סימן לט

סימן לט

בענין הנ"ל¹

הנה אגרתו החמודה באה אלי בערב חנוכה לעת ערב, על כן איחרתי בוא היום להשיב מפני הכבוד, והנני בא בקצרה, בשגם שאין זה מקום שאמרו להאריך, לפי שאין אומר ואין דברים בדברי המקילין בשיעור שתצא נפשו בטענות וראיות מכריחות רק מסברא בעלמא, ואדרבה ראי' לסתור מפשטא דברייתא דרבי חנינא בן דוסא². אלא שהמקילין מתרצים לטעמייהו, וכל זה איננו שוה לי, כאשר כבר כתבתי³ לידידינו הרב מהר"ן סג"ל נ"י, שקשה עלי הדבר להוציא הברייתא מפשטה. ובפרט שרש"י⁴ פירש כפשוטו שיכולה לחיות במים שעה ראשונה ושני', ולא רציתי בדברי המקילין אפילו להכניס בבית הספק, ואף לחלק בחילוקים מחמת הקור והקרח, ואדרבה תחת הקרח המים רצין במהרה יותר כמו שכתבתי שם, וכאשר יבואר עוד.

והגם הלום הגיע לידי כו' ספר פרח מטה אהרן, ושם בח"א סי' ל"ו⁵ הכריע כדעת המקילין, וכתב בשם מהרח"ש⁶ שגם הוא הקיל בתשובות סי' מ"ה, אף שבקונטרס⁷ מחמיר, וכתב עוד שם שיש עוד מהאחרוני' מקילין. מכל מקום אני על עמדי עומד, ולא אשא פני איש ואנשים גדולים וטובים נגד משמעות פשט תלמוד ערוך, ומיראי הוראה אנכי בזה. ובתשובות מהר"מ פאדואה סי' ל"ו כתב חזינא קמאי דקמן שבקשו עלילות להקל במשאל"ס רק שימצאו קצת ראיות כו', ואני בעניי לא ראיתי שום ראי' בדברי המקילין. ועתה בבוא דברי מעכ"ת בטענות וראיות ויצא לישע את המקילין, מוכרח אני להשיב.

וטרם אחל לדבר אודיע דברי אתכם, כי אחרי כותבי מכתבי הראשון, חקרתי אצל אנשים לראות היש משכיל על המוחש בשיעור שתצא נפשו, והגידו לי שני מגידי אמת שני מעשים, הא' סיפר לי שזה זמן רב כמו שלשים שנה נטבע אחד בנהר דווינא עם עגלה וסוסים שנשבר הקרח, והמים הוליכוהו תחת הקרח ארבעה ווערסט, עד שיצא למקום פתוח ושם נמצאו אנשים על שפת הנהר (ואפשר שהי' שם דרך לרבים), והצילו את האיש לבדו והעגלה והסוסים נטבעו, וגם היתה סיבה שלא בא לביתו זמן רב ובתחבולה בא לביתו, ואינו זוכר. והשני סיפר לי ששמע מאחד שזה כמו עשרים שנה הלך הוא וחבירו לטבול בבקר בנהר דווינא בעת קרישת המים, בנקב שעשו להשקות הבהמות, והוא טבל ועלה וחבירו ירד וטבל ונשמט תחת הקרח, ולא המתין עליו, ועלה לביתו על התנור להתחמם, ולבני ביתו לא הגיד כלום, ובכמו רביעית שעה אחר כך בא גם חבירו אצל התנור ונזדעזע מאד, וסיפר שכשנשמט תחת הקרח הוליכוהו זרם המים במורד רחוק כמו חצי ווערסט, ושם הי' כפר בעבר השני של הנהר, והוליכוהו המים לעבר השני במקום הכפר, ושם הי' גם כן נקב שעשו להשקות לבהמות ועלה דרך אותו נקב.

ומאלו המעשים יש ללמוד כמה גדולים דברי חכמים⁸, שאין להתחכם בשום סברא ושכל אנושי בלעדם להתיר מה שלא התירו הם (וכבר כתב כיוצא בזה בתשובות מהר"ם ב"ב סי' תתקע"א, ועי' במה שכתבתי במכתבי הראשון), דהא אזדא לה סברות הב"ח, הן במ"ש בסי' ק"ד הן במ"ש בסי' ע"ט (אלא שבסי' ע"ט היו אומדנות וידים מוכיחות אחרות, וכמ"ש גם ידידינו מהר"ן סג"ל מזה⁹, וגם בזה צ"ע ואין להאריך). וגם ממוצא דבר נשמע, דמ"ש הב"ח בסי' ק"ד מסברא שלצאת דרך הנקב צריך להיות לו עינים כיונה במעי הדגה, אינו מוכרח כלל, דפשוט הוא שאותו האיש מתחלה הרגיש שהי' תחת הקרח לפי שהמים הגביהו ראשו ונסתבך ראשו בקרח, ואחר כך כשהגיע למקום הנקב הרגיש שאין על ראשו דבר המעכב, וגם הרגיש ברגליו שהמקום אינו עמוק ועמד ועלה. וגם נשמע מזה שמרוצת המים תחת הקרח הוא בקלות ומהירות ביותר, שהרי זה שט כמו חצי ווערסט ואחר כך הלך ברגליו למקום שפשט בגדיו ולבש ועלה לביתו על התנור, ולא שהה בין הכל כי אם רבע שעה. וגם על אותו האיש שט תחת הקרח ארבעה ווערסט אמרו שלא נשתהה כי אם חצי שעה או פחות, לפי שהנסיון מעיד שהמים רצין תחת הקרח יותר מהרה, ואם כן בנידון דידן שלא הי' הקרח כי אם שני ווערסט, אפילו לפי דעת המקילין¹⁰ אין כאן שהות שתצא נפשו. ואמנם הואיל ואייתי מר דברי המקילין לנידון דידן, אשיבנו לפי דבריו.

הנה מה שהקשה אהא דמן התורה לא חיישינן במשאל"ס, וגם מדרבנן אינו אלא לכתחלה, הא רוב הפוסקים סבירא להו דבעינן שישהה עד כדי שתצא נפשו, ומאי מועיל השהיי' במקום שנפל דלמא שט למרחוק. לא קשה מידי, כיון דרובן אינן נמלטים (והמיעוט הוא מיעוטא דלא שכיחא, או דשכיחא קצת, למר כדאית לי' ולמר כדאית לי'¹¹) אזלינן בתר רובא מדאורייתא אפילו בדיני נפשות, כמ"ש המרדכי ותרומת הדשן סי' ר"מ. אלא דמכל מקום בעינן שישהה במקום שנפל עד כדי שתצא נפשו, דבמקומו מצוי יותר ושכיחא טפי שיעלה. וכן כתב הריב"ש סי' שע"ט בהדיא דטבע במשאל"ס מעיד שטבע בים ושהה שיעור שתצא נפשו ואז הצלתו על ידי מחילה של דגים או שיצא במקום רחוק הוי מיעוטא דמיעוטא ודלא שכיח עכ"ל, אלמא דהיינו טעמא דלא שכיחא, משום שהצלתו על ידי שיצא למקום רחוק, הא במקומו ההצלה מצוי' ביותר ושכיחא טפי. והטעם כי כל עוד נפשו בו מתחזק לעלות במקומו, ואינו יוצא למקום רחוק אלא על ידי שזרם המים הוליכוהו בעל כרחו, שאינו יכול להתחזק עוד, וכיון שכן אין ההצלה מצוי' שם כל כך, מאחר שלא הי' יכול להתחזק לעלות במקומו.

ומה שרצה מעכ"ת ליישב בזה דעת הב"ח במ"ש דתחת הקרח ליכא למיחוש לגלים כו', שהרי בגמרא לא איצטריך להאי חששא דגלים אלא במיא דקוו וקיימו ולא בנהרות המושכין כו'. איברא דקושיא אלימתא היא, אלא דקשי' נמי לאידך גיסא למה ליה כל האריכות הזה ולאיזה צורך האריך דליכא למיחש לגלים הא בלאו הכי אי אפשר לצאת מתחת הקרח, אלא מאי אית לן למימר דאי איכא למיחש לגלים ולדף היינו חוששים שמא יצא דרך הנקב הזה או דרך נקב אחר, דבסי' ע"ט אכתי לא אסיק אדעתי' טעמא דלצאת דרך הנקב צריך להיות עינים כיונה כו', ובסי' ק"ד פשיטא דאיצטריך להאי טעמא דליכא למיחש לגלים ולדף, דאם לא כן הוה לן למיחש שמא יצא דרך מקום הפתוח. ואף דשם ביאר הטעם שלא הי' יכול לצאת במקום הפתוח משום ששפתי הנהר קרושים כו', מכל מקום הדבר מובן שעל ידי גלים או דף הי' יכול לצאת אפילו בכה"ג. ואם כן גם קושיי' מעכ"ת לא קשה מידי, דאף שבנהרות המושכין חיישינן אפילו היכא דליכא גלים, מכל מקום בכה"ג לצאת דרך הנקב או מקום הפתוח לא חיישינן כיון דליכא גלים או דף.

אבל מ"ש מעכ"ת דאי איכא למיחש לגלים איכא למימר דלא פלוג דלא מינכרא מילתא. לדעתי אין לך מינכרא מילתא יותר מן הקרח הזה עצמו, ולא אתי' למטעי במקום דליכא קרח. וגם בגמרא אין זכר לדבר לטעמא דלא פלוג, ואדרבה דהא אמרינן כיון דאיכא גלי אימור גלי אשפלוהי הרי דבהאי אגמא דסמקי גופא איכא למיחש ולא משום לא פלוג. ונהי דבזה יפה כתב מעכ"ת דהא דטעה ר' שילא לא הוה משום דלא ידע אי איכא גלי או לא, דלשון הגמ' כיון דאיכא גלי כו' לא משמע הכי, אלא דטעה בהני גלי גופייהו לפי שאינן כגלי הים. אבל לא כמ"ש מעכ"ת דהא דמסיק כיון דאיכא גלי כו' שייך לומר לא פלוג, דטעמא דלא פלוג מאן דכר שמי'. אלא דיש לומר דס"ד דר' שילא שלפי שאינן כגלי הים לא חיישינן, משום דבגלי הים חיישינן שגל אחד טורד לחבירו וחבירו לחבירו עד שהגל עצמו מפילו היבשה, אבל בהני גלי שאין טורדין כל כך ליכא למיחש, ואסיקנא דמכל מקום חיישינן אימור גלי אשפלוהי, פירוש שהשפילוהו למרחוק ושם יצא מעצמו, וכמו שחוששין בנהרות המושכין אע"ג דליכא גלי מהאי טעמא שהמים הוליכוהו למרחוק ושם יצא מעצמו.

הן אמת דלכאורה יש להביא ראי' מגמרא זו להקטין השיעור דשתצא נפשו, שהרי במיא דקוו וקיימי ס"ד דהוו כמים שיש להם סוף, ובמסקנא נמי לא קאמר אלא משום דאיכא גלי, והטעם פירש"י שאינו יכול לשוט על פניהם למרחוק, ואי סלקא דעתך דבעי שיעור ב' שעות אפילו במיא דקוו וקיימי, הרי יש שהות לשוט למרחוק. אלא דיש לדחות דהא ודאי לא חיישינן שישוט מרחוק מרצונו ודעתו, דאטו בשופטני עסקינן, דמאחר שיכול לצאת במקומו למה ליה לשוט, אלא דבנהרות המושכין חיישינן שמא המים הוליכו בעל כרחו שלא הי' יכול להתחזק ולעלות במקומו וכדלעיל, משא"כ במיא דקוו וקיימי אין המים מוליכין אותו למרחוק.

ומה שכתב עוד מעכ"ת, דגם הריב"ש אין דעתו בהחלט להחמיר כי אם בלא ראו הטביעה, דאז חיישינן שמא הי' מטפס ועולה וכמ"ש הב"ח. תמיהני דהא הריב"ש לקולא קאמר, דלא בעי' חזיוהי בשעתי' אלא אם כן שהה ג' ימים משעה שלישית לטביעתו, ואע"ג דכתב מעל' שדרך הוא לפרכס ולצאת מכל מקום לקולא הוה לן למיחש למיעוטא.

ומה שכתב עוד מתשובות המבי"ט עם הב"י¹², אין משם ראי' כל כך, דיש לומר דהשיעור חצי שעה שהזכירו היינו לענין שלא הי' העד נחפז, ולא לענין שיעור שתצא נפשו. ותדע שהרי אחר כך כתב המבי"ט שם שמעת שהתחילה הספינה להתהפך עד שנהפכה כולה הי' כבר שיעור שתצא נפשו, ואחר כך עמד העד עוד חצי שעה על שולי הספינה אחר שנהפכה כולה, הרי דשיעור חצי שעה לאו לענין שיעור שתצא נפשו קאמר, ומעת שהתחילה הספינה להתהפך עד שנהפכה כולה לא נתפרש השיעור, ואפשר שישתההה ב' שעות. והרי מהרי"ט הוא מן המקילין, ואפילו הכי משמע מתשובתו בספר ראשון סוס"י קל"ט שהשיעור הוא לפחות שעה גדולה (וכ"מ בב"ח), וכ"כ הפרח מטה אהרן ח"א סי' ל"ו בשמו, ואילו הי' אביו המבי"ט מיקל אפילו בחצי שעה איך לא הביאו כלל. וגם ממה שכתב מהרי"ט דמיירי בשעות קלות כפי שמשערין בני אדם, אין בני אדם מקטינים שיעור רק מעט, ובב' שעות לא יחסר כי אם רביעית או שליש שעה לכל היותר.

ומה שהאריך עוד מעכ"ת בסוגי' דמים שיש להם סוף בפלוגתא דרבי מאיר וחכמים, ובמה שכתב שם בחידושי הרשב"א דקכ"א ע"ב ד"ה ורבי מאיר מאי טעמא, דמתירוץ שלו מוכח דשיעור בכדי שתצא נפשו מועט, דאם לא כן מאי קאמר הרשב"א ולעולם טפי משיעור דכדי שתצא נפשו קאי משוקע במים, דילמא מיד שהגיע שיעור דכדי שתצא נפשו נסתרך בהכיפי דשישא כו', אלא ודאי שעד שלא יוכל להתחזק ולעלות להסתבך תצא נפשו. לדידי חזי לי דאייתי חובתא לנפשי', דמשם מוכח איפכא, דמשמע שאם היו כיפין של אבנים שאינן אבני שיש גם חכמים מודים לרבי מאיר שיכול לחיות אפילו כמה ימים, ואם כן ההיא דרבי חנינא בן דוסא במאי מוקמת לה לדברי המקילין בהשיעור, ומתרצים הברייתא לטעמייהו כנ"ל, אי בכיפין שאינן של שיש שהיתה יכולה לטפס, אם כן אפילו יותר מב' שעות נמי, ואי בכיפין של שיש, הא אמרי רבנן דלא מסתבך כלל, ועם כל זה שיער רבי חנינא בן דוסא דבב' שעות לא תמות.

ומה שכתב עוד על ההיא עובדא דרבי חנינא בן דוסא¹³ שאי למדין הלכה מפי אגדה. איברא לאו מילף הוא אלא גילוי מילתא בעלמא. וכיוצא בזה כתב הגאון מו"ה נפתלי כץ בתשובת חכם צבי סי' ע"ו דיש ללמוד אפילו מרופאים וחושים כו', ומכל שכן מדברי רז"ל, אע"פ שהם דברי אגדה.

[ועוד הי' לכם לשום לב לדברי הרופאים בחכמי הרפואה שמאריכים השיעור ביותר¹⁴. ואף שתולים הדבר בעסק רפואות כחכמתם, מכל מקום הא חזינן בגמרא¹⁵ דחיישינן לסמתרי נמי. ולדידי ניחא שאני תולה הדבר בדברי רז"ל, ואין להכחיש בחכמות הרפואות את דברי חז"ל, אבל לדידכו קשיא¹⁶].

אך עוד אחת היא¹⁷ והיתה לבאר¹⁸, דהנה הב"ח בתשובות סי' ק"ד ביאר הטעם שלא הי' יכול לצאת [מן המים במקום] הפתוח אל היבשה מחמת ששפתי הנהר היו קרושים, ולפי זה אפילו לא שהה תחת הקרח כדי שתצא נפשו אין כאן בית מיחוש, מאחר שבודאי לא ימלט על נפשו במקום הפתוח (ומר שמיט לה). כבר כתבתי במכתבי הראשון¹⁹ בד"ה שאלתו שאלת חכם, דקשי' לי טובא איך לא חייש להצלה על ידי אחרים. והן עתה נלפענ"ד שיש קצת לקיים דבריו, ומשום דלא מצינו שחששו חז"ל אלא לגל ולדף שיש דבר לפנינו לתלות בו, אבל לחוש שמא יזדמן לו דבר מה שאינו מצוי לפנינו זו לא מצינו בגמרא. ואם כן מאי שחששו לכל משאל"ס אע"ג דליכא גלי ובנהרות המושכין כו', הטעם דחיישינן שמא יצא מעצמו למרחוק, אבל אין לחוש שמא אחרים יצילוהו, מאחר שאין האחרים מצויים לפנינו תו לא חיישינן שמא יזדמנו לו אחרים. ואע"ג דבכל שאר דברים שרובן למיתה חיישינן אפילו בכה"ג נמי, וכדאמרינן בירושלמי²⁰ גבי צלוב שמא מטרונה כו', והכי נמי אמרינן בגמרא דידן²¹ דעביד סמתרי כו', מכל מקום במשאל"ס דקילא טפי מכל שאר הדברים, דרובן למיתה, שאין האיסור אלא לכתחילה (משא"כ בשאר הדברים שרובן למיתה אפילו בדיעבד אם נשאת תצא כמ"ש הריב"ש סי' שע"ט), לא חששו חכמים לכך. וחילוק זה מצינו להרשב"א בתורת הבית הארוך²² גבי ספק כלבא כו' דמחלק בהכי לענין לתלות לקולא, והכי נמי יש לומר להב"ח לענין לחוש לחומרא. אבל מכל מקום זו קשה עלי ביותר לסמוך למעשה על זה, דאדרבה הצלה על ידי אחרים שכיחא טפי מהצלת עצמו והצלת גל ודף. וגם לא אשתמיט חד מהפוסקים ראשוני' להשמיענו חידוש דבר זה.

אך את זה ראיתי להציע לפניכם, אם הי' נודע שבאותו מקום הפתוח אחר שני ווערסט לא עבר שם אדם, דהיינו שלא היו ניכרים פסיעות מצעדי גבר ודריסת רגלי בני אדם על שפתי הנהר. כי מסתמא הי' שב על פני הקרח, ואילו היו אנשים הולכים שם היו ניכרים הפסיעות ודריסת רגלי בני אדם, ובלבד שלא ירד שלג אחר הטביעה, והרי זה כאילו ידענו שלא עבר אדם שם, ואם כן לא עלה האיש ולא הועלה. ואם היתה כזאת הי' מקום להתיר, אבל לולא זה אין בידי להתיר כלל.

סיומא דמילתא משתוקא²³, ואיני אומר לא איסור ולא היתר כמ"ש מהרא"י בפסקים וכתבים סי' רכ"א, איסור לא אומר משום שלב כולנו יודעים שאינו בעולם, והיתר אין לומר שאין על מה לסמוך, ואתם אם תמצאו לכם עוזרים מבלעדי עשו כטוב בעיניכם וידי מסולקת כו'²⁴.

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org