סימן נד
ב
אך מ"מ הרווחנו מתשובת הר"ן שלא לחוש לחשש הב' שמא כיזב כו' דא"כ באנו לבטל העדות לגמרי לומר שאינו כלל מהראדאק וכיזב בשמו כו' ולכן יותר ראוי לתלות בטעות. ואין לחלק דשאני התם שיש עדות שני עדים ממש משא"כ הכא שלא ידענו שמו רק על פיו והרי י"ל דהוא אינו חשוב אפילו כעד אחד והרי עד אחד אינו נאמן להתיר א"א רק מדרבנן. ומנ"ל דאפי' בכה"ג תלינן בטעות כו'. אך בתשובת מהריב"ל ח"ג סי' ח' כתב דאפשר שי"ל דהיכא דקאמר בשעת מיתתו שכך שמו כעובדא דצלמון מן הדין הגמור יש לסמוך עליו (ר"ל דנאמן מדאוריי' ולא משום דאקילו רבנן בעיגונא). ונ"ל ראיה לסברא זו מהא דקדושין (דס"ג ע"ב) גבי קדשתיה ואיני יודע למי קדשתיה ובא אחד ואמר אני קדשתיה דאמר רב נאמן ליתן גט חזקה אין אדם חוטא ולא לו. וה"נ דכוותה שידוע לנו שיש לה בעל ואין אנו יודעים מי הוא. דנאמן לומר שהוא זה ליתן גט. אלא שיש לחלק קצת דהתם לא הוחזקה א"א רק עפ"י האב או עפ"י עצמה ולא הימניה רחמנא רק לאיסורא ולא לקטלה. אבל בנ"ד דהוחזקה א"א עפ"י כל. שמא אינו נאמן. ועוד דהתם כתב רי"ו דנאמן דוקא כשאומר כן בפני האב מיהו י"ל דקאי לרב אסי דאמר נאמן לכנוס משום דמירתת וזה לא שייך רק בפני האב. משא"כ לרב דאמר נאמן רק ליתן גט משום חזקה אין אדם חוטא ולא לו אפ"ל דאפילו שלא בפני האב. ומ"מ בנד"ד היה ג"כ בשעת מיתה שאין אדם משטה בשעת מיתה י"ל טפי הסברא דאין אדם חוטא בשעת מיתה ולא לו. וכ"כ בתשובת ח"ץ סי' צ"ה הובאה בתשובת ב"א סי' כ"ט (ועי' ד"מ באה"ע סי' ס"ו סק"ג בשם המרדכי פ"ב דגיטין ונהגו חכמי הקהל לחתום הכתובה קודם הברכה דאיכא אימתא דצבורא לשקר ומדמין זה להא דאיתא שם בגמ' גבי רב נחמן וספרי דדיינא דאיכא אימתא כו'. ועי' מזה ג"כ בשו"ע ח"מ סי' מ"ה ס"ב ובהג"ה שם. וא"כ כש"כ בנדון של זה שהיה הולך למות דודאי אימת מיתה והדין עליו ואינו חשוד כלל לשקר ולא לו):
ואין לחלק דליכא חטא שסבר שלא יתירוהו כיון שיש שינוי בשם הבת דא"כ עשה פועל בטל לגמרי לצחק בה וקיי"ל אין אדם משטה בשעת מיתה וכמ"ש ג"כ בהר"ן פרק התקבל גבי גיטו כמתנתו כו'. ע"כ מסתברא דהוי עדות וכיון שכן כדי שלא לסתור עדות גמורה ולומר שכיזב בעדותו בשעת מיתה או שרצה להשטות בשעת מיתה (ואפילו בד"מ לא שייך השטאה כשאין אדם תובעו ואין התובע אצלו) לכך יש לתלות בטעות לפ"ד תשו' הר"ן סי' ע"ז הנ"ל. אבל להריב"ש מוכח דאפילו בכה"ג לא תלינן בטעות דהא התם פסל השטר חליצה משום שהקדימו הזמן שלשים שנה ולא תלה זה בטעות רק שבכוונה הקדימו ומשום הכי העדות פסולים ואעפ"י שא"כ ההכרח לומר שהעדים עשו שטות אשר כל השומע יצחק להם לכתוב שנחלצה בזמן שידוע שעדיין לא נולדה ושבעלה חי אח"כ כ' שנה וכמו שבאמת מחמת טענה זו כתב לו הר"ר חסדאי לתלות בטעות הובא בהריב"ש סי' שפ"ו וז"ל דאדרבה היא הנותנת שטעו בודאי ולא חתמו שקר כו'. דאל"כ למה הקדימו זמנו קודם ללידתה. ואפ"ה השיב ע"ז הריב"ש בתשו' ההוא דמפני שהקדימוהו יותר מן הצריך לה לא נכשירוהו עכ"ל. אלמא דלא מהני ליה טענה זו לתלות שטעו העדים כיון דאין מצויין לטעות בזה. וא"כ כש"כ בנ"ד ג"כ לא מהני הטענה דאין אדם חוטא ולא לו ואין אדם משטה כו' לתלות מחמת זה בטעות בשם הבת דג"כ י"ל שאין מצוי לטעות כמו בהזמן כו' דהרי זהו מגופה של עדות שע"י סימנים אלו אנו רוצים לידע שהוא הנפטר. וכדבעינן למימר לקמן אי"ה. וכן משמע לכאורה בתשובת הרשב"א ח"ג סי' ד' דכתב שהעדות פסולים כשהקדימו הזמן שנה א' ולא תלינן בטעות אע"ג דמוכח שטעו דכתב בו חתנו ובשנת שביעית עדיין לא היה חתנו וא"כ אילו הקדימו בכוונה למה היה להם לכתוב חתנו ואפ"ה לא מהני. ולכאורה ממ"ש הטוש"ע ח"מ סי' כ"ט אבל בדבר שמוכיח שטעה כו' יש קצת לסמוך סברת הר"ן וסיעתו דה"נ מוכח שטעה ולא דמי להא דסנהדרין (דמ"ד סע"ב) אע"ג דקא יהבי טעמי כו' דשאני הכא דהענין מוכח מצד עצמו. ואע"ג דהתם בסי' כ"ט לא אמרינן אלא דכשחזר בו ואומר שטעה נאמן. משא"כ הר"ן ס"ל דאנו אומרים מצד עצמינו שטעה י"ל דהיינו משום דמוכח טפי טובא שטעה דהתם רק משום המסתברא דלא מייתי אינש חובה לנפשו זהו אינו הוכחה גדולה כ"כ הלכך לא מהני רק כשאמר שטעה. אבל בנדון דהר"ן דהטעות מוכח לכל אמרינן לי' אפי' מעצמינו. וכך י"ל בנ"ד לסברת הר"ן ומ"מ להרשב"א והריב"ש אין להקל. וגם להר"ן אפשר לחלק דהתם חשיב לי' טעות שהעדים מצויים לטעות דהיינו שהשמיטו תיבה אחת בכתב משא"כ הכא:
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור