סימן קנא
ב
ומ"מ הגם שנתיישבה קושיא זו עדיין יש לחוש לפי שנת"ל שפשט לשון רי"ו משמע קצת כהשבו"י. וא"כ למה נניח דבריו. אך הנה בדברי התוי"ט שבצ"צ שם שכתב שנ"ל פשוט שצריך לכתוב גט ככל שאר גיטין כו' וכ"ד הצ"צ שם צ"ל מדוע פשיטא להו כ"כ. ונ"ל משום שבאמת יש לגמגם ע"ד השבו"י שהרי הרא"ש כתב בתשו' כלל מ"ה סס"י כ"ט וכן בסוף מס' גיטין וז"ל וראיתי בטופס נוסח של הרי"ף ז"ל שכתב איך אנא פלוני כו' ואינו נופל על הלשון דודאי בשטרות שכותבים העדים דבר שנתקיים בפניהם שייך למכתב זכרון עדות איך נעשה זה הדבר בפנינו אבל לשון נוסח הגט הוא ספירת דברים שהבעל מספר שבזמן זה הוא מגרש את אשתו לא שייך למכתב איך אנא בזמן זה אני פלוני מגרש כו' עכ"ל אלמא דעיקר ל' הגט צ"ל לשון הבעל כאילו הוא המדבר ואומר שמגרש אשתו וכ"פ בטוש"ע סי' קכ"ו סעי' ח'. ואף לפ"ד הרי"ף ושאר גדולים שכותבים איך מ"מ אין חולקים ע"ז דהוא ל' הבעל אלא דס"ל דמ"מ שייך קצת ל' איך. (ואע"פ ששלוחו יוכל לכתוב הגט מ"מ יכול לכתוב אנא פ' שהרי שלוחו כמותו וידו כידו וכאילו הבעל עצמו כותב ומה"ט כשנותן לש"ק כותבים והרי את מגורשת כו' כי ידו כידה ע' פסקי מהרא"י סי' מ"ו). וכן מבואר באריכות בביאור ופי' הגט הנדפס בתשו' מהרמ"פ (דל"ו ע"ג) וז"ל והא שאין הגט כתוב בלשון שטרות אחרים שכתוב בהן בפנינו עדים ח"מ בא פלוני ואמר לנו כו' זה אינו כן שהמקנה מדבר ולא העדים. טעמא שאין הגט כתוב בלשון שטרות משום דכתי' וכתב ונתן שהמגרש כותב אני פ' מגרש כו' אבל בשאר שטרות השטר מדבר בלשון העדים עכ"ל. והנה לפ"ד השבו"י שהנוסח שברי"ו הוא הוא הגט שמתגרשת בו קשה דהא שם נכתב באופן שהוא לשון הב"ד במותב תלתא כחדא הוינא ואתא לקדמנא כו' ע"ש וה"ז כנוסח שאר שטרות ולא כנוסח הגט ואע"פ שהשבו"י כ' שבכוון שינו חז"ל בגט חרש כו' ומ"מ לא יתכן שישנו בדבר שעיקר הגירושין תלוי' בו שהרי לפמ"ש בתשו' הנ"ל הוא דאורייתא משום דכתי' וכתב כו' ואם אינו ל' הבעל אינו גט כלל. והרי אנו רואים שדקדקו חז"ל הרבה גם בגט חרש שהרי לדעת הט"ז סס"י קכ"א והב"ש שם סק"ט כתי' ידו לא מהני להתוס' ולהרי"ו צריך בדיקה וגם בתשו' התוי"ט שבצ"צ שם מבואר דאם יש לחוש שידע מענין מודעא צריכים גם לבטל מודעא אע"פ שדין זה דביטול מודעא במגרש מרצונו כעובדא שבצ"צ שם הוא רק חומרא בעלמא גם בפקח כמ"ש בב"י סי' קל"ד. והאיך ישנו בדבר שפסול דאורייתא הא ודאי תמיה רבתא היא. אמנם באמת יש ליישב דלק"מ. כי הנה עיקר ההבדל בין גיטין לשטרות שבגיטין צ"ל ל' הבעל ובשטרות הוא ל' העדים. נ' מתשו' מהרמ"פ שם דה"ט כי בגט הגירושין נעשי' ע"י כתב זה שבכתב זה הבעל מגרש אשתו ולכן צ"ל לשון הבעל. משא"כ בשטרות העדים מעידים על דבר שכבר נעשה כגון מכירת השדה שנמכרה בכסף וכתבו שטרא לראי' וכן שטר הלואה שהשעבוד נעשה על ידי המעות שקבל (למ"ד שעבודא דאורייתא וגם למ"ד שעבודא דרבנן א"ש ע' תומים סי' ס"ו סעיף י"ד ונ"מ שם) והשטר הוא לראיה (ע' חה"ר גיטין ד"י ב') מ"ה סגי כשנכתב בלשון העדים שהמה המעידים. ולפ"ז חילוק זה שבין שטרות לגיטין אינו אלא בשטרי ראי' אבל בשטרי קנין שהקרקע נקנית בשטר עצמו במכר (כשהי' חייב לו מעות או שזקפן עליו במלוה לדעת קצת פוסקים עב"י ח"מ סי' ק"צ וקצ"א) או במתנה נ' דדמי לגיטין כדאי' בגיטין (ד"י ע"ב) חוץ מכגיטי נשים כו'. וצ"ל בהם ל' המקנה וכן הוא באמת בגמ' בקדושין (דף כ"ו ע"א) בשטר כיצד כ' לו על הנייר כו' שדי מכורה לך שדי נתונה לך כו' וכ"ה בטוש"ע ח"מ סי' קצ"א. ומ"מ כ' הרשב"א והר"ן בקדושין שם דהני שטרא דידן שטרא קנין הם וכ"פ בש"ע ח"מ שם ודלא כהרא"ש שבטור שם (והוא בתשו' כלל ס"ח סי' כ"א) והגם שעיקר מחלקותם הוא רק משום שבשטרי דידן רגילים לכתוב ומכרתי ונתתי ל' עבר דמש"ה ס"ל להרא"ש דשטרי ראי' הם שכ"כ הרא"ה שבנ"י פחז"ה גבי אין לאיש חזקה בנכסי אשתו כו' והוא העומד בשטת הרא"ש גם מהרשב"א והר"ן והמ"מ פ"א מה' מכירה מוכח שבזה נחלקו. אבל מ"מ הרי שטרי דידן עכ"פ נכתב בלשון זכרון עדות כו' ואעפ"כ מהני לדידן וא"כ י"ל דה"ה בגט מהני כיון דשטרי קנין דמי לגט וכדאי' בגמ' דגיטין (ד"י ע"ב) חוץ מכגיטי נשים כו' דהפוסל בזה פסול בזה וה"ה איפכא דכשר בזה כשר בזה. איברא דעדיין אין זה כדאי להוכיח כן משום שי"ל דמכשירים בשטרי קנין אע"פ שמתחילים בזכרון עדות והוא ל' העדים היינו משום שאח"כ כותבים העדים לשון שהמוכר עצמו הקנה ללוקח או הנותן למקבל וכמו שמבואר בתשו' הרא"ש כלל ל"ט סס"י ו' וז"ל וכך רגילים לכתוב בשטרות הוו עלי וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו להיות בידו לזכות ולראיה מחמת שרציתי ברצון נפשי ונתתי לו כך וכך כו' עכ"ל וכיון שכן מהני להיות שטר קנין לדעת הרשב"א והר"ן וסיעתם שהרי נאמר בו שהנותן עצמו הקנה להמקבל באמרו שרציתי ברצון נפשי ונתתי והוי שטר שכתב המקנה דחשוב שטר ואי משום דכתוב ונתתי ל' עבר ס"ל דלית לן בה כדמוכח מגמ' גיטין (ד"מ) עטח"מ רס"י רמ"ה. וגם בגיטין י"ל דל' עבר מהני כדאי' בהמגרש (דפ"ח ב') איך פב"פ פטור ותריך כו'. מיהו הפר"ח בסי' קכ"ו לא כ"כ בענין פטור ותריך (ודעת הרא"ש צ"ע שבתשו' זו נראה שמסכים להם דבכה"ג הוי קנין ותשו' זו הובאה בטור א"ע סי' קי"ח ובש"ע שם סי"א ובד"מ רס"י רמ"ה והוא נגד מ"ש בתשו' דכלל ס"ח הנ"ל הובאה בטח"מ סס"י קצ"א ונגד מ"ש בכלל י"ח סי' ב' הובאה בטור ח"מ סס"י רנ"ג גם בטור רס"י רמ"ה נ' דמסכים לשטת הרשב"א והר"ן דמכרתי ונתתי מהני לקנות בו ולא מדין הודאה לבד דאילו להרא"ה צ"ל דהא דגיטין (מ') מדין הודאה היא) משא"כ בנוסח הגט חרש שברי"ו לא נז' שם ל' כזה שהבעל עצמו מגרשה בגט זה שהרי נאמר כתבנו לה גיטא דנא למהך להתנסבא כו' שהם הפוטרים אותה בשליחותו. וזה לא שמענו דמהני. ואע"פ ששלוחו של אדם כמותו. מ"מ י"ל דהיינו כשהשליח כותב שהבעל מגרשה אז מהני כאילו הבעל עצמו כתב זה. משא"כ כשהשליח כותב שתהא מגורשת י"ל שהוא מגרשה והוא אינו יכול לגרשה מבעלה. ואף גם בשטר קנין יש להסתפק בזה אי כ' העדים ל' נסתר שהשדה תהיה קנוי' לו ולא פי' בהדיא שהמקנה אומר כן. ומדברי תשו' הרא"ש דכלל ל"ט ס"ו הנ"ל אין הכרע שכ' שם שהמתנה אינה כלום לפי שכתב בו כתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו ללאה אשתי כך וכך בתים כו' ואין נזכר בשטר שהוא נתן לה כלום כו' כי, הוא צוה לעדים ליתן אבל הוא לא נתן כלום וכך רגילים לכתוב בשטרות כו' ונתתי כו' עכ"ל הנה לכאורה ל' זה מורה דבעי' שיכתוב ל' שהוא נותן ולא שהעדים נותנים אף שהם שלוחים אבל מ"מ אין זה מוכרח והתם ה"ט משום דלא נז' שהעדים נתנו רק שנז' הציווי שצוה להם כתבו ותנו כו' ושסיים אבל מה שצוה לעדים ליתן אין זה כלום. ולכאורה יש ראי' לנגד מדאי' בח"מ סי' קפ"ב במי שעשה שליח למכור והשליח לא הודיע שהוא שליח דמכרו קיים וכשלא הודיע ודאי שלא כ' השטר ע"ש המשלח ומהני. ויש לדחות דהתם מיירי בקנין כסף. ומ"מ אף אם היה הדין דבשטרות מהני כה"ג עדיין לא ברירא בגט דבעי' וכתב ושלחה שהוא עצמו ישלח אותה ושלוחו כמותו כשכותב שהבעל מגרש ומשלח כו':
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור