סימן מ
[קיצור מהנ"ל]
א. בתשובת חו"י סי' ע"ב באשה שהתוודית לפני מותה איך שזינתה החמיר דלא אמרינן בזה עיניה נתנה באחר ובתשובת נ"ב סי' ע"א באשה שהתודית בעת חוליה כתב דאמרינן ענ"ב. ולכאורה נראה כדעת החו"י מהא דקיי"ל אין אדם משטה בשעת מיתה. הג"ה. ובב"י בח"מ סי' ל"ב ס"ז כ' ונ"ל שכל שהוא חולה מושכב על מטתו נקרא שעת מיתה שהרי בשכ"מ איתמר האי דינא וכל שהוא חולה מושכב על מטתו נקרא שכ"מ וכן אם הוא מסוכן אע"פ שהולך על רגליו עכ"ל. והביאו הש"ך בסי' פ"א ס"ב סק"ז מבואר דשכ"מ היינו אפילו שאינו מסוכן. ובטור סי' ר"נ ס"ז וכל ג' ימים הראשונים יש לו דין מתנת שכ"מ. וצ"ע דהרא"ש פ"ט דב"ב סי' י"ח בשם הירושלמי דפאה כו' אלמא משמע דאחר שלשה ימים נקרא שכ"מ כו' עכ"ל הובא ב"י שם. ועי' בש"ע סי' ר"נ ס"ה ובפרישה שם יישב לשון הרא"ש. ומ"מ אפשר לענין אין אדם משטה בשעת מיתה י"ל דהיינו ג"כ אחר ג' ימים. עכ"פ בנד"ז שהי' אחר ג"י י"ל ודאי אין אדם משטה. עכ"ה:
ב. מיהו יש לחלק דהא אפי' כשנקרא שכ"מ אמרינן רוב חולים לחיים פ"ט דב"ב (דף קנ"ג ע"ב) ופ"ג דגיטין (דף כ"ח ע"ב). וא"כ י"ל לגבי השטאה שהוא פועל בטל אמרינן בשכ"מ דאינו משטה כשחושב שמא ימות. משא"כ לענין ענ"ב י"ל דחיישינן. הג"ה. ובמ"א נתבאר דמסוכן גרע מסתם שכ"מ. ועי' בטוש"ע אה"ע סי' קמ"א סעיף ט"ז.ואפ"ל החו"י מיירי כשהיתה מסוכנת. והנ"ב מיירי בסתם חולי. עכ"ה:
ג. ומיהו גבי שלא להשביע א"ע דאינו פועל בטל משמע ג"כ בפרק זה בורר דלא אמרינן בשכ"מ שיכוין שלא להשביע א"ע כשיבריא כו'. א"כ כמו כן לענין [טא"ל]. ואף שלכאורה יש לחלק דשאני התם שמת אח"כ ולב יודע מרת נפשו שימות. משא"כ הכא שעמדה אח"כ. וכה"ג חילק בכנה"ג סי' ל"ב בהגהת הב"י אות א' אין חילוק זה מוכרח:
ד. אך יש לחלק דשאני התם דמדינא נאמן בהודאה דהא הודאת בעל דין כמאה עדים דמי. רק החשש שלא להשביע. ע"כ כשיש סברא לבטל זה נשאר ההודאה בתוקפה משא"כ הכא. כתב הר"ן פב"ת דנדרים דאף למשנה הראשונה אינה נאמנת מדינא רק מדרבנן תקינו כו' ותו דהנ"ב סי' ע' כתב דלמשנה אחרונה י"ל שאינה נאמנת אפי' במקום דלא שייך כ"כ החשש שמא עיניה נתנה באחר:
ה. אך על הנ"ב קשה מהירושלמי באתה להתיר א"ע אסרה מיהו הפוסקים השמיטו הירושלמי. רק הבנ"א הביאו. אך בנ"ד גם להירושלמי יש לחלק דדוקא התם דלא שייך ענ"ב כיון דבאת להתיר א"ע. משא"כ הכא דבאת לאסור א"ע אפי' בשעת חלייה לא מהימנא להפקיע א"ע מבעלה דהא הבנ"א מדמה דין זה למלוה האומר שהשטר אמנה שאינו נאמן כשחב לאחרים והתם ס"ל להש"ך סי' מ"ז סק"ח דאע"ג שהיו לו נכסים בשעה שהודה כו'. הרי בשעת ההודאה י"ל לא נתכוין לחוב מ"מ חיישינן כשאח"כ זהו לחוב לאחרים א"כ כמו כן בנד"ז חיישינן דאסקא אדעתא שתחיה כמו שהוכיח סופה שעמדה. לכן אינה נאמנת לחוב לבעלה להפקיע א"ע ממנו:
ו. אך דינו דהש"ך והאו"ת לא משמע כן מלשון המפרשים כולם. דמדבריהם משמע דהא דאינו נאמן היינו כשהי' חב לאחרים בשעת ההודאה. וכ"ד מהריב"ל בתשובת ח"ד סוף סי' כ"ב. הג"ה. ונ"ל ראי' לנגד הש"ך דהא התוס' שם הקשו וא"ת ליהמניה במיגו דאי מחיל ליה כו'. ותירצו דכיון דמשועבד ליה מדאורייתא מדר"נ לכן לא יכול למחול. והשתא אם בשעת ההודאה שהי' חב לאחרים הי' לו נכסים אחרים א"כ אמאי לא יכול למחול. א"ו הא דאינו יכול למחול ע"כ משום שאין לו נכסים אחרים. וע' בשט"מ בשם הר"ר יעקב בן כה"ר שלמה זרח שעיקר התירוץ הוא כנ"ל דלא דמי למכירת שטרות. וכ"כ שם בשם הריטב"א והראב"ד ובשם הרב רבינו יוסף הלוי. ועי' בנתי"מ קצת תירוץ ע"ז ודבריו דחוקים ואינן נכונים וראיתי שהט"ז סוף סי' מ"ז כתב בפשיטות להפך מדברי הש"ך וז"ל דבאמת הוא חייב לאחרים אלא שיש לו נכסים לשלם סד"א דהוא חושב שמא יעני כו' קמ"ל רבינו דכל שאינו מפסיד לאחרים בשעת הודאתו אעפ"י שאח"כ אירע הדבר שבא לידי כך מ"מ נאמן הוא ומעיקרא לא חיישינן לזה כו' עכ"ל יעו"ש. והתימא על האו"ת שהעתיק דברי הש"ך ולא ראה שהט"ז חולק ע"ז. וכן בדרישה כתב עמ"ש הטור ואינן יכולים להפרע אלא מזה השטר פירוש דאין לו נכסים אחרים לגבות ממנו עכ"ל. עכ"ה. ובנד"ז הנה להש"ך ודאי אין הודאתה אוסרה כיון שאח"כ היא חב לבעלה. אלא אף אם אין הדין שם כהש"ך. אלא כהט"ז. יש לחלק דהתם כשיש לו נכסים אחרים אינו חב לאחרים בשעת ההודאה כלל. אבל הכא כיון דרוב חולים לחיים ה"ל חב לאחרים:
ז. גם יש לצרף לסניף בעלמא את תשובת נ"ב סי' ע' הנזכר לעיל אות ד'. ובענין שהפוסקים לא הביאו הירושלמי דבאת להתיר עצמה אסרה:
ח. אך כ"ז לפי הסברא שגם למשנה ראשונה לא מהימנא מדינא. עפי"ז צידדנו להקל אף באומרת כן בשעת מיתה כמש"ל אות ד'. וגם עפי"ז אתי שפיר דמיון הבנ"א שמדמה זה לאומר שטר אמנה הוא במקום שחב לאחרים. אבל יש לפקפק ע"ז מסוגיא דפב"ת דנדרים (דף צ"א) דרוצה ללמוד דהאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת מטמאה אני לך למשנה ראשונה. וא"כ מזה משמע דנאמנת מדאורייתא לרב המנונא ולרבא. וא"כ אע"ג דלמשנה אחרונה אינה נאמנת היינו משום שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר. וא"כ בשעת מיתה דקרוב דלא שייך טענה זו הרי יש לומר דנאמנת:
ט. רק י"ל דמ"מ למשנה אחרונה אינה נאמנת מדינא בלא הטעם דענ"ב דהא לרב המנונא טעם שנאמנת למשנה ראשונה הוא משום דאינה מעיזה דומיא דהאשה שאמרה לבעלה גרשתני. וכיון דלמשנה אחרונה אמרו שאין שייך בכאן אינה מעיזה א"כ י"ל דאינה נאמת מדינא להפקיע א"ע מבעלה והטעם משום דלא עבידא לבזויי נפשה לית ליה:
י. אך לרבא י"ל דגם למ"א נאמנת מדינא רק משום שלא תהא נע"ב ומ"מ יש לדחות שי"ל דמשנה אחרונה ס"ל דלא סמכינן כ"כ כרב המנונא. וכיון שכן יש לסמוך ע"ד הנ"ב סי' ע"א נגד החו"י. וע"פ הבנ"א דמדמה זה לדין מלוה האומר שטר אמנה במקום שחב לאחרים כו':
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור