת עדות, דעדות ברורה היא הואיל ואנו יודעי' כו' כמ"ש הרמב"ם, משא"כ להרא"ש אין כאן ידיעה ברורה כלל, משום דמפרש שדברי הרא"ש שהקיל אפילו לא נודע כלל שהי' יצחק בקורטבא (אלא דלפי זה קשה מ"ש הרא"ש בדעת הרמב"ם דסבירא ליה כוותי', והרי הרמב"ם סבירא ליה כלישנא קמא דבתחלת עדות החמירו כדלקמן. וכ"כ בתשובות ושב הכהן בפשיטות, והשיג על החלקת מחוקק (וצ"ע שלא זכר כל אלו הגדולים הב"י ומהרי"ט וצמח צדק, שהם גדולי הפוסקים עמודי ההוראה, גם לא נסתייע מדברי מהרא"י, הובא בחלקת מחוקק בהג"ה בקצרה) במ"ש איך יעלה על הדעת כו'.

ואולם גם מדבריהם אין ללמוד קולא בנודע מי שהיה על הדרך ונאבד במקום שהשיירות מצויות אפילו לא נודע שמו כלל, ולומר דהא דבעינן שמו ושם אביו דלא הוחזקו שנים ששמותיהן שוים היינו דוקא בלא נודע שהיו על הדרך הזה, אבל בנודעו אלו האנשים שהיו על הדרך תלינן שהם הם שנאבדו. דאדרבה דלדבריהם פשיטא דנודע ולא נודע שוין, דאם לא כן מנין להם ללמוד קולא זו, דאם הגידו שמו ושם אביו אפילו לא נודע מקום יציאתו ולא מקום הליכתו דלא חיישינן לתרי, דהא בעובדא דיצחק ריש גלותא נזכר שיצא מקורטבא, דנהי דלא בעינן תרתי מקום יציאתו ומקום הליכתו, אע"ג דהתם אמרינן יצחק ריש גלותא דאזיל מקורטבא לאסמפיא, משום דיש לומר דכיון דבההוא גיטא דאשתכח בנהרדעא לא נזכר אלא מקום אחד שנכתב שם הגט בצד קלוניא, אבל ידיעת מקום אחד ודאי בעינן גם בההוא גיטא, דמסתמא במקום שנכתב שם היה אותו אנדורנילאי, אלא ודאי דסבירא ליה כיון דחיישינן ליצחק דעלמא משום דהשיירות מצויות, מה לי נודע שם המקום או לא נודע, דידיעת שם המקום לא מעלה ולא מוריד, וכמ"ש הרא"ש שם וכי סגרו שער קורטבא כו'. וכיון דנודע ולא נודע שוין לקולא כל שכן לחומרא.

מיהו לא אסרי כל הני רבוותא בלא נודע שמו אלא בשהשיירות מצויות, אבל בשאין שיירות מצויות, כיון דאפילו הוחזקו ב' יוסף בן שמעון בעיר אחת, והאחד נודע שהלך דרך זה והב' לא נודע, תלינן באותו שנודע לנו כמ"ש החלקת מחוקק¹⁹, אם כן אפילו לא נודע שמו כלל לא גרע מהוחזקו, דאף אם לא נודע שמו כלל חיישינן ליוסף בן שמעון דעלמא, דהא באין שיירות מצויות לא חיישינן לאינש דעלמא כלל, ומכל שכן אם לא נודע שנאבד איש מעיר כלל. ועל פי זה יש לדון דאפילו במקום שהשיירות מצויות, כגון שהדרך כבושה אלא שהיא כבושה למקומות ידועים, וידעינן שהלך יוסף בן שמעון זה שממקומות הידועים בדרך זה שהיא כבושה להם, לא חיישינן אלא לאנשים יוסף בן שמעון שהם ממקומות שהדרך כבושה להם, ולא לאינש אחרינא דאתא מעלמא שהדרך אינה כבושה לו, דלדידי' הוי שאין שיירות מצויות. ומ"ש בתשובות ושב הכהן הנ"ל דאפילו להאחד שכיח שיירות ולהשני לא שכיח לא תלינן באותו דשכיח, היינו בלא נודע כלל מי הלך בדרך זה אם אותו דשכיח או לא, אבל אם ידעינן אותו דשכיח שהלך בדרך זה לא חיישינן לאחר דלא שכיח, כי היכא דלא חיישינן לגמלא פרחא בכה"ג. וכללא הוא דאם לא נודע כלל מי שהלך בדרך זה חיישינן אפילו לגמלא פרחא, לפי מ"ש שם בדע' התוס' (וכמ"ש לעיל בדעת מהר"י ווייל), אבל אם נודע באחד שהלך על דרך זה דלא חיישינן לגמלא פרחא, הוא הדין דלא חיישינן במקום דאין שיירות מצויות להשני, דאין שיירות מצויות וגמלא פרחא שוין הן לפי שיטה זו כנראה להמעיין שם. והא דבעינן גבי יצחק ריש גלותא דאזיל מקורטבא כו' דלא הוחזקו, אפילו בידוע שיצחק זה יצא מקורטבא וכמ"ש לעיל, היינו משום שלגבי אותו האחר נמי יש לומר שהלך בדרך כבושה לו דרך קורטבא, וכמ"ש הרא"ש וכי סגרו כו', והוי שיירות מצויות גם להשני.

והשתא אתי שפיר מ"ש הרמב"ם²⁰ גבי קולר ונושאים גמלים שהלכו ממקום למקום כו', אף דבגמרא לא נזכר מקום היציאה כלל, אלא ודאי משום דקולר ונושאים גמלים לא הוו סימן כלל כמ"ש רבינו אחמו"ר נ"ע²¹, וגם סימן מנין לא הוי סימן כמ"ש הט"ז²² (וכ"ה בהדיא במ"מ פ"ו מהל' שאלה²³ בשם הרמב"ן ורשב"א, וכן משמע דעת התוס'²⁴ ור"ן²⁵ פרק הכותב. מיהו בתוס' דיבמות (דקט"ו ע"ב²⁶) גבי שומשמי משמע דמנין הוי סימן אפילו גבי פקדון, היכא שאין דרך להצניע במנין זה וצ"ע). ובפרט לפי מ"ש הב"י בתשובות בדין מסל"ת סי' י' דהמנין עשרה אנשים דנקט הרמב"ם הוא לאו דוקא, דה"ה פחות, ואפילו באחד, ועיקר הסימן הוא הקולר או הגמלים, ואין זה סימן כלל מצד עצמו, אלא בצירוף הדרך שהלכו לשם, והדרך אינו סימן, אלא ודאי דהיינו מחמת שאינו מצוי שילך גם אחר על דרך זה בסימן כזה, ואם כן הוי כאילו אין שיירות מצויות, דאע"פ שהוחזקו בעולם הרבה שאסורים בקולר או נושאים גמלים, מכל מקום אינם מצויים שיילכו באותו דרך, מפני שהדרך היא כבושה ממקום זה למקום זה ולא למקום אחר ולא ממקומות אחרים, וכיון שידענו שבאותו הדרך הלכו בקולר או נושאים גמלים אנשים הידועים לנו, לא חיישינן לאנשים אחרים שאין הדרך כבושה להם, ולאנשים שהדרך כבושה להם אינו מצוי שהלכו אנשים בסימנים כאלו, וסימן דקולר או נושאים גמלים אינו אלא משום דאם לא כן מנא ידעינן שלא הלכו אחרים גם כן ממקומות שהדרך כבושה להם למקום זה, ומשום הכי סגי אפילו בסימנים גרועים, דאין צריך רק היכר בעלמא להבדיל בין מצוי לשאינו מצוי.

ועוד דאפילו מצויים הרבה בסימן כזה בדרך שהיא כבושה להם, מכל מקום כיון דבמקומות אלו לא נודעה שנפקד איש בסימן כזה במקום זה, ולא נסתפקו אלא על מקומות הללו, כגון שהוא דרך הליכה ולא דרך חזרה, ודרך הליכה זו ידענו שאינה מתחלת דרך כבושה אלא ממקומות הידועים, אף שהולכת הדרך למקום רחוק, ויכול להיות שהדרך כבושה למקום רחוק, מכל מקום כיון שאינה דרך הליכה מכאן אלא דרך חזרה לא חיישינן לאחד שהלך משם, וגם לא חיישינן שכבר יצא משם ועכשיו חזר לביתו, מאחר שלא נודע שהלך בסימן כזה, דסימן כזה אע"פ שהוא גרוע מכל מקום קלא הוה לי', דסימן כזה אסורים בקולר או נושאים גמלים אפילו במקום שמצויים הוא דבר של תמהון, ועכ"פ בצירוף האבידה, אי איתא דאינש אחרינא הוה קלא הוה לי' שנאבד איש כזה. ואם כן הוא הדין והוא הטעם לסימן אחר, כגון שהלכו במנין סוסים ידועים ועגלה ידוע, וידוע שהרוצחים העבירו מן הדרך דרך הליכה²⁷, ובסביבות אותו מקום לא נשמע שאחרים שנסעו במנין סוסים כאלו ועגלה כזו, אמרינן דאי איתא דהוו אחריני קלא הוה להו.

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org