סימן מ
ג
אלא דיש להקשות על סברא זאת שכתבנו מהא דאיתא בסנהדרין (ד' כ"ט ע"ב) ההוא דהוי קרו ליה עכברא דשכיב אדינרי כי קא שכיב אמר פלניא ופלניא מסקי בי זוזי בתר דשכיב אתו תבעינהו ליורשין אתו לקמיה דר' ישמעאל בר' יוסי אמר להו כי אמרינן אדם עשוי שלא להשביע א"ע הני מילי מחיים אבל לאחר מיתה לא כו' אתו לקמיה דר' חייא אמר להו כשם שאדם עשוי שלא להשביע א"ע כך אדם עשוי שלא להשביע את בניו. והשתא אי איתא כמו שכתבנו דדוקא לענין השטאה שהוא פועל בטל מסיק רבא דאין אדם משטה בשעת מיתה. אבל לגבי ענין שיש בו ממש חיישינן דהשכ"מ מסיק אדעתיה שמא יקום מחליו ומש"ה מתכוין ג"כ בעודו שכ"מ לתחבולה זו ושקורי משקר דוגמת האשה שאומרת ט"א לך כו'. א"כ מ"ט דר' ישמעאל בר"י דאמר ה"מ מחיים כו' הלא ענין שלא להשביע א"ע אינו פועל בטל כלל וכדפרש"י שהוא שלא ליראות שבע מממון להתרחק מעין הרע. ומצינו בקרא שיעקב אע"ה אמר לבניו למה תתראו כו'. ופרש"י בחומש למה תראו עצמכם בפני בני ישמעאל ובני עשו כאילו אתם שביעים באותה שעה עדיין היה להם תבואה. ובתענית (ד"י ע"ב) מפורש שם בגמרא ובפרש"י להדיא שלא הלכו רק בשביל דבר זה שלא להתראות כו' ע"ש. הרי דבר זה ענין גדול הוא. וכיון שכן אמאי לא חש ר' ישמעאל שעושה כן כדי שלא להשביע א"ע כשיקום מחליו (ואין לומר דהתם מיירי שאמר כן בשעת מיתה ממש דכבר נתבאר דאין לחלק בכך דכל שאינו גוסס בכלל חולה מיקרי ודוחק לומר דמיירי שאמר כך בשעה שהיה גוסס) וגם ר' חייא לא מצא טעם לחלוק עליו רק משום דאדם עשוי ג"כ שלא להשביע את בניו אלמא דמשום לתא דידיה שלא להשביע א"ע כשיקום מחליו לא הוה חיישינן כלל. א"כ ע"כ צ"ל הפך ממה שכתבנו לעיל אלא דכל שהוא קרוב למיתה מייאש א"ע ואינו עושה מעשים שקרים בשבילו שיהיה לו לתועלת אם יקום מחליו. ואף אם אינו ביאוש גמור מ"מ אינו מכוין בשביל זה ודי לו במה שיקום אם יקום כו' ולא להתכוין עתה בעת צרתו להתחבל בתחבולות שקרים כדי שיהיה לו תועלת אם יקום כו' ואם יקום יהיה לו נפשו לשלל ולא לבקש גדולות כו' ומשו"ה לא חיישינן שמשקר בשביל שלא להשביע א"ע אם יקום מחליו אף שהוא ענין גדול. אי משום דמייאש א"ע מחיים או אף שאינו בייאוש גמור אין לבו נותן לו לעשות תחבולות שקרים בשעת שהוא קרוב למיתה בשביל טובתו כשיעמוד מחליו כו'. רק דר' חייא חידש דמ"מ אדם עשוי שלא להשביע את בניו דזה ודאי הוא שבניו צריכין ג"כ לזה שלא יהיו נראים שבעים הלכך אדם עשוי לעשות תחבולה זו גם בשעת מיתה בשביל בניו שהוא דבר העתיד להיות ודאי עכ"פ. משא"כ שיעשה תחבולה בשבילו בעת שהוא קרוב למיתה לכשיבריא לא חיישינן כלל. כן נראה פשוט לדברי ר"י ור"ח בסנהדרין. ולפי"ז נשמע ג"כ לנד"ז דל"ח כשהיא מודה שזינתה שמא הוא תחבולה להפקיע א"ע מבעלה לכשתבריא כו' דלא מסקא אדעתה כולי האי להתחבל בתחבולות כ"כ בשעה שהיא קרובה למיתה לכשתבריא כנ"ל. ודוחק לחלק בין ענין שלא להשביע א"ע שאינו דבר גדול כ"כ כמו ענין דענ"ב ולכן שם יש לחוש טפי. דמנין לנו ליכנס בחילוקים דקים כ"כ מסברא:
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור