ויש לי מקום עיון מהא דר"פ האשה רבה דמשמע שם לכאורה דאשה שהלך בעלה למדה"י ונשאת על פי עד אחד שאמר לה מת בעלה והורו לה ב"ד שמותרת להנשא. ואחר כך בא בעלה הראשון. דאסורה לו. ובגמרא שם דף צ"א א' אר"ש כי ניים ושכיב רב אמרה להאי שמעתא (דאמר הלכה כר' שמעון דנשאת על פי ב' עדים מותרת לבעלה) הלכה מכלל דפליגי מאי ה"ל למעבד מיאנס אנסה כו' משמע מינה דבנשאת על פי עד אחד ניחא ליה דאסורה לחזור לו ואם כן משמע לכאורה דהאיסור הוא מדאורייתא. וכן משמע לכאורה ממ"ש רש"י במשנה ר"פ הנ"ל וז"ל תצא מזה ומזה כשאר אשת איש שזינתה דהך לאו אנוסה היא כו' וכן משמע בפירוש המשניות להרמב"ם וז"ל מן העקרים שהם אצלנו שכל מי שזנתה אשתו תחתיו אסורה עליו כו' ולפיכך חייבנו בכאן תצא מזה ומזה אף על פי שהיא שוגגת לפי שהיא נעשית זונה עכ"ל. והנה מהרמב"ם נראה להדיא דאין לה רק דין שוגגת ואינה מזידה אלא שאינה אנוסה וכן פסק הרמב"ם בה' שגגות דמביאה קרבן והוא מוכח בגמרא. ואם כן קשה אמאי משמע דאסורה מדינא הא האשה שזנתה בשוגג מותרת כנ"ל. וע' במל"מ פ"י מה"ג דין ג'. לכן נלע"ד דבאמת מדאורייתא מותרת אלא שהוא איסור דרבנן (וע' בתשובת הריב"ש סס"י קפ"א וסי' קנ"ה יש לפרש דטעם הקנס כיון דאין עד אחד נאמן מן התורה אם כן הוה לה למידק יותר. ומכל מקום י"ל קנס זה רק מדרבנן לבד ותלמוד ערוך הוא פ"ק דיבמות דף י"א ע"א דנק' סוטה דרבנן לבד ע"ש). ומאי דמשמע קצת דמדינא אסורה ה"פ דרבנן קנסוה ועשאוה כסוטה דרבנן. או יש לומר כי הוכרחו לאוסרה שאל"כ לא היו מתירים לה לכתחלה להנשא על פי עד א' שלא התירוה אלא משום חומר שהחמרת עליה בסופה כ"מ בחה"ר שם דף צ"ה ב'. ועוד ראיה דמדאורייתא שריא והוא מדאיתא שם דף צ"ה ב' דלר' יוסי אליבא דר"י נפחא באשתו וגיסו אשת גיסו מותרת לגיסו ולת"ק נמי פרש"י שם דהנשאת בעד א' אסורה משום דקנסו רבנן כו'. ואליבא דר' אמי נמי אין האיסור רק דרבנן. תדע דבאשת אח שנתייבמה בטעות עפ"י עד אחד מותרת לחזור לבעלה לרב ושמואל. ור' אמי לא פליג עלייהו כדפרש"י דף צ"ה סוף ע"ב ד"ה דילמא אדר' אמי. ועי' בגמ' דף צ"ד סע"ב אמרינן להדיא גבי אשה שהלך בעלה למדינת הים אשתו דבמזיד אסירא מדאורייתא בשוגג גזרו בה רבנן. ופרש"י בשוגג כגון נשאת על פי בית דין והיינו על ידי עד אחד. ועיין ש"ג בשם ריא"ז שם גבי מתו אחיו של זה ואחיו של זה חולצין כו' דצרותיהן מתייבמות משום דלא דמי לצרת סוטה דסוטה אסורה מדאורייתא מה שאין כן הכא וכן כתב ביש"ש שם סי' י"א. אלמא דמדאורייתא שריא עכ"פ. וכן כתב בנ"י בשם הריטב"א (שם פ' הנ"ל גבי יבמה שנשאת בלא חליצה) וז"ל וכי תימא כיון שנשאת ברשות ב"ד אינה אסורה על הבעל אלא משום גזירה דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדה"י והיא גופא קנסא דרבנן שעשאוה כמזידה כו'. והחמירו בסופה כדי להקל בתחלתה עכ"ל. וכן משמע ל' הגמרא דף צ"א סע"א עשו ב"ד בהוראתן כזדון איש באשה. פרש"י כהבא בזדון על אשת איש ונאסרה על בעלה. עשו דוקא. ולא דדינא דאורייתא הוא. ואף לשטת הרמב"ן שם נלע"ד פשוט גם כן דהאיסור גם כן רק דרבנן ע"ש בחידושיו ובחה"ר סוף פרק האשה רבה דף צ"ה סד"ה אמר ליה אביי. ובבדק הבית סי' קנ"ט כתב שצריך להתיישב בדין נתייבמה בטעות. ולעיל מיניה כתב לא מן התורה נאסרה עליו שהרי היא כמו אנוסה אלא משום דכיון דצריכה גט כו' מכל מקום לימדנו הרב שם דלא נאסרה על הראשון אלא מדרבנן כו'. ומכל מקום לענין מעשה יש להתיישב בדבר כו'. אין ר"ל שמא יש בזה חשש איסור דאורייתא שתחזור לבעלה דזה אינו וכמש"ל שאין בזה חשש איסור דאורייתא. ועב"ש סי' ט"ו ס"ק כ"ג משום דקנסו אותה חז"ל כו' מבואר גם כן דס"ל דמדאורייתא שריא לכ"ע. והיינו כמש"ל דנק' סוטה דרבנן ויש לפרש גם כן שזהו כוונת הבד"ה דלהרי"ף וסיעתו אסורה מדרבנן מצד דה"ל מדרבנן כזינתה שלא באונס וזהו פירוש סוטה דרבנן. ומכל מקום אף לפ"ז י"ל שבעיקר דינו של הב"י יש להקל כהרא"ש ורש"י כיון דאף לפ"ד הרי"ף הוה ספק דילמא הלכה כר"י נפחא אם כן ה"ל ס"ס והכל בדרבנן. וכן יש להקל באשה שהלך בעלה למדה"י. והתירוה ב"ד להנשא עפ"י עד אחד. והיא לא נשאת אבל זינתה. דדמי לנתייבמה בטעות. ועיין בספר בית מאיר סי' ט"ו סכ"ח שהחמיר ועי' מל"מ שם דבעדים שהעידו על מיתת בעלה יש להקל בזינתה גם להרמב"ם:
קיצור. בנשאת ע"פ ע"א שאסורה לחזור לבעלה זהו ג"כ רק מדרבנן כמ"ש בגמרא פ"ק דיבמות דף י"א ע"א. וכן מבואר בסוגיא דף צ"ה ע"ב וכן כתב בנ"י שם וכ"מ בגמרא דף צ"א סע"א ועיין בבד"ה סי' קנ"ט:
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור