סימן יט

סימן יט

בענין הנ"ל¹

והנה² מהידוע כו', רק שיובן להשומע כוונתו, וכמ"ש הפוסקים שאם ידוע על איזה אדם הוא מדבר כו', והיינו טעמא משום כו', וכל שכן במשמיע קולו ממש כו', משום דאזלינן בתר הבנת הלב מתוך דבריו³, אע"פ שאין זה דיבורו ממש כו' גם אין ספק שעל ר' שמואל זה הנטבע היו דנין כו' כיון שעל ידי האגרת הי' מתבקשים כו'.

אך כו' הן אמת דמ"ש המשאת בנימין⁴ ראי' לדבריו מפסקי מהרא"י סימן קל"ט צע"ג, דנהפוך הוא, דהמעיין שם יראה לעיניים⁵ כו'. ולפי זה בנידון דידן שמצאו האגרת דליכא למיחש לשאלה כו' מצטרפין להעדאת העד כו'. ועוד דמתוך מה שאמרו⁶ שיראים להודות, מוכח שיש להם להתיירא, ובכה"ג שיש הוכחה על העד עצמו כבר דשו בו רבים כו' דסמכינן על העד אף על ידי שאלה כו', ובפרט במשאל"ס דרבנן כו'.

איברא דהבית שמואל בס"ק מ"ט הביא דעות החולקים על מהרי"ק⁷ כו', ולא ידעתי דרכיהם ועקבותם לא נודעו לי כו', אכן הפוסקים אשר אנו נמשכים אחריהם רובם ככולם מסכימים דהוכחה על העד כו' עדיף כמו מסל"ת ועדיף מיניה, ואין לנו אלא דבריהם, ובפרט במשאל"ס דרבנן.

ומעתה כו', עיין תשובות חכם צבי סי' קל"ד⁸, וכל שכן בנידון דידן שידוע שזה ודאי נטבע אלא כו', הנה אף אנו נאמר לו בזה כן כו' אף שלא שהה האשכנזי עד שתצא נפשו מכל מקום יצאה מחזקת אשת איש דאורייתא על פי אומדנא והוכחות כו', מכל מקום בנטבע ודאי דמהני אומדנא והוכחות כו', ולית דין צריך בשש, ואין כאן אלא חומר משאל"ס.

והנה לפי מ"ש הבית שמואל כו' הלכך יש לומר דמשאל"ס אזלינן לקולא אף אם תמצי לומר דחששא דשאלה חששא דאורייתא הוא כו'. ואף שהאחרונים מסתפקים כו', והרדב"ז⁹ פליג לגמרי על מהרא"י¹⁰, מכל מקום בנטבע ודאי דמהני אומדנא והוכחות לבדן. וראי' לדבר ממ"ש הרמב"ם פ"ז מהלכות נחלות¹¹ כו'. ומצורף לזה אומדנא דהמבי"ט¹² שבקונטרס עגונות סי' רכ"א, שאילו הי' חי הי' בא לביתו, שבנידון דידן כו'.

הן אמת שדברי האבן העוזר¹³ דחוים מכל הפוסקים ראשונים ואחרונים¹⁴, דבהדיא כתב הרשב"א והנ"י כו', וכן פסק המרדכי שם וגם התוס' והר"ן, ומכל מקום כו', גם במעשה דעסיא כו' כתבו הפוסקים¹⁵ שהי' סימן מובהק דוקא, וכן הוא הסכמת כל האחרונים. מכל מקום יש לומר דהיינו דוקא לענין סימנים כו', אבל לחששא דשאלה אפילו למ"ד¹⁶ חיישינן כו', אבל במשאל"ס דרוב אין נמלטים מסייע לחזקה דכל מה שנמצא ביד האדם כו', יש לומר דעל כל פנים בתרי לישנא או בספיקא דפלוגתא אזלינן לקולא כו'. אכן בדברי רמ"א סל"ב מבואר דאפילו במשאל"ס חיישינן לשאלה, דדוקא דידוע שנטבע בבגדים אלו לא חיישינן הא לאו הכי חיישינן כו'. אך עדיין יש לפקפק על זה, ובפרט שבעלי השו"ע הב"י ורמ"א¹⁷ סתמו כהמחמירין ... ובכיוצא בזה הדבר שקול ויש פנים לכאן ולכאן כו'. ואמנם בנידון דידן שיש הרבה אומדנא והוכחות שהוא הוא הנמצא, כבר כתב מהר"י ווייל¹⁸ כו'. אכן הוא ז"ל כו' אבל אומדנא אחרת בענין אחר כיון שהחששות הם מב' ענינים כו'.

גם¹⁹ מ"ש מהרא"י²⁰ כו', והנפלע"ד דסבירא ליה דהא דרבא בתרי יצחק²¹ לא הוי כתחלת עדות כלל²² כו', ומשום הכי הוי כתחלת עדות²³, אבל כשיש עדים בדבר ברור כו'. ובזה יתיישבו גם כן הני סוגיות דיבמות ודבבא מציעא²⁴, דאי סבירא לן סימנים דאורייתא לא שייך לומר דאחמור רבנן בעדות אשה כיון דהעדים העידו בדבר ברור כו'. ולפי זה הוא הדין והוא הטעם בחששא דשאלה, דללישנא בתרא²⁵ דלא חיישינן לשאלה הוי כאילו העידו בדבר ברור ואין זה בכלל תחלת עדות כלל כו'. ואם כן מה שכתב מהרא"י דכל הסימנים להכיר הוי תחלת עדות צ"ע, שהרי מוכח דסימנים להכיר מחמת חששא דשאלה לאו בכלל תחלת עדות, וכן חששא דסי' דרבנן כו'. אבל מכל מקום דעת מהר"י ווייל ודעמי' נראה עיקר דאין זה תחלת עדות כלל, ואפילו לאביי²⁶, דלאו משום תחלת עדות חיישינן אלא חששא גמורה מדרבנן ואפילו בסוף עדות, מדאצטריך לשנויא ההיא דמייתי רבא ראי' מהני שטרי דחבי בר ננאי כו'. ובר מן דין כו'.

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org