סימן קיב
א
הנה בענין אומרו הרי את מקודשת ולא אמר לי מבואר בב"י סי' כ"ז דרוב הפוסקים רובם ככולם ס"ל דאין חוששין לקדושין ובבד"ה כ' שהריב"ש סי' י"ח כתב אין חוששין לה להצריכה גט. וכ"כ ביש"ש פ"ק דקדושין ססי' ד' וז"ל ומה שכתבתי שאם לא אמר לי דלא היו קדושין כלל אפילו לחומרא לא בעינן גט עכ"ל. רק הב"ח מחמיר בזה כמ"ש מעלתו ובספר עצמות יוסף כ' בשם רבו מהרשד"ם שלא הסכים להקל אלא כשמוצא גריעות אחר בענין הקדושין אם מצד הלשון או מצד הענין עכ"ל. ובספר גט פשוט בכללים שבסוף הספר כלל ה' הביא בזה מחלוקת מהריב"ל ומהרשד"ם אשר מהריב"ל ח"א סי' י"ט כתב וז"ל וכיון דכן הוא מסתברא דאין לנו להחמיר כסברת היחיד (היינו היש מי שאומר שהביא הר"ן דלענין קדושין אזלינן לחומרא אע"ג דלא אמר לי) היכא דכל חכמי ישראל חולקים וכתבו להקל וכמ"ש מהרי"ק כו' אין לנו לומר קים לי כפלוני הגאון היכא דכל ישראל חולקין עליו אבל בנידון דאיכא שדוכין יראה לי להחמיר אע"ג דלא אמר לי עכ"ל מהריב"ל. ומהרשד"ם חושש להחמיר היכא דלא אמר לי אם לא היכא דאיכא סניף אחר דהוא פוסק להקל כמ"ש בכמה תשובות עכת"ד הג"פ. והרב"י בתשו' סי' ח' כ' ומענין פסק דין הקדושין יפה דנת שלא לחוש להם מאחר דלא אמר לי מאחר שכל הפוסקים הושוו בכך זולת סברא אחת כו' עכ"ל וזה כדעת מהריב"ל ועי' בכנה"ג בהגהת הב"י אות מ"ג נטה קצת להחמיר וכ"כ הב"י עוד בתשו' סי' ד' ובאות מ"ו כ' לאו דוקא גריעותא דמתבטלת הקדושין אלא אפילו באומדן דעתא כגון דאין דרך לקדש דרך שחוק ולעג כו' אין לחוש לידים שאין מוכיחות מהר"א בן חיים ז"ל עכ"ל. וע"ש אות מ"ד ואות ע"ז. ועיין בב"ש סי' כ"ח ס"ק י"ד:
אך אנן בנד"ז אין צריכים לכל זה ולא נכניס עצמינו בכל זה דבנד"ז יש עוד ריעותות גדולות ועצומות אשר קרוב דמתבטלות הקדושין מחמתן לבד. ע"כ פשיטא דבהצטרף זה אל זה שאמר הרי את מקודשת ולא אמר לי. שאין צריכה שום גט אפילו לההמחמירים וכמשי"ת:
גרסינן בגמרא פ"ק דקדושין (דף ט' ע"א) אמרה ליה הב לי חד שוכא אמר לה אי יהיבנא לך מיקדשת לי (בלשון שאילה) אמרה ליה הבה מיהבה. אמר רב חמא כל הבה מיהבה לאו כלום הוא. ומסקינן דה"ה אם אמרה הב (דלא כפלתיה לדבורה) וכ' התוס' וא"ת מי גרע מתן מעות לפלוני דמקודשת (ד"ו סע"ב) כ"ש כשאומרת תן לי. וי"ל דשאני הכא דמעיקרא היתה שואלת שלא בתורת קדושין. ומש"ה איכא למימר כשאומרת הב דאדעתא דמעיקרא אמרה עכ"ל. וממ"ש רש"י בלשון שאילה י"ל דבעינן עוד תנאי שאמר אי יהיבנא לך מיקדשת לי שהוא לשון שאילה ע"כ בכה"ג הוא דכי אמרה הב הוא דסמכה דעתה דתשובתה הוא אדעתא דמעיקרא מטעם הנ"ל שהרי בא בלשון שאלה. ותשובתה נראה שמבקשת רק על דעתה הראשון. אבל אם לא אמר בלשון שאלה אלא כשביקשה תחלה הב לי חד שוכא אמר הרי את מקודשת לי בו ונתן אע"פ שאמרה הבה מיהבה י"ל דמקודשת. ובתשובת מהר"א ששון ססי' קע"ה משמע דס"ל דלהתוס' דעיקר טעמם משום דמעיקרא היתה שואלת כו' ומש"ה כו' דאדעתא דמעיקרא אמרה. אין חילוק שאפילו לא אמר בלשון שאלה אלא אמר הרי את מקודשת לי בו והדרה איהי ואמרה הבה או הבה מיהבה אינה מקודשת (וכ"נ דעת רמ"א בהגה"ה סי' כ"ט סעי' י' כדלקמן אות ג' ואינו מוכרח כי רמ"א מיירי כשמקודם היה ג"כ לשון שאילה אי יהיבנא לך כו') רק להרשב"א כ' שם שני סברות בזה. וז"ל ובהא מסתפקא לי מה יסבור הרשב"א ז"ל כשאמרה לו הב לי חד שוכא ולא אמר איהו בלשון שאלה אי יהיבנא לך מיקדשת לי אלא אמר לה הרי את מקודשת לי והדרה איהי ואמרה הבה או הבה מיהבה מהו מי אמרינן כיון דלא אמר בתורת שאלה אע"פ שהיא אמרה מעיקרא הבה לי לא אמרינן דבתר מאי דקאמרה מעיקרא אזלינן. או דילמא אין הכי נמי דהרשב"א מודה בזה אלא דעדיפא מיניה קאמר דאפילו לא קאמרה מעיקרא כלום כו'. אבל איה"נ שיודה כשאמרה הבה מעיקרא ולבסוף אע"פ שלא אמר הוא בלשון שאלה עכ"ל. מדכתב לשון דהרשב"א מודה כו' איה"נ שיודה כו' למאן קא מודה עכצ"ל להתוס' דטעמם הוא משום דמעיקרא היתה שואלת כו'. ולפע"ד דממ"ש רש"י בלשון שאילה נראה דגם זה בעינן. אבל אם לא אמר בלשון שאילה אע"פ שאמרה מעיקרא הבה וכן לבסוף יש לחוש לקדושין שהר"ן כ' ג"כ ול"נ כל שלא אמרה בלשונות האמורים בגמרא איכא לספוקי בלשון קדושין כו'. ונלע"ד קצת ראיה ממ"ש ביש"ש ססי' י"ד וז"ל מה שהקיל הרשב"א אפילו התחיל הוא ואמר בלשון שאלה אם אתן לך כו' והיא אמרה הבה מיהבה שאין כאן קדושין כו'. אומר אני שהן קדושין גמורין דדוקא כשהיא תבעה מתחלה שלא לשם קדושין כו'. אבל כשהוא התחיל בלשון שאלה והיא השיבה שיתן אין לך ריצוי גדול מזה כו'. ע"ש. א"כ אפילו כשהיא תבעה מתחלה שלא לשם קדושין כו' כשהוא אמר ע"ז שלא בתורת שאלה כלל כ"א בסכינא חריפא הרי את מקודשת לי בו והיא אמרה הבה מיהבה י"ל שמסכמת לדבריו. רק כשאומר בלשון שאלה אזי י"ל כשאומרת הבה אין זו הסכמה. דאם היה הסכמה היה לה להשיב כדרך שמשיבים על שאלה היינו הן. וכיון דמעיקרא תבעה שלא בתורת קדושין. וגם מתשובתה ניכר לא ע"ד הסכמה אז ע"י הני תרתי סמכינן דלאו כלום הוא. אבל בחסרון א' מהם א"א לומר דלאו כלום הוא. וכן מצאתי בט"ז ס"ק י"ד וז"ל ונראה דס"ל ג"כ דכל שאומר הוא לשון שאלה הוי לישנא גריעא כו'. והיינו דתרתי לריעותא בעינן חדא שהיא אומרת תחלה הב שנית שאומר אח"כ לשון שאלה אז הוויין הני לישני לגריעותא אבל כו' ע"ש. שוב ראיתי מזה במל"מ פ"ד מה"א דין ה' בד"ה כ' הר"ן ובד"ה עוד נסתפק הרב. ונוטה ג"כ לדעת הט"ז. רק שלא ראה דבריו. ומ"מ לולי פרש"י בלשון שאלה מהגמ' עצמו אין הכרח לזה דאע"פ שבגמ' נז' בלשון אי יהיבנא לך כו' שהוא לשון שאילה הלא לקמן (דף י"ג ע"א) בעובדא דההיא איתתא דזבנה וורשכי כו' נזכר ג"כ הלשון אי יהיבנא לך מיקדשת לי. ושם ודאי ה"ה אף אם אמר לה לא בלשון שאלה כ"א בלשון הלכה פסוקה הרי את מקודשת לי אפ"ה אינה מקודשת משום דיכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי וכדאמרינן שם לענין חטף סלע מידה וקידשה בו דבלא שדיך אינה מקודשת וכ"כ כל הפוסקים ופירשו שאמר הרי את מקודשת לי כמ"ש הרמב"ם פ"ה דין יו"ד והטוש"ע סי' כ"ח ס"ב הרי אנו רואים דמ"ש בגמרא שם אי יהיבנא לך כו' ה"ה אף אם אמר הרי את מקודשת לי ג"כ הדין כן דאינה מקודשת א"כ גם כאן הב לי חד שוכא כו' הבה מיהבה י"ל ג"כ דאף שנזכר אי יהיבנא לך כו'. ה"ה גם אם אמר הרי את מקודשת לי ג"כ אינו כלום כיון דאיהי לא אשתיקה אלא אמרה הבה מיהבה גילתה דעתה דאדעתא דמעיקרא אמרה וכמ"ש מהר"א בן ששון. ובפרט אם כפלתיה לדיבורה ואמרה הבה מיהבה. עיין ב"ש ססי' כ"ט. מיהו מלשון רש"י נראה דדוקא כשאמר בלשון שאילה כנ"ל ובפרט בחידושי הרשב"א עשה מזה עיקר גדול מה שאמר בלשון שאלה וכן נראה ודאי שכך דעת נוטה:
קיצור. כל הבה מיהבה לאו כלום הוא פי' התוס' משום דמעיקרא היתה מבקשת שלא בתורת קדושין ורש"י כתב מפני שגם הוא אמר בלשון שאילה (הגה"ה. ועיין בב"י ססי' כ"ט שהה"מ כ' דהרשב"א ס"ל להקל רק משום טעם זה שאמר בלשון שאלה אף שהיא לא ביקשה תחלה כלל. והמרדכי פ"ק דקדושין סי' תפ"ז כ' וז"ל כל הבה מיהבה לאו כלום הוא ספק ביד רבי היכא דאינה מבקשת אותו דבר תחלה כי הכא אלא הוא אומר אם אתן לך דבר פלוני תהא מקודשת לי ואמרה הבה מיהבה אם היא מקודשת לו אם לא עכ"ל. הרי מה דהרשב"א מיקל. המרדכי מספקא ליה וכ"פ הרמ"א ססי' כ"ט. עכ"ה). ומהר"א בן ששון ס"ל דלהתוס' אפי' לא אמר בלשון שאילה אינה מקודשת ואך להרשב"א יש לספק בזה. ואפ"ל דלרש"י בעינן שני הטעמים דהתוס' והרשב"א וכ"מ דעת הר"ן. והיש"ש ס"ל דספיקו דהמרדכי הוא קדושין גמורים. א"כ י"ל ס"ל כמ"ש הט"ז דתרתי לריעותא בעינן וכ"ד המל"מ פ"ד מה"א דין ה'. ואף שמהגמ' אין הכרח גמור לזה. מ"מ כן הדעת נוטה כדעת הר"ן ויש"ש והט"ז והמל"מ דאין לפסוק דלאו כלום הוא אא"כ יש תרתי לריעותא כהמעשה שבגמרא:
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור