סימן קנח
ב
ואין להביא ראיה מהמשנה רפ"ק דערכין חרש שוטה וקטן נידרין ונערכין אבל לא נודרין ולא מעריכין מפני שאין בהם דעת. וע"כ צריך לומר דמיירי שיוכל לומר דמי עלי או ערכי עלי ואעפ"כ חשוב חרש. משמע אף שיוכל לדבר איזו תיבות מעט. כיון שאינו יכול לדבר כל הדיבורי' נק' אינו מדבר. אך זה אינו דהא מדתנן חרש משום שאינו בן דעת מבואר הא אלם ששומע אף שאינו מדבר כלל דהרי הוא נחשב כפקח הוא נודר ומעריך אף שלא יוכל לדבר. אע"כ דכיון דחרש רומז ונרמז רמיזה שלו חשוב כדבור לענין ערכין ונדרי בדק הבית. ואף מה שחרש רומז ונרמז זהו רק קנין מדרבנן וכדאיתא בגיטין פרק הנזקין (דנ"ט ע"א) וטעמא מאי משום כדי חייו. ופרש"י שם ד"ה קמ"ל דמשום כדי חייו תקון רבנן. והכא משמע דה"ל מדאורייתא לולי משום דלאו בן דיעה נינהו י"ל משום דאמרינן בשבועות פ"ג (דכ"ו ע"ב) מוצא שפתיך תשמור ועשית אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בלבו מניין ת"ל כל נדיב לב. והיינו גבי תרומה וקדשים ולפרש"י תרומה היינו תרומת מלאכת המשכן. וא"כ ודאי ה"ה בנדרי דדמי עלי ובערכין. ועיין בב"י ביו"ד סי' רנ"ח בד"ה כתב הרא"ש בתשו' כלל י"ג. ותמצא כן דבהקדש בדק הבית לכ"ע גמר בלבו הרי נדר. ועיין בסנהדרין פרק ב"ס (דע"א א') במשנה היה אחד מהן גדם או חגר או אלם או סומא או חרש וע"ש בפרש"י. ולעיל פרק ו' (דמ"ה ע"ב) בפרש"י משמע לפ"ז דחרש היינו שאינו שומע כלל אף שמצווחין לו בקול רם. דאל"כ איך ימעט חרש הלא אפשר להם לומר איננו שומע בקולנו שהשיב להם בקול רם איני מקבל. א"ו דחרש היינו שאינו שומע כלל. גם משם מוכח דאלם היינו שאינו מדבר כלל דאם מדבר אף בלחש כנד"ז איך ממעט זה מואמרו ולא אלמין הרי יוכלו לומר בלחש מפה לאוזן. וכן לגבי חליצה דממעט להו מואמר ואמרה. הרי אם יוכלו לומר בלחש מפה לאוזן לא חפצתי לקחתה אמאי ימעט להו ועכ"פ הוא ראוי לבילה ואין בילה דהיינו האמירה מעכבת כלל. וא"כ לפ"ז אף אם נאמין לאביו ואמו שאז בעת הנשואין היה רגיל לדבר יותר מכמו עכשיו גם שהיה שומע קצת כשמדברים עמו בקול רם ושהיה מבין יותר מעכשיו כי בהמשך הזמן זה שבעה שנים נשתנה לגריעותא. מ"מ מה איכפת לן כיון גם עכשיו אינו נדון כחרש כ"א כדין מדבר ואינו שומע. לא איכפת לן אף אם בשעת הנשואין היה מדבר ושומע. דדוקא פקח ונתחרש אינו מוציא עולמית. משא"כ הכא לפי דברינו שאינו נידן כחרש גם עכשיו לא איכפת לן במה שנתקלקל מעט. ואם משום שעכשיו אינו מבין כ"כ מ"מ אם מבחין הוא בעניני העולם כגון לעשות מלאכה השייך בכפרים ולעשות מה שירמוז לו אביו או אמו על הן הן ועל לאו לאו אין זה שוטה כלל וכמ"ש בתשו' מהרי"ט הנ"ל גבי ומ"ש הרמב"ם פ"ט מה' עדות הפתיים ביותר שאין מכירים דברים הסותרים זה את זה ולא יבינו עניני הדברים כדרך שמבינין שאר ע"ה כו' הרי אלו בכלל השוטים כו' דלא אמר כן אלא לענין עדות שצריך להעיד על מה שעבר כבר כו' אבל כשאנו באים לקיים דבר עמו במקח וממכר או בגיטין וקדושין ומסברי ליה וסבר ואנו מכירין שהבין הדברים כגון זה לאו שוטה הוא והרי הוא כפקח לכל מה שהוא עושה בדעת שפויה לפנינו. והביא ראיה מהש"ס פ"ט דב"ב (דף קנ"ה ע"ב) כיון דמסברי ליה וסבר מידע ידע והאי דעביד הכי חוצפא יתירה הוא דהוה ביה וכו' יעו"ש. וכן בשו"ת זכרון יוסף חאה"ע סי' יו"ד ד"ה טעם הא' נטה לדברי מהרי"ט. וכ"כ אאזמו"ר הגאון ז"ל בתשו' סי' כ"ה. ואף להת"ש בי"ד סי' א' ס"ק נו"ן דס"ל שאין לחלק בין עדות ובין שחיטה עכ"ז יש טעם להקל עפמ"ש עוד מהרי"ט וז"ל הנה זה אע"פ שאפשר שלא יבין עניני הדברים כדרך שמבינין שאר העם מ"מ מכיר הוא הדברים שסותרים זה את זה על הן הן ועל לאו לאו אלא שיש בו טפשות בדברים שלבו חפץ כפתן חרש יאטם אזנו והוא מכלל הטפשים עקשי לב לא מפני זה יהיה בכלל הפתאים שהזכיר הרמב"ם ז"ל עכ"ל. וא"כ י"ל בנד"ז נמי הוא ע"ד זה. וא"כ גם להת"ש אינו כשוטה:
קיצור מהמשנה רפ"ק דערכין יש לכאורה קצת ראיה דאף שיוכל לדבר איזו תיבות נקרא חרש. ואין זה מוכרח. ומסנהדרין פרק ב"ס משמע דאם מדבר אף בלחש מפה לאוזן אינו חשוב אלם. וא"כ זה האיש י"ל חשוב מדבר. וגם בכלל פתאים אינו:
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור