סימן כא
ד
והנה הכו"פ ביו"ד סימן קצ"ג ס"ק א' הקשה דברי הרא"ש אהדדי ממ"ש ריש פרק תינוקת דבוגרת אין לה טענת דמים למ"ש בפ"ק דכתובות סימן כ"א ועמש"ל ליישב. והכו"פ תירץ דס"ל להרא"ש והטור דרוב בוגרת יש להן דם בתולים אבל מיעוט יש שאין להם דם בתולים. והס"ט שם הקשה עליו דא"כ אמאי נאסרת לבעלה לפי דעת הרא"ש והטור דס"ל כשטת הר"ר יונה שנאמנת להתיר א"ע לבעלה באומרת מ"ע אני. וא"כ ה"ה בבוגרת כשאומרת שלא זינתה הוה ברי כו' ע"ש. ואפשר לתרץ בדוחק גם לשיטתם דהא בבוגרת יש להם טענת דמים. זהו כשהיא מכחשת שנמצא דם אזי הוא נאמן לומר שלא נמצא ואז לא טענינן לה דהא שלא נמצא הדם מחמת שהיא בוגרת כיון שהיא טענה שנמצא דם. אבל אם היא מודה שלא נמצא י"ל שאין להם טע"ב או אפשר שאף אם [היא] מודה שלא נמצא דם אין זה טענת ברי מה שאומרת ברי שלא זינתה. כי הברי י"ל שצ"ל על הטענה כמו שיודעת ברי שהיא מ"ע או ברי שנאנסה. אבל הכא לא שייך שתאמר ברי שבוגרת אין לה דם בתולים כ"א ברי שלא זינתה. ואפשר לדמות קצת למ"ש בגמרא ביבמות פרק החולץ (דף ל"ז ע"ב) גבי ספק ובני יבם בנכסי סבא שאע"פ שבני יבם הם ספק יורשים בנכסי סבא אעפ"כ אין הספק נקרא ודאי כיון שאינו טוען טענת ודאי ואינו יודע מכח מי הוא בא לירש כו' ע"ש בפרש"י. אף שאינו הנדון דומה ממש לשם עכ"ז גם כאן אין כאן ברי גמור רק על שלא זינתה אבל על שבירת הבתולים אינה יודעת ברי גמור מאיזה סבה נשברו. מיהו זה דוחק דעכ"פ טוענת ברי שלא זינתה (הג"ה ועדיף מהא דהר"ר יונה כיון דהברי [הוא] שלא היה כאן זנות כלל דבכה"ג רוב הפוסקים ס"ל דתליין אף במיעוטא כמו בהא דרבה תוספאה. עכ"ה). והנה כ"ז לפ"ד הסוברים כשטת הרר"י. אבל לפי דעת רוב הפוסקים ומכללם הרמב"ם שחולקים עליו וס"ל דלענין איסורא אינה נאמנת ע"י ברי. א"כ לפי"ז י"ל כהכו"פ. ומ"ש דבוגרת יש להם טע"ד היינו לענין איסורא דאין מתירין ע"י המיעוט נגד הרוב. וכן בתוספות פרק אלו נערות (דל"ו ע"ב) סד"ה אי דקא טעין כתבו לפרש דהיינו לאוסרה עליו ולא לענין כתובה ע"ש (הג"ה זה דוחק לפמ"ש הריב"ש סוף סימן תמ"ו מהא דרבה תוספאה. עכ"ה) ונפ"מ דמצטרף לספק ספיקא גם להתירה לבעלה. ולפ"ז צ"ל הסוגיא שם מיירי בענין דליכא עוד ספק שני וכגון באשת כהן שקיבל בה אביה קדושין פחות מג"ש ויום א'. וכן העמידה בשט"מ פ"ק (ד"ט) בד"ה ואיבעית אימא בשביל קושיא אחרת. או שי"ל כפשוטה דבאשת כהן ליכא לצרף ספק דאין תחתיו כיון דאפילו אין תחתיו י"ל לפסול נבעלה. ובאשת ישראל שקיבל בה אביה קדושין פחות מג"ש ויום א' לא מצטרף הספק אונס כיון דאונס הוה מיעוטא לא מצטרף לספק בוגרת דהוי נמי מיעוטא דדוקא לספק שאין תחתיו מצטרף דהוי ספק שקול. ועיין בתשובת הרשב"א סימן שס"ט שהר"ר דן ר"ל דגם שני ספיקות לא מהני רק בטענת פ"פ ולא בטע"ד וחלק עליו הרשב"א:
קיצור. מ"ש הכו"פ דמיעוט בוגרת יש שאין להם טענת דמים ויישוב קושיית הס"ט ע"ז ומ"מ קשה על זה דיש צירוף ספק אונס ובאשת כהן ספק אין תחתיו ויש לדחות. ומ"מ עוד קשה דמ"ש מהא דרבה תוספאה:
והנה בירושלמי אמרו לענין בוגרת אף שהיא כחבית פתוחה זה מהני שלא להפסידה כתובתה. אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה. והמל"מ ס"פ י"א מה"א כתב זהו פלא בעיני דכיון דהבוגרות דרכן בכך מאי ספק סוטה איכא ובתוס' קה"ע שם תירץ כיון דליכא אלא חד ספיקא אסירא ליה. נשמע להירושלמי אף לענין פ"פ לא מהני לענין איסור. ואף שהש"ס דילן פליג גבי בוגרת לענין פ"פ מ"מ לענין טע"ד שפיר יש לומר דס"ל כן בבוגרת דלענין איסור לא מהני ולענין הכתובה מהני שאינה מפסדת ובהכי א"ש שיתיישב הסוגיא דפ"ק (די"א ע"ב) דלעיל דמיירי לענין כתובה עם הסוגיא (דדף ל"ו ע"ב) שי"ל דמיירי לענין איסורא. והנה בטעם דהירושלמי היינו שמצינו בירוש' דס"ל אפילו כשיש שני ספיקות כגון באשת ישראל לא מהני להתירה במכחשת או בשותקת אלא דוקא ע"י ברי ושמא וכמ"ש בחידושי הריטב"א (ד"ט ע"א) מההיא דהירושלמי תמן בששניהם מודים בשהפ"פ ועיין בתשובת הרשב"א סוף סימן אלף רכ"ט. ובעל קה"ע פי' דהא דנאמנת בשהיא מודה שהפ"פ וטוענת ברי זהו להירושלמי כשיש שני ספיקות ולא בחדא ספיקא ובמראה הפנים שם ס"ל אפילו בחדא ספיקא נאמנת והריטב"א בחידושיו כתב ג"כ שי"ל כן כדברי המ"פ וי"ל כדברי קה"ע יעו"ש. עכ"פ להירושלמי צ"ל טענת פ"פ וטע"ד בבוגרת הוא ספק דאיכא הכי ואיכא הכי ע"כ לענין איסורא לא סמכינן ע"ז וס"ל דטענת ברי דידה לא מהני כשיש ספק שקול. ודלא כהר"ר יונה. אבל לענין כתובה א"י להפסידה מספק. ולכאורה זהו ראיה לדעת הקה"ע הנ"ל דטענת ברי לא מהני להירושלמי לענין איסורא רק בשני ספיקות דאם מהני אף בחד ספיקא מדוע לא יהיה מהני בבוגרת כשאומרת שלא נבעלתי רק הפ"פ מצד עצמו וגם כיון להרמב"ן אף לש"ס דילן לא מהני לענין איסורא ברי בחדא ספיקא א"כ י"ל ודאי גם להירושלמי כן. ובחידושי מהרי"ט פ"ק דכתובות פי' דמ"ש הירושלמי תמן בששניהם מודים שהפ"פ קאי רק לענין הכתובה דע"ז אמרו ר"ג ור"א דנאמנת ולא קשה מהא דר' אלעזר דנאמן אף להפסידה כתובתה משום דהכא שניהם מודים שהפ"פ וברי ושמא ברי עדיף. משא"כ התם שמכחישתו או שותקת אינה נאמנת וכ"ז לענין ממונא אבל לענין איסורא לא משמע ליה לחלק בכה"ג דפשיטא ליה דהואיל ונאסרה עליו מספק סוטה לא מפיה אנו חיים להתיר א"ע בטענה שאין בעלה מכיר בשיקרא ומספקא אסורה וכו' עכ"ל. וא"כ שטת הירושלמי הוא כעין מה שכתב המשמרת הבית (דקס"ו א') כי יש מן הבוגרת כו'. ולש"ס דילן גבי טענת פ"פ אין זה טענה אף לענין איסורא כמ"ש הרמב"ם ורש"י וסיעתם והטוש"ע. וטענת דמים יש לה לענין איסורא אבל לענין כתובה אפשר גם לש"ס דילן אינה מפסדת כדמשמע הסוגיא (די"א ע"ב). ואף אם נאמר דמפסדת מ"מ מחמת ספק הגירסות יש לנו לתפוס בענין טענת דמים דספק שקול הוי ואינה מפסדת הכתובה אבל לענין איסורא אין להקל יותר מהירושלמי שלא הקילו בזה ומיהו כיון דספיקא הוי בהצטרף עוד ספק שקול יש להקל. וספק דאונס באשת ישראל שקיבל בה אביה קדושין פחות מג"ש ויום א' צ"ע אם מצטרף כנ"ל. הן אמת אם טע"ד בבוגרת היה ספק שקול י"ל דמצטרף לספק דאונס. אבל י"ל דגם להירושלמי אינו ספק שקול ממש כ"א מיעוטא ואעפ"כ מהני לענין כתובה כמו גבי היא אומרת מוכת עץ אני דג"כ מהני לענין כתובה אף שמ"ע היא רק מיעוטא. ומ"מ נראה דלהירושלמי הוי הא דבוגרת אין לה טע"ד כמו מיעוט המצוי ואפשר שכן יש לנו גם כן לתפוס כיון דלגי' ר"ח ורי"ף וסיעתם לש"ס דילן אין לה טע"ד כלל:
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור