סימן נ
ד
והנה עפ"י מ"ש בדעת הרשב"א אפשר לכוין גם כן בדברי הראב"ן. דלכאורה דבריו אין מובנים כלל שכתב ריש סי' מ"ג (דף י"ז ע"ב) וז"ל שאלוני חכמי רעגנשפורג על ראובן ושמעון שהעידו על לוי שהלוה ליהודה מנה בפני שניהם אלא שנחלקה עדותן בזה שהא' אומר בב' בשבת הי' מעשה והשני אומר בג' בשבת אם מצטרף עדותן ואם לאו. והשבתי דעתי אמת דמצטרפין כו' ואי משום דמכחשי אהדדי בזמן התניא ארשב"א לא נחלקו כו' עד על מה נחלקו כו' אלמא אע"ג דמכחשי אהדדי בעיקר ההלואה מצטרפות לעדותן כ"ש היכא דשוו בעיקר ההלואה ומכחשי בזמן דמצטרפי עכ"ל. ודבריו אלה מבוארים דהא דמנה ומאתים מיירי בהכחשה גמורה ודומיא דהכחשה בזמן דיליף מיניה דמיירי שאמרו שבפני שניהם הלוה לו וה"נ בכה"ג וזה אומר שבפני שניהם הלוה לו מנה וזה אומר שבפני שניהם הלוה לו מאתים. דאל"כ היאך יליף לה הכחשה מבוארת דזמן מזה עד שאמר כ"ש. א"ו דבחד גוונא מיתוקמא. או כמ"ש הרשב"ם באותו יום כו' כנ"ל. ובססי' הנ"ל (די"ז) ע"ד כשהשיבו חכמי רעגנשפורג מאי טעמא דב"ה גבי אחד אומר מנה ואחד אמר מאתים דמכשרי עדותן במנה והרי אחד מהן פסול בודאי שהעיד עדות שקר במנה שני כו' והשיב א"כ שני כיתין כו' אלא ודאי לא הוי הכחשה עד שמכחיש זא"ז בכל העדות כו' משום נעילת דלת כו' כגון כת אחת אומרת ליטרא של זהב או חבית של יין ממש וכת אומר לא כי אלא ליטרא של כסף או חבית של שמן ממש כו' או שאמרה כת אחת מנה ולא מאתים והשניה אמרה מאתים ולא מנה דמכחישין זה את זה בכל העדות בהא פליגי רב הונא ורב חסדא עכ"ל. ומבואר שם בדבריו דבכה"ג בטלה עדותן והרי דבריו צע"ג דמה טעם יש לחלק בין זה למש"ל דמיירי ג"כ בהכחשה מאחר דלעיל מיניה מיירי שמעידי' על זמן ומקום אחד וא"כ האומר מאתים הי' הרי דמי ממש לאומר בפי' לא מנה. דהא אם מנה לבד הלוהו לא הי' אומר מאתים ומה יתן לך ומה יוסיף לך אם יאמר בפי' ולא מנה. וכן האומר מנה יש למשמע מדבריו דלא מאתים כנ"ל כמש"ל בשם הרשב"ם בפחז"ה שכתב וז"ל אבל כת ראשונה מכחשת לשני' על אותו מנה שמוסיפין כו' וה"ט משום דברייתא סתמי קתני אחד אומר מנה ואחד אומר מאתים ומיירי ג"כ שהאומר מאתים אמר דבריו תחלה ואח"כ אמר השני מנה הי' באותו זמן כו' ועוד דאי משום לתא דהאומר מנה נקט הראב"ן שיאמר ולא מאתים דאז ה"ל הכחשה משא"כ אם אומר מנה ואינו אומר ולא מאתים ס"ל די"ל שאין כאן הכחשה מבוארת דלא מאתים ודלא כמ"ש בשם רשב"ם. מ"מ קשה למה הצריך שיאמר השני מאתים ולא מנה שזהו בודאי שפת יתר. אמנם באמת למעיין היטב בדבריו יש ליישב כ"ז דלק"מ עליו. כי ודאי נתכוין במ"ש ריש סי' הנ"ל דמנה ומאתים מחייבי' מנה אפי' בהכחשה גמורה. רק שההכחשה היא במנה השנייה לבד ובמנה הראשונה אין כאן שום הכחשה כלל. ור"ל שזה השני האומר מאתים אינו מכחיש להראשון על המנה שהעיד בשום פרט מעניני הלואת מנה הנ"ל. רק שמכחישו במה שמוסיף עליו עוד מנה ב' שבזה יש כאן הכחשה גמורה כנ"ל. ומ"מ כיון שבמנה הראשונה אין כאן שום הכחשה מקיימים דבריהם וכמ"ש הוא אח"כ שזהו קולא שהקילו בד"מ משום נעילת דלת. משא"כ בססי' הנ"ל מיירי שיש כאן הכחשה גם במנה הראשונה וזה ביאר במ"ש והשני' אמרה מאתים ולא מנה ור"ל שמכחישו גם בזה שאמר מנה הלוהו ואומר להד"ם שמעולם לא היתה שם שם הלואה מנה כלל רק מתחלה הלוה לו מאתים בבת אחת שנתן לו כיס ובו מאתים זוז וא"כ זה האומר שהלוה לו מנה הוא שקרן לדבריו גם במנה זה שהרי לדברי האומר מאתים מעולם לא לוה לו מנה כלל כי אם מאתים יחד מלבד מה שהוא שקרן במנה שניי'. וס"ל להראב"ן דבכה"ג בטלה עדותן כיון שיש כאן הכחשה בכל העדות ר"ל גם במנה הראשונה יש כאן הכחשה. דאילו לא הי' הכחשה כלל במנה הראשונה כי אם שבמנה השני' היה הכחשה הי' מודה הראב"ן דחייב לשלם מנה וכמ"ש בריש סי' הנ"ל. והיינו כשזה אומר מנה הלוה ראובן לשמעון לפני שנינו ביום פלוני ובשעה פלוני ובמקום פלוני והלה אומר אמת שהלוה לו מנה בזמן הנ"ל אבל גם עוד מנה שני' הלוה לו בזמן הנ"ל. ר"ל שנתן לו תחלה מנה ואח"כ עוד מנה בכה"ג מצטרפין למנה כיון שבמנה זו האחת אין שום הכחשה. והיינו ממש החילוק שבגמ' ספ"ג דנזיר דבא' אומר שתים ולא חמש וא' אומר חמש ולא שתים ה"ל הכחשה ואין מצטרפין אפילו לשתים אלא דבמונה הוא דמצטרפין וכמ"ש לעיל שאפשר לומר דבכה"ג גם במנה שנייה ליכא הכחשה ודאית לכן אין נפסלו מלהצטרף לעדות מנה ראשונה או כפי פי' השני שכתבתי דאף אם במנה שנייה הוי זה הכחשה מ"מ חייב מנה כיון שבמנה הראשונה אין כאן שום הכחשה. משא"כ כשהשני מכחיש את הראשון גם במנה ראשונה ואומר מעולם לא הלוה לו מנה בתחלה רק מאתים יחד וא"כ יש כאן הכחשה בכל העדות מתחלתו לסופו ס"ל להראב"ן דבכה"ג בטלה עדותן ופטור הלוה מכלום. ובזה מדוקדק מאד לשון הראב"ן במ"ש והשני' אמרה מאתים ולא מנה דמכחישי' זא"ז בכל העדות כנ"ל והיינו ממש כסוגיא שבגמ' ספ"ג דנזיר הנ"ל. אך בזה אין דבריו מובנים מש"ש (דף י"ח ריש ע"א) א"כ שתי כיתין אחת אומרת מנה ואחת אומרת מאתים מפסיל נמי אחת מן הכיתין דהא מכחשי אהדדי וקאמר ב"ש וב"ה דיש בכלל מאתים מנה ודיינינן אפומייהו ולא מיפסלי וא"כ רב הונא ורב חסדא כו' דאמרי כמאן לא כב"ש ולא כב"ה דאפילו רב הונא פסיל להו בחד מלוה וחד לוה והכא חד מלוה וחד לוה הוא אלא ודאי לא הוי הכחשה עכ"ל שזהו נגד הגמ' דשבועות (דף מ"ז סע"א) דחד מלוה וחד לוה ושני שטרות גובה עכ"פ הפחות שבשטרות אף שכת אחת פסולה ע"ש וה"נ אף אם כת אחת פסולה בעדות זו מ"מ גובה מנה דהא ממ"נ כת אחת כשרה על כן גובה הפחות עכ"פ. והנה דברי הרשב"ם פחז"ה שם מוכיחי' נמי דמפרש הברייתא בענין שבמנה הראשונה אין כאן שום הכחשה כלל שהרי כתב להדיא וז"ל ואין כת שני' מכחשת על מנה שכת ראשונה מעיד אלא מוסיפין הן מנה אחת אבל כת ראשונה מכחשת לשני' על אותו מנה שמוסיפין עכ"ל הנה דבריו מבוארים שההכחשה היא במנה שהשניי' מוסיפין אבל במנה הראשונה אין כאן הכחשה כלל. ויש לכוונו ג"כ עם הגמרא ספ"ג דנזיר הנ"ל כפי הפי' השני שכתבתי לדעת הרשב"א. ולכאורה גם רש"י ותוס' ושא"פ שכתבתי למעלה שכתבו דמיירי בשיש כאן הכחשה י"ל ג"כ דמיירי שההכחשה היא במנה השניי' לבד ומ"מ יש כאן א' שקרן במנה זו השני' אבל במנה הראשונה י"ל דמיירי ג"כ באין הכחשה ע"ז כלל. וכמ"ש רש"י פז"ב (דף ל"א א') ובאותו מנה אין מכחישין זא"ז עכ"ל די"ל שבמנה הראשונה אין שום הכחשה. ומעתה י"ל דגם הרשב"א ומהרי"ט שכתבו דבמכחישים זא"ז בטלה עדותן היינו במכחישים זא"ז גם במנה הא' וכדעת הראב"ן. אבל כשאין הכחשה במנה הא' רק במנה הב' מודו לכל הפוסקים דיש בכלל מאתים מנה וחייב במנה. ונמצא עלו דברי כל הפוסקים כהוגן ואין כאן מחלוקת כלל:
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור