סימן מ
ה
אך יש להקשות ע"ד הנ"ב מן הירושלמי באשה אחת שאמרה הביאם שלי פיתני אמר לה אין הביאם אוסר ואסרה כו' תמן באתה לוסר עצמה והתירה ברם הכא באת להתיר א"ע ואסרה. והובא זה הירושלמי בבני אהובה פכ"ד מה"א ה"כ אלא דגרס אמר לי אין הביאם אוסר פי' שאמר לה הביאם שאינו אוסרה על בעלה ע"י ביאתו וא"כ לפי דעתה היא אינה אסורה לבעלה ואם כן נראה שאין כוונתה לצאת מתחת בעלה ולכך לא חש למשנה אחרונה ואסרה וכ' עוד הבנ"א ז"ל ועוד למדנו כשאנו רואים האשה אומרת דברים במסל"ת דברי' שלפי דעתה מתרת עצמה לבעלה ומהדין באמת אסורה נאמנת אף למשנה אחרונה כו' עכ"ל. והשתא לפ"ד הנ"ב כיון דמדינא אין האשה נאמנת להפקיע א"ע מבעלה כו' ובודאי אפילו במסל"ת לא מהימנא דלא מצינו מסל"ת דמהימנא אלא בעדות אשה כו' ושבוי'. וכיון דלמשנה אחרונה אוקמא אדינא לפ"ד הנ"ב ואף גם היכא דלא שייך לומר ענ"ב לא מהימנא. א"כ קשה מ"ט דירושלמי אמאי באת להתיר א"ע אסרה והטעם משום שנ' שאין כוונתה לצאת כו'. ומה בכך הרי אף גם דליכא החשש דענ"ב לא מהימנא מאחר דאוקמא אדינא ועיין לקמן אות יו"ד דנתבאר קצת ישוב לזה. והנה בס' בנ"א פי' הטעם דאין נאמנת מדינא ולא מצית שוי' נפשה חד"א כיון שהיא חב לאחרים דהיינו לבעלה וכמו האומר שטר אמנה דאינו נאמן כשהוא חב לאחרים כו'. והשתא נחזי איך הדין שם אם שכ"מ בשעת מיתה היה אומר שטר אמנה כו' והנה ברפ"ב דכתובות ססי' ט' כ' וז"ל ואף אם לא נודע לנו בשעת הודאתו שהוא חייב לאחרים כיון שנודע לנו אח"כ אגלוייא מלתא למפרע שכוון לחוב לאחרים ולאו כל כמיניה עכ"ל. הנה נתן טעם שכוון לחוב כו' אלמא דגם שם היינו טעמא דלא מהימן משום דאמרינן שכוון לחוב אבל אי ברירא לן שלא כוון לחוב היה מהימן אף דחב לאחרים אלא דשם גבי שכ"מ י"ל שנתכוון לחוב ול"ד למשטה כו'. אבל הכא גבי הודאת האשה הנה בשעת מיתה דלא שייך חששא דענ"ב כלל י"ל דמהימנא. אך ראיתי בש"ך בח"מ סימן מ"ז סק"ח שכ' עמ"ש הש"ע ואפילו אם לא נודע בשעת הודאתו שהוא חייב לאחרים ונודע אח"כ אינו נאמן עכ"ל הש"ע. וע"ז כ' הש"ך אע"ג דהיה לו נכסים מ"מ כיון דמשתעבד מדר"נ אף בדאית ליה נכסי אינו נאמן עתה כשאין לו נכסים כו' עכ"ל. והסכים עמו באו"ת ושאר אחרונים. הרי דאע"ג דבשעה שהודה שהשטר אמנה לא היה שייך לומר החשש קנוניא ואפ"ה כיון שאחר כך נמשך מזה חוב לאו כל כמיניה וה"ט כיון דמ"מ היה שעבודו חל על חוב הנ"ל לאו כל כמיניה לגרוע שעבודו בדיבורו וא"כ למדנו מזה שאינו נאמן לחוב לאחרים אף במקום דלא שייך כ"כ החשש קנוניא דהכא כשהיה לו נכסים בשעה שהודה לא היה שייך כ"כ חשש קנוניא שהרי הלה היה יכול לגבות מנכסים שלו ואפ"ה אינו נאמן לחוב. אבל בתשובת מהריב"ל ח"ד ססי' כ"ב הובאה בכנה"ג סימן מ"ז בהגב"י אות א' לא משמע הכי שהרי כתב וז"ל וכיון דכן הוא הוה נראה לכאורה דאפשר למימר דיש לחוש דילמא כשמחלה אותו התנאי היתה חב לאחרים ולא נאמין לה ולא היה בדיבורה ובמחילתה ממש וכד מעיינינן אשכחינן דלאו מילתא היא דמאי דאמרינן כגון שחב לאחרים כתבו המפרשים שחב לאחרים בהודאה זו שמודה שחייב להם ואין לו ממה להגבותם ורצו לגבות חוב זה. שמעינן מזה דדוקא שבאו לגבות חובם מזה השטר וכדאמרי' הכא אבל למיחש לא חיישינן עכ"ל. והשתא לדבריו בנדון דהש"ך הרי כשהודה עדיין לא באו לגבות חובם כו'. מיהו י"ל דכוונתו למיחש ל"ח אם לא באו גם אח"כ לגבות חובם. אבל כשבאו אפילו אח"כ חיישינן. ודברי הרר"י אינו ענין כלל לנדון דמהריב"ל והש"ך שהרר"י שבהרא"ש מיירי ג"כ שאין לו נכסים אחרים לסלק לבע"ח זולת שט"ח זה וא"כ הוא ודאי חב לאחרים עתה רק אנו לא ידענו שהמלוה זה האומר שטר אמנה הוא אין אנו יודעים שהוא חייב לאחרים כלל ואח"כ נתגלה לנו שהוא חייב לאחרים ע"ז אמר דאינו נאמן כיון דמ"מ נתגלה לנו שבשעת ההודאה היה חב לאחרים שאין לו מה לסלק להם זולת שט"ח זה. אבל אם בשעה שאמר שטר אמנה היה לו ממה לסלק ולא היה חב לאחרים מזה לא מיירי הרר"י כלל:
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור