סימן ב

סימן ב

ילדה אחר מיתת בעלה וחלבה ארסי¹

על דבר אשה שחלבה ארסי שילדה אחר מיתת בעלה, שנתנה בנה למינקת, אם מותרת להנשא תוך כ"ד חדש, כבר יצא בהיתר, כמפורסם וכמבואר בתשובות חכם צבי סי' ס"ד ס"ה ס"ו, שהסכימו בהיתר זה כמה גאונים וגדולי חקרי לב שהיו גם קודם לזמנו, לפי שדומה ממש לאשה שיש לה צימוק דדים שהתיר הרא"ש וסיעתו ([בפרק] אע"פ ד' ס' ע"ב, סי' כ', ובתשובות כלל נ"ג סי' ג'), על פי דעת הגאונים שבסמ"ג², דבפסק חלבה בחיי בעלה ג' חדשים שוב אינה נקראת מינקת חבירו, והוא הדין בצימוק דדים, ובצימוק דדים אין לחלק בין אם ילדה בחיי בעלה או לאחר מיתה כמבואר בדבריהם, ודבריהם אינם צריכים חיזוק ממני.

אך³ אין מדרש בלא חידוש, האמנם מי אנכי כו' אך תורה היא כו' ובאתי להתלמד בדבריהם, שמדברי החכם צבי⁴ משמע דילדה אחר מיתה גריעא טפי מילדה בחיי בעלה, דמשום הכי כתבו הגאונים שבסמ"ג בפסק חלבה בחיי בעלה. אלא דהוכיח מלשון הרא"ש⁵ וסיעתו דבפסק חלבה נקטו בחיי בעלה ובצימוק דדים לא הזכירו בחיי הבעל, לאשמועינן מכלל דבצימוק דדים אפילו ילדה לאחר מיתה נמי שריא לאינסובי. והוכחה זו שלא במישור היא, דאם כן אף אנו נאמר, דאפילו ילדה בחיי הבעל רק שלא הניקה בחיי הבעל וצמקו דדיה לאחר מיתה נמי שריא לאינסובי, מכיון שלא זכרו כלל בחיי הבעל גבי צמוק דדים. וזה ודאי אינו, כמ"ש כל הפוסקים, והרא"ש עצמו בתשובה הנ"ל⁶ מכללם. וכן בדין, דמה לי פסק חלבה סתם או מחמת צימוק דדים, וגם מחמת פיסוק החלב נעשה ממילא צימוק דדים, כדמשמע מלשון הרא"ש בתשובות שם. אלא ודאי האמת הוא כמ"ש מהר"ם פאדווא בתשובות סי' ל', דמ"ש הרא"ש או שפסק חלבה בחיי בעלה, האי בחיי בעלה קאי נמי אדלעיל, ולא זו אף זו קתני. ומכל שכן לגירסת הב"י⁷ ברא"ש ושכרה לה מינקת כו', שפירש שם דהאי ושכרה קאי נמי אצימוק דדים דלעיל כו' עיי"ש. וממקומו גם כן הוא מוכרע דבחיי בעלה מיירי הרא"ש, שהרי כתב תחלה והיכא דגמלתו בחיי בעלה כו', ואחר כך כתב ומטעם זה כו', דהיינו שכמו שגמלתו בחיי בעלה מותרת כך הוא הדין והוא הטעם באשה שצמקו דדיה. וכן הטוש"ע שם⁸ סעי' י"א סמכו ענין לו [וכ"כ בהדיא בשלטי גבורים פ' אע"פ⁹]. ועל כרחך דבצמקו דדיה בחיי בעלה דוקא הוא דיש לומר דמותרת, מהאי טעמא דגמלתו בחיי בעלה מותרת, משא"כ ילדה לאחר מיתה אין להתיר מטעם זה כלל.

ואין לומר בדעת החכם צבי דהכי פירושו, דאף דהרא"ש מיירי בחיי הבעל, מכל מקום מדלא הזכירו בפירוש מכלל דאתא לאשמועינן דסבירא ליה מסברא, דאין חילוק בין ילדה בחיי בעלה או לאחר מיתתו, ואפילו ילדה אחר מיתת בעלה נמי שריא. דאין זה דרכו של הרא"ש להוציא דין חדש מדעתו מסברא מה שאין לו הכרח כלל מן הגמרא, ולהכחיד תחת לשונו מבלי להזכיר בפירוש סברא זו דמסתברא ליה הכי, ומאיזה טעם מסתברא לי'. וגם בהאי דצימוק דדים גופא אפילו בחיי בעלה לא כתב לשון ומסתברא, לפי שלא סמך בזה על סברת לבו, אלא שכתב ומטעם זה כו', דהיינו לפי שדומה ממש לדין גמלתו בחיי בעלה שהביא לעיל, ושם הביא ראיות מן הגמ' לחזק סברתו כדרכו.

וממה שנתבאר נדחה נמי מ"ש החכם צבי בסי' ס"ו בשם תשובות דבר שמואל¹⁰ בפירוש הרא"ש, שחידש דין מדעתו בלי טעם וראי' כלל, ואין זה דרך הרא"ש וכמו שנתבאר. ובר מן דין אע"ג דקלסי' החכם צבי שהיה ידוע ומפורסם בחסידות, מכל מקום בכאן נלפע"ד אחר בקשת המחילה הראויה לו דשבקי' לחסידותיה, שהוציא דברי הרא"ש מפשטן ופירש פירוש זר מאד, והפירוש הפשוט האמיתי בלשון הרא"ש במה שכתב ואינה רגילה להניק לעולם רוצה לומר שלא הניקה מעולם את הולד הזה, שלא התחילה להניקו וגם לא סייעה את המינקת אפילו לפרקים ועתים רחוקים. ויגיד עליו ריעו, לשון הרא"ש בתשובה¹¹, ואינה מניקה בשום פנים [וכה"ג הוא לשון הטור¹²], והיינו כמ"ש שם לעיל מינה, לפרש לשון הסמ"ג בשם הגאונים גבי פיסוק חלב שפירשה ממנו לגמרי כו' ע"ש. ובהכי לא צריכנא לדחוקי ולאוקמי דברי הרא"ש שילדה הרבה ולדות, ובשביל זה נדחק החכם צבי בלשון לעולם דבג' ולדות סגי, אלא שבילדה ולד אחד נמי מיתוקמא ואתי שפיר לשון לעולם כפשוטו, דהיינו שלא הניקה כלל. וכן נראה שהבין מהר"ם פאדווא סי' ל'.

גם החכם צבי עצמו בסי' ס"ד על כרחך צריך לומר שהבין כפשוטו, דאם לא כן לא הוה מוכח מידי מדלא נקטו הרא"ש וסיעתו בחיי הבעל, דהא על כרחך האי ואינה רגילה כו' היינו שלא היתה רגילה בחיי הבעל, מועיל אף למה שילדה עוד אחר מיתתו, אם כן מה יתן ומה יוסיף אף אי הוה נקטו בלשונם בחיי הבעל, הוה קאי אמ"ש ואינה רגילה, דמשום שצמקו דדיה בחיי הבעל ולא היתה רגילה להניק היא הנותנת להתיר אף בילדה לאחר מיתה, אלא ודאי שהוא הבין כפשוטו. והדבר שמואל הוא שחידש מדעתו פירוש זה, ויחידאה הוא.

גם שטחיית לשון הרא"ש לא אתי שפיר לפי הבנתו דתרי ענייני קמ"ל, דאשה שצמקו דדיה מיירי כפשוטו בחיי בעלה, וז"ש ואינה רגילה כו' היא מילתא אחריתי. והנה הרא"ש כתב ומטעם זה כו', שלמד מדין גמלתו בחיי בעלה, ולא קאי אלא אמילתא קמייתא, אבל הא דאינה רגילה כו' לא מטעם זה הוא אלא טעמא אחרינא אית בה שהוחזקה בכך, וזהו דבר שאין לו שחר, דפסקי' כל כך ללישנא דהרא"ש בסכינא חריפא. וגם הרי הרא"ש כתב מיד אחר זה או שפסק חלבה כו', דשייך נמי לטעמא דלעיל, ובודאי קאי נמי למ"ש ומטעם זה כו', ואיך יפסיק באמצע בין הפרקים בדבר שלא כעניינו.

גם עיקר סברתו בזה, דהוחזקה בכך שלא היתה רגילה להניק בחיי בעלה מחמת צימוק דדים מועיל נמי למה שילדה אפילו אחר מיתת בעלה, ושגם הריב"ש בתשובות סי' תס"ג דאסר באשה דעלמא שנתנה בנה למינקת, אפילו ילדה לאחר מיתת בעלה ולא היתה רגילה להניק בחיי הבעל כלל¹³, מכל מקום באשה שיש לה צימוק דדים מודה הוא, פלאי לפע"ד. אם צימוק דדים מועיל בעצמו אפילו ילדה לאחר מיתת בעלה, למה לן שהוחזקה בכך, ואם אינו מועיל בעצמו לא חזיא נמי לאיצטרופי, דכיון שבאינה רגילה להניק כלל בחיי בעלה אסר הריב"ש משום לא פלוג, הכי נמי בצימוק דדים יש לומר דאסור משום לא פלוג, מכיון שילדה אחר מיתת בעלה לא מהניא לה חזקה שבחיי בעלה, כמו דלא מהני חזקה זו לכל אשה דעלמא לפי דעת הריב"ש וסיעתו. וכה"ג כתב הריב"ש בסי' י"ג ובסי' תס"ג דאפילו בגרושה מעוברת דאסור משום לא פלוג, אפילו לא היתה רגילה להניק בעודה תחת בעלה.

ואולם בשביל זה אין לדחות מהלכה דעת החכם צבי וסיעתו, שכבר יצא בהיתר מפי כמה גדולים כמבואר בתשובתו, וכל אלו הקושיות הנופלות בדברי החכם צבי ודבר שמואל כנ"ל הן מדויל ידייהו¹⁴, לפי הכלל מונח ויסוד פשוט הראשון שיסד החכם צבי בסי' ס"ד דילדה לאחר מיתה גריעא טפי (וכן משמע בחלקת מחוקק ס"ק י"ד ובבית שמואל ס"ק ל"ו), ולזה הוצרך לראיה דלא תימא דהא דהתירו הרא"ש וסיעתו בצימוק דדים הוא בילדה בחיי בעלה דוקא ולא בילדה לאחר מיתה.

אכן באמת המעיין בתשובות הריב"ש סי' תס"ג יראה לעינים, שאף שבילדה בחיי בעלה אפילו נתנה בנה למניקה הוא פשוט בגמרא לאיסור, מכל מקום בילדה לאחר מיתה רבו הסברות (משום דבגמרא פ"ה דכתובות לא מיירי אלא בילדה בחיי בעלה, וכן משמע ברא"ש שם דדייק מדקתני מניקה שמת בעלה כו', אבל בילדה לאחר מיתתו לא אתמר התם דגזרו בה משום מינקת חבירו. אלא דבפ"ד דיבמות (ד' מ"ב) אגב גררא דמעוברת אמרינן דסתמא למניקה קיימא ודלמא מיעכר חלבה כו', אפשר דלא גזרו אלא היכא דשייך האי טעמא כגון שמניקה בעצמה ולא בנתנה בנה למניקה). ונהי דהוא ז"ל הכריע לאיסור, היינו כשיש לה חלב להניק, דמכל מקום נקראת מינקת חבירו משעת הלידה, או אפילו משעת עיבורה (שהיה בחיי בעלה), משום דסתם מעוברת למניקה קיימא, ולא בזו שאינה ראוי' (וכנראה שעל תשובות זו תמך החכם צבי יסודתו בהררי קדש, עם היות שלא הזכירה). ואף דאחר כך מסיק הריב"ש מטעם לא פלוג רבנן, היינו במאי דאסרו במניקה בחיי בעלה לא חלקו חכמים ואסרו אפילו בילדה לאחר מיתה, אבל בצימוק דדים שאינה נקראת כלל מינקת חבירו גם בילדה בחיי בעלה, קל וחומר לאחר מיתתו. והא דכתבו הגאונים בפסק חלבה בחיי בעלה, היינו מפני שהניקתו בחיי בעלה ופסק חלבה, דאם פסק חלבה לאחר מיתתו, מכיון שהיתה ראויה להניק אחר מיתתו אפילו שעה אחת. ומשום הכי נמי כתב הרא"ש בצימוק דדים בחיי בעלה, משום דבילדה בחיי בעלה מיירי, אבל אין הכי נמי אם ילדה לאחר מיתתו והיה לה צימוק דדים קודם הלידה, אפילו צמקו אחר מיתה רק שלא היתה יכולה להתחיל ולהניק, דלא היתה ראיה אפילו שעה אחת, ודאי דלא מיקרי נמי מינקת חבירו אחר מיתה טפי מאילו צמקו בחיי הבעל.

וכן משמע בתשובות מהר"ם פאדווא סי' ל', שמהר"ן איגר רצה להתיר ילדה אחר מיתת בעלה שנתנה בנה למניקה, על פי גירסתו ברא"ש או ששכרה לו מינקת כו', וסבירא ליה דאפילו בלא פיסוק חלב מיירי, וכיון דאם שכרה מינקת בחיי בעלה מהני הוא הדין לאחר מיתה. ומהר"ם פאדווא שחלק עליו היינו מטעם דסבירא ליה דהרא"ש איירי בפיסוק חלב דוקא. ואם כן דון מינה ואוקי באתרין, דהיכא דאיכא פיסוק חלב כגון בצימוק דדים, אין חילוק בין אם ילדה בחיי בעלה או לאחר מיתה. ולא טרח שם ליישב לשון הרא"ש בתשובתו ובפסקיו דבחיי הבעל מיירי, אלא לאפוקי אם התחילה להניק בחיי בעלה ואחר כך לאחר מיתה צמקו דדיה, דנקרא עליה שם מניקה שעה אחת אחר מיתתו.

וכן משמע להדיא בתשובות הרא"ש כלל נ"ג סי' ג', דלא אסר צמקו דדיה לאחר מיתה אלא משום דאם כן כל אשה תגמול את בנה כו' (וחזר בו ממ"ש לעיל מינה דברי הר"ם, דלא סבירא ליה כהגאונים שבסמ"ג, והרא"ש כתב כן על פי דברי הסמ"ג בשם הגאונים), וזה הטעם לא שייך אלא בשצמקו אחר שהתחילה להניק, אבל אם לא התחילה להניק כלל גם בילדה לאחר מיתה לא שייך האי טעמא כלל. וכיון דאינה נקראת מינקת חבירו אם ילדה בחיי הבעל, הוא הדין (וכל שכן) אם ילדה לאחר מיתה. גם בתשובות הר"ן סי' י"ב שכתב דאם לא פסק חלבה ג' חדשים בחיי הבעל, כדעת הסמ"ג בשם הגאונים, אפילו השלימה לאחר מיתה לא מהני, מכיון שהיתה ראוי' שעה אחת. משמע דאם לא היתה ראויה אפילו שעה אחת אחר מיתה לא מיקרי מינקת חבירו כלל.

וכ"כ מהרש"ל בפ"ד דיבמות סי' ל', דלטעמא דאשה מעוברת למניקה קיימא אם יש לה צימוק דדים שריא אפילו בעודה מעוברת, ולדעת הרמב"ם¹⁵ דטעמא משום דחסא, אפילו יש לה צימוק דדים אסורה בעודה מעוברת. מכלל דבימי מניקתה לכולי עלמא שריא (וזהו כוונת הכסף משנה ספי"א מהלכות גירושין¹⁶ בשם מהרי"ק. אך מה שכתב ואפילו מת הולד, לא יתכן במעוברת. מיהו¹⁷ לומר דכוונתו דאשמועינן דגם במניקה אסורה, וכמ"ש בתשובות מהרי"ל סי' ק"[ד]¹⁸, ומהרא"ש בביאוריו לסמ"ג מ"ע נו"ן¹⁹, דהרמב"ם אתי לאשמועינן בגרושה מיניקה, וכדעת ר"ת²⁰ והשאלתות²¹, גם זה לא יתכן, דהא מת הולד אסיקנא בגמרא להדיא דמותרת, ופסקה הרמב"ם עצמו בסמוך²². גם דרך מהרי"ל ומהרא"ש נמי לא יתכן לומר, דהרמב"ם קאי במעוברת ואשמועינן מניקה. ועוד שהרי במניקה כתב הטעם שמא יתעכר החלב כו'). וכן מסיק הבית שמואל²³. איברא דמ"ש כן לפרש דעת הרמב"ם אי אפשר לומר כן, שהרי הרמב"ם לא הזכיר כלל היתר דצימוק דדים, שלא נזכר בגמרא כלל. ואדרבה בגמרא מדמי להבחנה דלא פלוג אפילו בעקרה ואיילונית וזקנה כו'. ומהאי טעמא יש מפרשים בדעת הרי"ף והרמב"ם שדחו דברי רב נחמן (כתובות דף ס' ע"ב) דשרא לבי ריש גלותא כו' מהלכה. אלא דהסמ"ג בשם הגאונים, ואחריו נמשכו יתר הראשונים (ועי' בתשובות הר"ן סי' י"ב, במ"ש דמה תועלת יש במניעת הנשואין כו', מכלל דלא סבירא ליה כסברת מהר"ם הלוי שבתשובות הרא"ש²⁴), וכן הרא"ש בפסקיו חיזק דבריהם ומצא להם סמך מן הגמרא, דבפסק חלבה וכל שכן בצימוק דדים לא נקראת מינקת חבירו. ומהרש"ל נשמר מזה, דלא כתב כן לפרש דברי הרמב"ם, אלא דכתב הנפקא מינה לדידן דקיי"ל כהסמ"ג והרא"ש ושאר פוסקים ההולכים בשיטת הגאונים.

היוצא מזה לדינא, דמכל הפוסקים הנ"ל מבואר דבצימוק דדים אין חילוק בין אם ילדה בחיי בעלה או לאחר מיתה, דכיון דלא חל על אשה זו שם מינקת חבירו בילדה בחיי הבעל הוא הדין בילדה לאחר מיתה, וכל שכן הוא לפי מ"ש לעיל בשם הריב"ש. והוא הדין בחלבה ארסיי, שאם הוא ארסיי לגמרי שמזיק אפילו מועט, באופן שמחמת זה אינה יכולה כלל להניק, אפילו לפרקים ועתים רחוקים להקל מעליה החלב לתענוג בעלמא, כמו שפירש הרא"ש בתשובה דברי הגאונים בפסק חלבה, וכן בצימוק דדים כתב שאינה מניקה בשום פנים (וכן בחלבה ארסיי כתב החכם צבי ולא הניקתו כלל), (ואפשר שהי' חלבה ארסיי לגמרי), אין לנו אלא מה שבא מפורש בדבריהם להיתר, והבו דלא להוסיף עלייהו. ואף אם לא הניקתו כלל יש לומר דלאו מחמת חלבה הארסיי הוא, שאינו מזיק דבר מועט, ואינו דומה לצימוק דדים שאין לה חלב כלל, דאף שחלב הארסיי אינו חלב כמ"ש החכם צבי, מכל מקום שמא יש לה מעט חלב שאינו ארסיי, ודבר זה צריך חקירה לרופאים. אך בזה אין לחוש כל כך, מאחר שלא הניקתו כלל מחמת ספק סכנות נפשות.

מכל מקום לרווחא דמילתא יש להדיר המניקת על דעת רבים שלא תחזור בה, או להדיר את הבעל או את אחד מקרובי האשה על דעת רבים שישגיחו על הולד במזונותיו, ואם יצטרך לשכור מינקת אחרת או למסמס בביעי וחלב. הגם שכבר צווחו קמאי וקמאי דקמאי על תקנה זו להדיר את המינקת שלא תחזור, וכל שכן להדיר את הבעל, דאם כן עקרת תקנת חז"ל, ולא איתמר בגמרא תקנתא כלל. מכל מקום מאחר דמבואר בכל הפוסקים דמאי דלא מהניא תקנתא במינקת היינו משום דלית לה קלא, ואיכא למימר דהיינו נמי טעמא דלא תני תקנתא בגמרא להדיר את הבעל. אבל בזו שאינה ראויה, שבלאו הכי יש הרבה צדדים להתיר, אלא לפי שהרבה חששו חז"ל משום לא פלוג אפילו בעקרה ואיילונית וזקנה לענין הבחנה, והוא הדין והוא הטעם בזו שאינה ראויה לענין מינקת חבירו, אע"פ שיש לחלק ביניהם קצת כמ"ש לעיל, ורבו המתירין בזה. אבל בצירוף הדרת המינקת על דעת רבים, או הדרת הבעל או אחד משאר קרובי האשה, אע"ג דלא מהני מדינא דגמרא באשה דעלמא משום דלית לה קלא, מכל מקום בזו שאינה ראויה ודאי אית לה קלא, כדאמרינן בעלמא דתרי תמיהי מידכר דכירי אינשי.

קונטרס עגונות

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org