אורח חיים, סימן שכ״ז

אדיני סיכה בשבת ובו ה' סעיפים:
החושש במתניו לא יסוך שמן וחומץ (מעורבים) מפני שאין דרך לסוך בהם אלא לרפואה וכל שהדבר ניכר שמתכוין לרפואה אסור מטעם שיתבאר בסי' שכ"ח אבל סך הוא בשמן (לבדו) אבל לא בשמן ורד לפי שדמיו יקרים ואינו מצוי ואין רגילים לסוך בו אלא לרפואה ואם הוא מקום שמצוי בו שמן ורד ודרך בני אדם לסוכו שלא לרפואה מותר לסוך בו אפילו לרפואה ובמקומות אלו שאין נוהגין לסוך בשמן כי אם לרפואה אסור לסוך בשום שמן לרפואה מפני שהדבר ניכר שמתכוין לרפואה ולכן אסור לסוך הראש שיש בו חטטין:

אדִּינֵי סִיכָה בְּשַׁבָּת וּבוֹ ה' סְעִיפִים:
הַחוֹשֵׁשׁ בְּמָתְנָיו — לֹא יָסוּךְ שֶׁמֶן וְחֹמֶץ (מְעֹרָבִים), מִפְּנֵי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לָסוּךְ בָּהֶם אֶלָּא לִרְפוּאָה, וְכָל שֶׁהַדָּבָר נִכָּר שֶׁמִּתְכַּוֵּן לִרְפוּאָה — אָסוּר, מִטַּעַם שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן שכ"ח.
אֲבָל סָךְ הוּא בַּשֶּׁמֶן (לְבַדּוֹ), אֲבָל לֹא בְּשֶׁמֶן וֶרֶד, לְפִי שֶׁדָּמָיו יְקָרִים וְאֵינוֹ מָצוּי, וְאֵין רְגִילִים לָסוּךְ בּוֹ אֶלָּא לִרְפוּאָה. וְאִם הוּא מָקוֹם שֶׁמָּצוּי בּוֹ שֶׁמֶן וֶרֶד וְדֶרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְסוּכוֹ שֶׁלֹּא לִרְפוּאָה — מֻתָּר לָסוּךְ בּוֹ אֲפִלּוּ לִרְפוּאָה.
וּבִמְקוֹמוֹת אֵלּוּ שֶׁאֵין נוֹהֲגִין לָסוּךְ בַּשֶּׁמֶן כִּי אִם לִרְפוּאָה — אָסוּר לָסוּךְ בְּשׁוּם שֶׁמֶן לִרְפוּאָה, מִפְּנֵי שֶׁהַדָּבָר נִכָּר שֶׁמִּתְכַּוֵּן לִרְפוּאָה. וְלָכֵן אָסוּר לָסוּךְ הָרֹאשׁ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲטָטִין:

במותר לסוך ולמשמש ביד על כל הגוף להנאה ובלבד שישנה מדרך חול דהיינו שיסוך וימשמש ביחד ולא ימשמש בכח אלא ברפיון ידים:

במֻתָּר לָסוּךְ וּלְמַשְׁמֵשׁ בְּיָד עַל כָּל הַגּוּף לַהֲנָאָה. וּבִלְבַד שֶׁיְּשַׁנֶּה מִדֶּרֶךְ חֹל, דְּהַיְנוּ שֶׁיָּסוּךְ וִימַשְׁמֵשׁ בְּיַחַד, וְלֹא יְמַשְׁמֵשׁ בְּכֹחַ אֶלָּא בְּרִפְיוֹן יָדַיִם:

גאין מגרדין בכלי המיוחד לכך כדרך חול אלא אם כן היו ידיו או רגליו מטונפות בטיט או צואה ואם היה לו מגרדת המיוחדת לשבת מותר ומזה נהגו הבתולות להיות להן כלי משער חזיר המיוחד לשבת כמ"ש בסי' ש"ג:

גאֵין מְגָרְדִין בִּכְלִי הַמְיֻחָד לְכָךְ כְּדֶרֶךְ חֹל, אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ יָדָיו אוֹ רַגְלָיו מְטֻנָּפוֹת בְּטִיט אוֹ צוֹאָה. וְאִם הָיָה לוֹ מְגָרֶדֶת הַמְיֻחֶדֶת לְשַׁבָּת — מֻתָּר.
וּמִזֶּה נָהֲגוּ הַבְּתוּלוֹת לִהְיוֹת לָהֶן כְּלִי מִשְּׂעַר חֲזִיר הַמְיֻחָד לְשַׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ש"ג:

דלא יסוך רגלו בשמן כשהיא בתוך המנעל או הסנדל החדשים מפני שעורן מתרכך ע"י לכלוך השמן ודומה לעיבוד אבל סך הוא את רגלו ואח"כ מניחה במנעל וסך הוא את כל גופו ומתעגל על גבי העור ואינו חושש והוא שלא יהא בשמן הנישוף מגופו שיעור כדי לעבדו אפילו יש בו כדי לצחצחו מותר והוא שלא יתכוין הוא אפילו לצחצחו גזרה משום לעבדו:

דלֹא יָסוּךְ רַגְלוֹ בַּשֶּׁמֶן כְּשֶׁהִיא בְּתוֹךְ הַמִּנְעָל אוֹ הַסַּנְדָּל הַחֲדָשִׁים, מִפְּנֵי שֶׁעוֹרָן מִתְרַכֵּךְ עַל יְדֵי לִכְלוּךְ הַשֶּׁמֶן, וְדוֹמֶה לְעִבּוּד.
אֲבָל סָךְ הוּא אֶת רַגְלוֹ וְאַחַר כָּךְ מַנִּיחָהּ בַּמִּנְעָל, וְסָךְ הוּא אֶת כָּל גּוּפוֹ וּמִתְעַגֵּל עַל גַּבֵּי הָעוֹר, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא בַּשֶּׁמֶן הַנִּשּׁוֹף מִגּוּפוֹ שִׁעוּר כְּדֵי לְעַבְּדוֹ, אֲפִלּוּ יֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לְצַחְצְחוֹ — מֻתָּר. וְהוּא שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן הוּא אֲפִלּוּ לְצַחְצְחוֹ, גְּזֵרָה מִשּׁוּם לְעַבְּדוֹ:

ההדורס על העור עד שיתקשה או המרככו בידיו ומושכו ומשוה אותו כדרך שהאומנים עושים חייב משום מעבד:

ההַדּוֹרֵס עַל הָעוֹר עַד שֶׁיִּתְקַשֶּׁה, אוֹ הַמְרַכְּכוֹ בְּיָדָיו וּמוֹשְׁכוֹ וּמַשְׁוֶה אוֹתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁהָאֻמָּנִים עוֹשִׂים —חַיָּב מִשּׁוּם מְעַבֵּד:

Kehot Publication Society · CC BY-NC · sefaria.org

Kehot Publication Society · CC BY-NC · sefaria.org