סימן נ
ב
והנה כדברי רשב"ם מבואר להדיא בגמ' בסנהדרין (דל"א ע"א) אימר דשמעת לי' לר' יהושע בן קרחה היכא דלא מכחשי אהדדי. היכא דמכחשי אהדדי מי אמר. אלא הוא דאמר כי האי תנא דתניא ארשב"א על מה נחלקו על כת א' וכו' וב"ה אומרים יש בכלל מאתים מנה וע"כ דמיירי ב"ה במכחשי אהדדי וכן פרש"י דאל"כ היינו ריב"ק דס"ל דהלואה אחר הלואה והלואה אחר הודאה מצטרפין ומאי ראיה לנהרדעי מרשב"א יותר מריב"ק וכן פרש"י שם כי האי תנא דאמר זה אומר מנה וזה אומר מאתים דמכחישין זה את זה מצטרפין למנה כו' דבאותו מנה אין מכחישין זה את זה. והיינו כמש"ל שבמנה השניה יש כאן הכחשה מבוארת ממש. ובודאי מההכרח לפרש כן דאל"כ אלא דב"ה מיירי בסתמא כשאין אומרים באותו היום ובאותו שעה ובאותו מקום בכה"ג הוא דמצטרפין למנה אבל לא כשמכחישים זה את זה א"כ מהו סייעתא לנהרדעי דאמרי דמצטרפין אפילו בהכחשה גמורה ע"ש. ואדרבה משם יש להוכיח דב"ה מיירי אפילו באומר לא כי דומיא דמנה שחור ומנה לבן דנהרדעי דמיירי אפילו בלא כי כמ"ש הט"ז בח"מ סי' ל' ס"ב. ובלא"ה משמע קצת כן מפי' רש"י שכ' דמכחישין זא"ז. ומכחישים משמע הכחשה גמורה בפה מלא. וראי' מדאמרינן בנזיר ספ"ג (ד"כ סע"א) אילימא אחד אומר חמש ולא שתים וא' אומר שתים ולא חמש הא קא מכחשי אהדדי. וא"כ הכא גבי א' אומר מנה וא' אומר מאתים דביארו בגמרא ורש"י פז"ב דמיירי במכחשי אהדדי משמע ודאי אפילו זה אומר מאתים ולא מנה וזה אומר מנה ולא מאתים ואפ"ה מצטרפין למנה. וא"ת מ"ש מהא דנזיר דמסיק דבמכחשי אהדדי לכ"ע לא אמרינן יש בכלל חמש שתים. יש לתרץ דבדיני ממונות הקילו משא"כ בנזירות לא החמירו עליו כדי שלא יביא חולין לעזרה. וראיה ממ"ש הרמב"ם פ"ג מה' נזיר ה"ט מי שהיו שתי כיתי עדים כו' והקשה הלח"מ כו'. ותירץ בקה"ע ספ"ג דנזיר יש לחלק בין דיני ממונות לנזירות מטעם הנ"ל וכן תירץ התומים סי' למ"ד סק"ז לחלק בין ד"מ לנזיר דבד"מ הקילו משום נעילת דלת משא"כ גבי נזיר לא שייך ה"ט. וכ"מ ממ"ש רש"י עוד בפז"ב שם נחלקה עדותן שכיון שהא' שקרן כו' ולא כ' כמ"ש רשב"ם נחלקה עדותן משום דמאי דקמסהיד מר לא קמסהיד מר. משמע דלשון שקרן אינו שייך אלא על שקר גמור שמוציא בפיו מה שאינו. ולכן לפי' רשב"ם דלא מיירי במכחישים זה את זה בלא כי. א"כ אם האמת כדברי האומר מאתים אין כאן שקרן כ"כ בפי' שהאומר מנה לא הוציא מפיו לומר שלא היו מאתים רק מדבריו מוכח כן כנ"ל. ולכן מ"ש רש"י שקרן י"ל דמיירי בפי' במכחישי' זא"ז בלא כי ואעפ"כ על המנה שהן שוין נאמנין לב"ה. וכן פי' הסמ"ע סי' למ"ד ס"ג ס"ק ט"ז דאפילו אמר א' להשני לא כי. וכ"כ הב"ח בטור שם ססעי' ד'. וכ"כ הט"ז תחלת סעיף ב' נ"ל דמיירי אפי' אמר לא כי ומכחישים בבירור כו' עכ"ל. והרי הט"ז כללא כייל על כל מ"ש הש"ע סעיף ב' עדותן קיימת ומפרש הש"ע כיצד כו' עד אפילו אמר האח' מנה הלוהו והשני ק"ק חייב. ועל כל זה פי' הט"ז דמיירי אע"פ שמכחישים זה את זה בלא כי. וכפירושם נראה מדברי הרמב"ם פ"ג מה' עדות דין ג' אם הכחישו העדים זה את זה בדרישות כו' ואם הכחישו העדים זה את זה בבדיקות כו' שהרי הכחישו כו' עד אפילו אמר האחד מנה הלוהו כו' עכ"ל הרי מבואר דמיירי בשהכחישו זה את זה ממש. וכבר נת' דהכחשה היינו זה אומר מנה ולא מאתים וזה אומר מאתים ולא מנה. ודומיא דחבית יין וחבית שמן דמיירי ודאי בהכחשה גמורה כמ"ש הרמב"ם והשני אומר של שמן היתה. וכ' הט"ז דלשון היתה כו' הוה כאומר בפירוש לא כי. וכה"ג מיירי באחד אומר מנה וא' אומר מאתים כמ"ש ג"כ הרשב"ם מאתים היו באותו זמן כו'. ועיין בבאה"ט מהגאון מוה' זכרי' מענדל סי' ל' סק"ח שהשיג על הסמ"ע בחנם:
קיצור (מדברי רש"י והרשב"ם והרמב"ם נראה כמ"ש הסמ"ע והב"ח והט"ז שמפרשים גבי אחד אומר מנה וא' אומר מאתים היינו בהכחשה גמורה בלא כי ואפ"ה אמרי' יש בכלל מאתים מנה אע"ג דגבי נזירות לא אמרינן כן):
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור