סימן מ
ד
אך אפשר לחלק ולומר דשאני התם לענין ממון דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי ונאמן בהודאתו רק שחששו חששא שמא הודה כדי שלא להשביע כו' הלכך ל"ח חששא רחוקה כ"כ שמא הודה בשעה שקרוב למיתה כדי שלא להשביע א"ע לכשיבריא. משא"כ בנד"ז דמדינא אין האשה נאמנת להפקיע א"ע מבעלה כו' אלא משום דהא מילתא דטמאה א"ל כסיפא לה תיקנו במשנה ראשונה כו' ואח"כ חזרו לומר כו'. וא"כ כיון דלא מהימנא מדינא רק מן התקנה א"כ כל שיש לחוש אפילו חששא רחוקה שמא ענ"ב לא מהימנא. ומש"ה חיישינן אפילו בכה"ג כשאומרת כן (בשאר) [בשעת] חליה (וגם יש לחלק כמש"ל אות ג' בשם כנה"ג דשאני התם שמת מאותו חולי ולב יודע כו' משא"כ בנד"ז). וגדולה מזו כ' בתשובת נ"ב חאה"ע סימן ע' וז"ל ונראה דלפי מה דמסיק הר"ן שם בנדרים במשנה דגם למשנה הראשונה שהיתה נאמנת לא עפ"י דין היתה נאמנת כו' אלא רבנן תקינו כו' ומעתה משנה אחרונה ביטלה התקנה מטעם שענ"ב כו' וכיון שנתבטל התקנה שוב נשאר הדין ואפילו היכא דלא שייך ענ"ב לא מהימנא עכ"ל. אם כן לדבריו בנד"ז אף את"ל דל"ח כלל לענ"ב הרי מ"מ מדינא לא מהימנא והתקנה להאמינה נתבטלה. ואין להקשות לדברי' א"כ באומרת טא"ל ויש רגלים לדבריו אמאי מהימנא. חדא דבאמת הנ"ב שם גמגם בדין זה מיהו אף לדידן דפסקינן הכי מ"מ רג"ל שאני שהוא ענין מבחוץ כמו דברי כיעור וכה"ג וי"ל דזהו בכלל עד שתביא ראיה לדבריה שבמשנה אחרונה דזהו ג"כ קצת ראיה. משא"כ באמירתה לחוד אף דמוכחא מילתא דקושטא קאמרה אינו נק' ראיה ואין לחלק בין אמירה לאמירה כמ"ש הנ"ב שם. וכבר כ' כאאזמו"ר הגאון נ"ע בתשובה שבש"ע בשם הצ"צ דלא מיקרי רג"ל מה שיש רג"ל והוכחה טובא דקושטא קאמרה בהודאה רק שיש רג"ל אף גם בלי הודאתה ע"ש עכ"ל. והנה דברי הנ"ב הנ"ל מ"ש למסקנת הר"ן הזכירם כאאזמו"ר הגאון נ"ע ג"כ בתשובה א' לסניף והוא בכ"י אצלי וכעת נדפסה והוא בתשובה סימן ל"א. וא"כ נאמר אנו כמ"כ בנ"ד שהרי אפ"ל דגם בשעת חולי ענ"ב כמ"ש הנ"ב סי' ע"א. ואף גם אם אין זאת הרי ס"ל להנ"ב דאף אם אין סברא לומר שענ"ב אפ"ה לא מהימנא כנ"ל:
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור