סימן לד
מהדורה נוספת מהנ"ל1
הנה בתשובות מהר"י ווייל סי' ע"ט כתב באחד שהלך בדרך ונאבד ונתעלם מן העין ואחר כך מצאו הרוג באותו הדרך, ומתחלה צדד להחמיר מההוא גברא2 דאיתלי נורא בגנני' וחזו גברא חרוכא כו', ומהגהות מיימוניות3 ומהמרדכי4 בשם רבינו נתן ורבינו שמחה, דלא אזלינן בתר אומדנא דמוכח, ומהא דחייש רבא לגמלא פרחא. ואחר כך מסיק להיתר מתשובות הרא"ש5 בעובדא דר' אשר בר סיני, שפירש הא דאבא יודן בן ציידן שהגוי אמר סתם יהודי שהי' עמי בדרך מת, ולא צוו לחקור מן הגוי שמא נתלוה עמו אחר, אלא מכיון שידענו שהיהודי נתלוה עמו תלינן שאותו היהודי שידענו בו הוא שמת, והכי נמי תלינן שאותו היהודי שהי' על הדרך נהרג עכת"ד.
והנה לכאורה תרי תמיהי חזינא הכא, חדא שלא סתר הראיות שהביא להחמיר מההוא גברא חרוכא, דאפילו לפירש"י שהפסת יד היתה מאיש אחר הבא להצילו, דעל כרחך היה שם איש אחר, הא לאו הכי לא חיישינן, וכמ"ש הרבינו ירוחם6 בשם הרמ"ה להדיא, דאילו הי' גברא חרוכא לחוד או פסת ידא לחוד הוי שרי, מכל מקום הא מסיק עלה דמטעם נאמנות האשה הוא דהאשה נאמנת לומר שזהו בעלה, מאחר דחזינן גברא חרוכא ועוד שאמרה חזו גבראי, ומשמע להדיא דאם לא היתה יודעת כלום לא הוה תלינן האי גברא חרוכא שנמצא שם בבעל האשה. ולא עוד אלא אפילו לגמלא פרחא חייש מהר"י ווייל מתחלה דילמא אתא אחרינא בגמלא פרחא לכאן, השתא דקא הדר בי' מהר"י ווייל מחמת תשובות הרא"ש הוה ליה לתרוצי הנך סוגיות דאייתי מעיקרא להחמיר.
ועוד שגם מתשובות הרא"ש אינו ראי', דהתם הא קאמר הגוי שהיהודי שהלך עמו בדרך מת ואנו ידענו שאותו היהודי הלך עמו, אבל הכא מאן לימא לן שאותו שהי' על הדרך נהרג מכיון שלא הגיד שום אחד מהריגתו, דהכפרי ששמע מגיות שהרוצחים הוליכוהו לא אמרו אלא מפי השמועה, כדפירש בעצמו לעיל, וגם הודאת הרוצח לא חשיב לי' הודאה על היהודי הזה, ומאין נתחדש לו עתה שבודאי אותו היהודי הוא שנהרג.
ואדרבה לפי מ"ש הב"י7 ומהרי"ט8 והצמח צדק9 בתשובותיהם בפירוש תשובות הרא"ש בעובדא דמכלוף בן מלול דמיירי שהי' ידוע להאשה שהי' בעלה הולך לפאס, ואפילו הכי לא התיר הרא"ש אלא מטעם דלא הוחזק מכלוף בן מלול אחר בעיר (והיינו בעיר שהלך לשם כדפירש מהרי"ט), וכן כתב בקונטרס עגונות10 בשם מהריב"ל, וכ"כ בחלקת מחוקק11, ואם כן משמע בהדיא דהיכא דלא ידענו שם הנהרג כלל ליכא מאן דשרי, ולא תלינן שאותו שהי' על הדרך שהלך לפאס הוא שנהרג.
איברא דיש לומר דשאני התם שהשיירות מצויות והרבה עוברים ושבים היו סביב עיר פאס שהלכו לשם, ומהר"י ווייל מיירי במקום שאין השיירות מצויות, ובפרט למ"ש מהר"י ווייל לעיל מינה שהמעשה הי' שני ימים אחר יום הכפורים שלא הי' מצוי שיסע יהודי מעלמא באותו זמן, אלא דחייש לגמלא פרחא, ולבסוף חזר בו מחמת תשובות הרא"ש, דכי היכא דלא חיישינן שמא נתלוה עמו אחר הכי נמי לא חיישינן לאיש אחר שבא לשם בגמלא פרחא. אך כל זה דוחק, דאם כן הוה ליה למהר"י ווייל לפרושי. וגם הא דחייש רבא לגמלא פרחא לא תירץ כלום.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור