אורח חיים, סימן תק״ז

אדיני אפייה ביום טוב ובו כ"א סעיפים:
מותר לאפות בפורני דהיינו תנור גדול ופיו מן הצד כעין תנורים שלנו ואף על פי שהוא טורח טרחא מרובה יותר משהיה אופה בתנור קטן שפיו למעלה מכל מקום כיון שהוא צריך לכך כגון שיש לו אוכלין הרבה וצריך להרבה פת אין חוששין לטרחא מרובה. במה דברים אמורים בפורני ישנה דהיינו שאפו בה כבר פעם אחת קודם יום טוב אבל אם היא חדשה שעדיין לא אפו בה כלל אסור לאפות בה פעם הראשונה ביו"ט שמא תפחת מחמת גודלה ויפסד הלחם וימנע משמחת יו"ט. במה דברים אמורים בפורני גדולה אבל בקטנה מותר לפיכך יש להקל בתנורים שלנו שאינן גדולים מאד ועוד שתנורים שלנו אין דרכן ליפחת לעולם אפילו כשהן חדשים:

אדִּינֵי אֲפִיָּה בְּיוֹם טוֹב וּבוֹ כ"א סְעִיפִים:
מֻתָּר לֶאֱפוֹת בְּפוּרְנִי, דְּהַיְנוּ תַּנּוּר גָּדוֹל וּפִיו מִן הַצַּד כְּעֵין תַּנּוּרִים שֶׁלָּנוּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא טוֹרֵחַ טִרְחָא מְרֻבָּה יוֹתֵר מִשֶּׁהָיָה אוֹפֶה בְּתַנּוּר קָטָן שֶׁפִּיו לְמַעְלָה, מִכָּל מָקוֹם, כֵּיוָן שֶׁהוּא צָרִיךְ לְכָךְ, כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ אוֹכְלִין הַרְבֵּה וְצָרִיךְ לְהַרְבֵּה פַּת — אֵין חוֹשְׁשִׁין לְטִרְחָא מְרֻבָּה.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּפוּרְנִי יְשָׁנָה, דְּהַיְנוּ שֶׁאָפוּ בָּהּ כְּבָר פַּעַם אַחַת קֹדֶם יוֹם טוֹב, אֲבָל אִם הִיא חֲדָשָׁה שֶׁעֲדַיִן לֹא אָפוּ בָּהּ כְּלָל — אָסוּר לֶאֱפוֹת בָּהּ פַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בְּיוֹם טוֹב, שֶׁמָּא תִּפָּחֵת מֵחֲמַת גָּדְלָהּ וְיִפָּסֵד הַלֶּחֶם, וְיִמָּנַע מִשִּׂמְחַת יוֹם טוֹב.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּפוּרְנִי גְדוֹלָה, אֲבָל בִּקְטַנָּה מֻתָּר. לְפִיכָךְ, יֵשׁ לְהָקֵל בְּתַנּוּרִים שֶׁלָּנוּ שֶׁאֵינָן גְּדוֹלִים מְאֹד, וְעוֹד שֶׁתַּנּוּרִים שֶׁלָּנוּ אֵין דַּרְכָּן לִפָּחֵת לְעוֹלָם אֲפִלּוּ כְּשֶׁהֵן חֲדָשִׁים.

במותר להחם חמין באנטיכי דהיינו יורה גדולה ואין חוששים למראית העין שמא יאמרו בודאי לצורך חול הוא מחמם הרבה כל כך:

במֻתָּר לְהָחֵם חַמִּין בְּאַנְטִיכִי, דְּהַיְנוּ יוֹרָה גְדוֹלָה, וְאֵין חוֹשְׁשִׁים לְמַרְאִית הָעַיִן: שֶׁמָּא יֹאמְרוּ בְּוַדַּאי לְצֹרֶךְ חֹל הוּא מְחַמֵּם הַרְבֵּה כָּל כָּךְ.

גאף על פי שעצים שנשרו מן האילן ביום טוב אסור להסיקן ביום טוב כמו שנתבאר בסי' תק"א מכל מקום אם נפלו לתוך התנור או שהניחם שם נכרי שלא מדעת הישראל אם יש בתנור עצים אחרים של היתר אף על פי שעצי האיסור הם הרבה מהם מותר להוסיף ולהניח עוד עצים של היתר בתוך התנור כדי לבטל עצי האיסור ברוב עצי היתר ואח"כ מסיקן רק שיזהר מליגע בעצי האיסור קודם שיבטל ברוב. ואף על פי שאסור לבטל איסור בידים וגם הוא דבר שיש לו מתירין שהרי לאחר יום טוב הן מותרים בלא ביטול וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף אינו בטל מכל מקום כיון שאיסורן אינו אלא מדברי סופרים וגם אינו נהנה מהם עד אחר שנשרפו שאז אופה את הפת ואז אין האיסור בעין לכך הקילו חכמים לבטלן אע"פ שהוא דבר שיש לו מתירין. ומכל מקום מותר ליהנות מהן אפילו בשעת ביעורן כגון לבשל קדרה כנגדן אע"פ שעדיין האיסור הוא בעין מכל מקום כיון שבישול התבשיל אינו עיקר הנאתו אלא אכילתו היא עיקר הנאתו ובשעת אכילתו אינו נהנה אלא מחום האש של איסור שבתבשיל וחום זה שבתבשיל הוא מופרד ומובדל כבר מן גוף האש של איסור הרי אינו נהנה כלל מגוף האיסור שהוא בעין:

גאַף עַל פִּי שֶׁעֵצִים שֶׁנָּשְׁרוּ מִן הָאִילָן בְּיוֹם טוֹב אָסוּר לְהַסִּיקָן בְּיוֹם טוֹב כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן תק"א, מִכָּל מָקוֹם, אִם נָפְלוּ לְתוֹךְ הַתַּנּוּר, אוֹ שֶׁהִנִּיחָם שָׁם נָכְרִי שֶׁלֹּא מִדַּעַת הַיִּשְׂרָאֵל, אִם יֵשׁ בַּתַּנּוּר עֵצִים אֲחֵרִים שֶׁל הֶתֵּר, אַף עַל פִּי שֶׁעֲצֵי הָאִסּוּר הֵם הַרְבֵּה מֵהֶם — מֻתָּר לְהוֹסִיף וּלְהַנִּיחַ עוֹד עֵצִים שֶׁל הֶתֵּר בְּתוֹךְ הַתַּנּוּר כְּדֵי לְבַטֵּל עֲצֵי הָאִסּוּר בְּרֹב עֲצֵי הֶתֵּר וְאַחַר כָּךְ מַסִּיקָן, רַק שֶׁיִּזָּהֵר מִלִּגַּע בַּעֲצֵי הָאִסּוּר קֹדֶם שֶׁיְּבַטֵּל בְּרֹב.
וְאַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר לְבַטֵּל אִסּוּר בְּיָדַיִם, וְגַם הוּא "דָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין", שֶׁהֲרֵי לְאַחַר יוֹם טוֹב הֵן מֻתָּרִים בְּלֹא בִטּוּל, וְכָל "דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין" אֲפִלּוּ בְּאֶלֶף אֵינוֹ בָטֵל, מִכָּל מָקוֹם, כֵּיוָן שֶׁאִסּוּרָן אֵינוֹ אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְגַם אֵינוֹ נֶהֱנֶה מֵהֶם עַד אַחַר שֶׁנִּשְׂרְפוּ, שֶׁאָז אוֹפֶה אֶת הַפַּת, וְאָז אֵין הָאִסּוּר בְּעֵין — לְכָךְ הֵקֵלּוּ חֲכָמִים לְבַטְּלָן אַף עַל פִּי שֶׁהוּא "דָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין".
וּמִכָּל מָקוֹם, מֻתָּר לֵהָנוֹת מֵהֶן אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת בִּעוּרָן, כְּגוֹן לְבַשֵּׁל קְדֵרָה כְּנֶגְדָּן. אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הָאִסּוּר הוּא בְּעֵין, מִכָּל מָקוֹם, כֵּיוָן שֶׁבִּשּׁוּל הַתַּבְשִׁיל אֵינוֹ עִקַּר הֲנָאָתוֹ, אֶלָּא אֲכִילָתוֹ הִיא עִקַּר הֲנָאָתוֹ, וּבִשְׁעַת אֲכִילָתוֹ אֵינוֹ נֶהֱנֶה אֶלָּא מֵחֹם הָאֵשׁ שֶׁל אִסּוּר שֶׁבַּתַּבְשִׁיל, וְחֹם זֶה שֶׁבַּתַּבְשִׁיל הוּא מֻפְרָד וּמֻבְדָּל כְּבָר מִן גּוּף הָאֵשׁ שֶׁל אִסּוּר — הֲרֵי אֵינוֹ נֶהֱנֶה כְּלָל מִגּוּף הָאִסּוּר שֶׁהוּא בְּעֵין.

דוכן מותר להתחמם כנגדן ולהשתמש לאורן אף על פי שהוא נהנה מגוף האיסור שהוא בעין לפי שעצים שנתלשו ביום טוב דינם כעצי מוקצה שמותר להנות מהם הנאה הבאה מאליה שאינו עושה מעשה בגוף המוקצה בהנאתו ממנה כמ"ש בסי' תק"ט ע"ש ואינו אסור אלא להסיקן שעושה מעשה בגוף המוקצה ועצים הללו שנפלו לתוך התנור כיון שבשעה שרוצה להסיק אינן עומדין להנאת חימום כנגדן ולהשתמש לאורן שהנאה זו היא מגוף האיסור שהוא בעין אלא כבר הן עומדין להנאת אפייה ובישול שהנאה זו היא לאחר שהאיסור אינו בעין לפיכך הן בטלים ברוב אע"פ שעכשיו בשעת הסקה עדיין האיסור בעין מכל מקום כיון שעיקר הנאתן שלכך הן עומדים ולכך הוא מסיקן אינה באה לו אלא עד לאחר שהאיסור אינו בעין לא החמירו חכמים כל כך באיסור מוקצה שאין לו עיקר מן התורה וגם עיקר הנאתו אינו נהנה ממנו בשעה שהאיסור הוא בעין:

דוְכֵן מֻתָּר לְהִתְחַמֵּם כְּנֶגְדָּן וּלְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָן אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נֶהֱנֶה מִגּוּף הָאִסּוּר שֶׁהוּא בְּעֵין, לְפִי שֶׁעֵצִים שֶׁנִּתְלְשׁוּ בְּיוֹם טוֹב דִּינָם כַּעֲצֵי מֻקְצֶה, שֶׁמֻּתָּר לֵהָנוֹת מֵהֶם הֲנָאָה הַבָּאָה מֵאֵלֶיהָ, שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה בְּגוּף הַמֻּקְצֶה בַּהֲנָאָתוֹ מִמֶּנָּה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן תק"ט עַיֵּן שָׁם, וְאֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא לְהַסִּיקָן, שֶׁעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה בְּגוּף הַמֻּקְצֶה, וְעֵצִים הַלָּלוּ שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ הַתַּנּוּר, כֵּיוָן שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁרוֹצֶה לְהַסִּיק אֵינָן עוֹמְדִין לַהֲנָאַת חִמּוּם כְּנֶגְדָּן וּלְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָן, שֶׁהֲנָאָה זוֹ הִיא מִגּוּף הָאִסּוּר שֶׁהוּא בְּעֵין, אֶלָּא כְּבָר הֵן עוֹמְדִין לַהֲנָאַת אֲפִיָּה וּבִשּׁוּל, שֶׁהֲנָאָה זוֹ הִיא לְאַחַר שֶׁהָאִסּוּר אֵינוֹ בְעֵין, לְפִיכָךְ הֵן בְּטֵלִים בְּרֹב.
אַף עַל פִּי שֶׁעַכְשָׁו בִּשְׁעַת הַסָּקָה עֲדַיִן הָאִסּוּר בְּעֵין, מִכָּל מָקוֹם, כֵּיוָן שֶׁעִקַּר הֲנָאָתָן שֶׁלְּכָךְ הֵן עוֹמְדִים וּלְכָךְ הוּא מַסִּיקָן אֵינָהּ בָּאָה לוֹ אֶלָּא עַד לְאַחַר שֶׁהָאִסּוּר אֵינוֹ בְעֵין — לֹא הֶחֱמִירוּ חֲכָמִים כָּל כָּךְ בְּאִסּוּר מֻקְצֶה שֶׁאֵין לוֹ עִקָּר מִן הַתּוֹרָה, וְגַם עִקַּר הֲנָאָתוֹ אֵינוֹ נֶהֱנֶה מִמֶּנּוּ בְּשָׁעָה שֶׁהָאִסּוּר הוּא בְּעֵין.

הוכל זה כשעצי האיסור אינן ניכרים תוך עצי היתר אבל אם הם ניכרים אפילו באלף אינן בטילין:

הוְכָל זֶה כְּשֶׁעֲצֵי הָאִסּוּר אֵינָן נִכָּרִים תּוֹךְ עֲצֵי הֶתֵּר, אֲבָל אִם הֵם נִכָּרִים — אֲפִלּוּ בְּאֶלֶף אֵינָן בְּטֵלִין.

ועצים שנתלשו מן האילן בשבת אסור להסיק בהן ביו"ט שלאחריו לפי שתלישה זו מכינה אותם להסקה ואין שבת מכינה ליו"ט כמ"ש בסי' תקי"ג ואפילו ביטול ברוב אין מועיל להתירן לפי שאיסור הכנה משבת ליו"ט הוא מן התורה ולא הקילו בדבר שיש לו מתירין מחמת שאינו נהנה מאיסור שהוא בעין אלא בדבר שאיסורו אינו אלא מדברי סופרים:

ועֵצִים שֶׁנִּתְלְשׁוּ מִן הָאִילָן בְּשַׁבָּת — אָסוּר לְהַסִּיק בָּהֶן בְּיוֹם טוֹב שֶׁלְּאַחֲרָיו, לְפִי שֶׁתְּלִישָׁה זוֹ מְכִינָה אוֹתָם לְהַסָּקָה, וְאֵין שַׁבָּת מְכִינָה לְיוֹם טוֹב, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן תקי"ג.
וַאֲפִלּוּ בִּטּוּל בְּרֹב אֵין מוֹעִיל לְהַתִּירָן, לְפִי שֶׁאִסּוּר הֲכָנָה מִשַּׁבָּת לְיוֹם טוֹב הוּא מִן הַתּוֹרָה, וְלֹא הֵקֵלּוּ בְּ"דָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין" מֵחֲמַת שֶׁאֵינוֹ נֶהֱנֶה מֵאִסּוּר שֶׁהוּא בְּעֵין אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁאִסּוּרוֹ אֵינוֹ אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.

זאסור ליקח עץ מבין העצים לחתות בו האש בתנור אפילו הוא יבש וראוי להסיק בו ביו"ט מפני שהוא כמתקן כלי ביו"ט אבל אם הכינו לכך מערב יו"ט מותר:

זאָסוּר לִקַּח עֵץ מִבֵּין הָעֵצִים לַחְתּוֹת בּוֹ הָאֵשׁ בַּתַּנּוּר אֲפִלּוּ הוּא יָבֵשׁ וְרָאוּי לְהַסִּיק בּוֹ בְּיוֹם טוֹב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּמְתַקֵּן כְּלִי בְּיוֹם טוֹב. אֲבָל אִם הֱכִינוֹ לְכָךְ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב — מֻתָּר.

חאותן המסיקין בתבן דרכן לעשות מהתבן קודם הסקה חבילות חבילות קטנות ואוגדים החבילות ומסיקין בהם וכשרוצין להסיק בתבן ביו"ט צריכים לאגוד החבילות מערב יו"ט אבל ביו"ט אסור לאוגדן מפני שהוא מתקן כלי ביו"ט:

חאוֹתָן הַמַּסִּיקִין בְּתֶבֶן דַּרְכָּן לַעֲשׂוֹת מֵהַתֶּבֶן קֹדֶם הַסָּקָה חֲבִילוֹת חֲבִילוֹת קְטַנּוֹת, וְאוֹגְדִים הַחֲבִילוֹת וּמַסִּיקִין בָּהֶם, וּכְשֶׁרוֹצִין לְהַסִּיק בְּתֶבֶן בְּיוֹם טוֹב — צְרִיכִים לֶאֱגוֹד הַחֲבִילוֹת מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, אֲבָל בְּיוֹם טוֹב אָסוּר לְאָגְדָן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְתַקֵּן כְּלִי בְּיוֹם טוֹב.

טתנורים שבימיהם היו עשוים כקדרה ופיהן למעלה והיו מדבקין הפת בתוך התנור סביבות דפנותיו והעצים והאש על שולי התנור ולא היו צריכים כלל לגרוף את התנור ואם נפל לתוכו מטיח הטיט שבדפנותיו ויש בטיח זה כדי לחרך את הפת דהיינו שטיח הזה שנפל לשולי התנור הוא גדול כל כך עד שנוגע בפת הדבוק בדפנות ומחרכו מותר לגרפו מן התנור אע"פ שהוא מוקצה ואסור בטלטול שהרי אינו ראוי לכלום ביו"ט מכל מקום לצורך תיקון אוכל נפש התירו לטלטל מוקצה כמו שיתבאר בסי' תק"ט ע"ש אבל אם אפשר לאפות בתנור בענין שלא יתחרך הפת אסור לגרפו מפני שהוא מטלטלו שלא לצורך אוכל נפש:

טתַּנּוּרִים שֶׁבִּימֵיהֶם הָיוּ עֲשׂוּיִים כִּקְדֵרָה וּפִיהֶן לְמַעְלָה, וְהָיוּ מְדַבְּקִין הַפַּת בְּתוֹךְ הַתַּנּוּר סְבִיבוֹת דָּפְנוֹתָיו, וְהָעֵצִים וְהָאֵשׁ עַל שׁוּלֵי הַתַּנּוּר, וְלֹא הָיוּ צְרִיכִים כְּלָל לִגְרוֹף אֶת הַתַּנּוּר, וְאִם נָפַל לְתוֹכוֹ מִטִּיח הַטִּיט שֶׁבְּדָפְנוֹתָיו, וְיֵשׁ בְּטִיחַ זֶה כְּדֵי לְחָרֵךְ אֶת הַפַּת, דְּהַיְנוּ שֶׁטִּיחַ הַזֶּה שֶׁנָּפַל לְשׁוּלֵי הַתַּנּוּר הוּא גָדוֹל כָּל כָּךְ עַד שֶׁנּוֹגֵעַ בַּפַּת הַדָּבוּק בַּדְּפָנוֹת וּמְחָרְכוֹ — מֻתָּר לְגָרְפוֹ מִן הַתַּנּוּר. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֻקְצֶה וְאָסוּר בְּטִלְטוּל, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ רָאוּי לִכְלוּם בְּיוֹם טוֹב, מִכָּל מָקוֹם לְצֹרֶךְ תִּקּוּן "אֹכֶל נֶפֶשׁ" הִתִּירוּ לְטַלְטֵל מֻקְצֶה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן תק"ט עַיֵּן שָׁם.
אֲבָל אִם אֶפְשָׁר לֶאֱפוֹת בַּתַּנּוּר בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יִתְחָרֵךְ הַפַּת — אָסוּר לְגָרְפוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְטַלְטְלוֹ שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ "אֹכֶל נֶפֶשׁ".

יוכן אם נפל מערב יו"ט וידע בו והיה לו שהות לתקנו או לגרפו ושכח או עבר ולא תקנו אסור לגרפו ביו"ט מפני שהוא כמתקן כלי והרי זה כמכשירי אוכל נפש שהיה אפשר לו לעשותן מערב יו"ט שאסור לעשותן ביו"ט כמו שיתבאר בסי' תק"ט:

יוְכֵן אִם נָפַל מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְיָדַע בּוֹ וְהָיָה לוֹ שָׁהוּת לְתַקְּנוֹ אוֹ לְגָרְפוֹ, וְשָׁכַח אוֹ עָבַר וְלֹא תִקְּנוֹ — אָסוּר לְגָרְפוֹ בְּיוֹם טוֹב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּמְתַקֵּן כְּלִי, וַהֲרֵי זֶה כְּ"מַכְשִׁירֵי אֹכֶל נֶפֶשׁ" שֶׁהָיָה אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲשׂוֹתָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹתָן בְּיוֹם טוֹב, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן תק"ט.

יאאבל מותר להשכיב האש והאפר החם שבשולי התנור כדי שלא יגעו בפת כלל אע"פ שהוא בענין שאף אם היו נוגעין בו מעט לא היה מתחרך לפי שהאש והאפר החם אינן מוקצין כלל ביו"ט עיין סי' תצ"[ח]:

יאאֲבָל מֻתָּר לְהַשְׁכִּיב הָאֵשׁ וְהָאֵפֶר הַחַם שֶׁבְּשׁוּלֵי הַתַּנּוּר כְּדֵי שֶׁלֹּא יִגְּעוּ בַּפַּת כְּלָל, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּעִנְיָן שֶׁאַף אִם הָיוּ נוֹגְעִין בּוֹ מְעַט לֹא הָיָה מִתְחָרֵךְ, לְפִי שֶׁהָאֵשׁ וְהָאֵפֶר הַחַם אֵינָן מֻקְצִין כְּלָל בְּיוֹם טוֹב, עַיֵּן סִמָּן תצ"[ח].

יבוכל זה בתנורים שלהם אבל תנורים שלנו שאי אפשר לאפות בהם בלא גריפה מותר לגרפו מהאפר והגחלים אפילו במכבדת שטיבלה במים ואע"פ שהוא מכבה מכל מקום כיון שאי אפשר לאפות בלא כיבוי הרי כיבוי זה צורך אוכל נפש ומותר כמו שמותר להבעיר לצורך אוכל נפש. אבל אם אפשר לאפות בלא כיבוי כגון שהתנור גדול וגרף מקצת התנור ואפשר לאפות באותו מקצת אסור לגרוף שאר הגחלים שבתנור אפילו אם הוא חושש שלא יגעו הגחלים בפת ויחרך מקצתו לפי שבגריפה זו הוא מכבה מקצת הגחלים אפילו מכבד אותם במכבדת שלא טיבלה במים ואע"פ שכיבוי זה יש בו צורך יו"ט קצת שלא יחרך מקצת הפת מכל מקום כיון שאינו לצורך אוכל נפש שהרי אפשר לאפות בלא גריפה זו אסור לעשותו ביו"ט ואין אומרים מתוך שהותרה מלאכה זו לצורך אוכל נפש הותרה אפילו שלא לצורך אוכל נפש כיון שאין המלאכה נעשית בגוף האוכל נפש עצמו כמ"ש בסי' תצ"ה:

יבוְכָל זֶה בַּתַּנּוּרִים שֶׁלָּהֶם, אֲבָל תַּנּוּרִים שֶׁלָּנוּ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לֶאֱפוֹת בָּהֶם בְּלֹא גְרִיפָה — מֻתָּר לְגָרְפוֹ מֵהָאֵפֶר וְהַגֶּחָלִים אֲפִלּוּ בְּמַכְבֶּדֶת שֶׁטִּבְּלָהּ בְּמַיִם, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְכַבֶּה, מִכָּל מָקוֹם, כֵּיוָן שֶׁאִי אֶפְשָׁר לֶאֱפוֹת בְּלֹא כִבּוּי — הֲרֵי כִּבּוּי זֶה צֹרֶךְ "אֹכֶל נֶפֶשׁ", וּמֻתָּר כְּמוֹ שֶׁמֻּתָּר לְהַבְעִיר לְצֹרֶךְ "אֹכֶל נֶפֶשׁ".
אֲבָל אִם אֶפְשָׁר לֶאֱפוֹת בְּלֹא כִבּוּי, כְּגוֹן שֶׁהַתַּנּוּר גָּדוֹל וְגָרַף מִקְצָת הַתַּנּוּר וְאֶפְשָׁר לֶאֱפוֹת בְּאוֹתוֹ מִקְצָת — אָסוּר לִגְרוֹף שְׁאָר הַגֶּחָלִים שֶׁבַּתַּנּוּר אֲפִלּוּ אִם הוּא חוֹשֵׁשׁ שֶׁלֹּא יִגְּעוּ הַגֶּחָלִים בַּפַּת וְיֵחָרֵךְ מִקְצָתוֹ, לְפִי שֶׁבִּגְרִיפָה זוֹ הוּא מְכַבֶּה מִקְצָת הַגֶּחָלִים, אֲפִלּוּ מְכַבֵּד אוֹתָם בְּמַכְבֶּדֶת שֶׁלֹּא טִבְּלָהּ בְּמַיִם.
וְאַף עַל פִּי שֶׁכִּבּוּי זֶה יֵשׁ בּוֹ צֹרֶךְ יוֹם טוֹב קְצָת, שֶׁלֹּא יֵחָרֵךְ מִקְצָת הַפַּת, מִכָּל מָקוֹם, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ לְצֹרֶךְ "אֹכֶל נֶפֶשׁ", שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר לֶאֱפוֹת בְּלֹא גְּרִיפָה זוֹ — אָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב. וְאֵין אוֹמְרִים: "מִתּוֹךְ שֶׁהֻתְּרָה מְלָאכָה זוֹ לְצֹרֶךְ אֹכֶל נֶפֶשׁ הֻתְּרָה אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ אֹכֶל נֶפֶשׁ", כֵּיוָן שֶׁאֵין הַמְּלָאכָה נַעֲשֵׂית בְּגוּף הָ"אֹכֶל נֶפֶשׁ" עַצְמוֹ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן תצ"ה.

יגואפילו אם באותו מקצת שגרף נשארו בו גחלים דקים שאין מעכבין את האפייה ורוצה לכבדן ליפות את הפת אסור אפילו לא טיבל המכבדת במים מפני שהוא מכבד שלא לצורך אוכל נפש:

יגוַאֲפִלּוּ אִם בְּאוֹתוֹ מִקְצָת שֶׁגָּרַף נִשְׁאֲרוּ בּוֹ גֶּחָלִים דַּקִּים שֶׁאֵין מְעַכְּבִין אֶת הָאֲפִיָּה וְרוֹצֶה לְכַבְּדָן לְיַפּוֹת אֶת הַפַּת — אָסוּר אֲפִלּוּ לֹא טִבֵּל הַמַּכְבֶדֶת בְּמַיִם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְכַבֵּד שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ "אֹכֶל נֶפֶשׁ".

ידבמה דברים אמורים כשאין צריך להפיג חום התנור אבל אם הוסק התנור ביותר וחושש שלא תשרף הפת מותר לטבל המכבדת במים ולכבד את (כל) התנור אפילו לא נשארו שם רק גחלים דקים ואע"פ שהוא מכבה כיון שהוא צורך אוכל נפש שלא תתקלקל הפת הרי זה מותר:

ידבַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁאֵין צָרִיךְ לְהָפִיג חֹם הַתַּנּוּר, אֲבָל אִם הֻסַּק הַתַּנּוּר בְּיוֹתֵר וְחוֹשֵׁשׁ שֶׁלֹּא תִשָּׂרֵף הַפַּת — מֻתָּר לְטַבֵּל הַמַּכְבֶּדֶת בְּמַיִם וּלְכַבֵּד אֶת (כָּל) הַתַּנּוּר אֲפִלּוּ לֹא נִשְׁאֲרוּ שָׁם רַק גֶּחָלִים דַּקִּים, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְכַבֶּה, כֵּיוָן שֶׁהוּא צֹרֶךְ "אֹכֶל נֶפֶשׁ" שֶׁלֹּא תִתְקַלְקֵל הַפַּת — הֲרֵי זֶה מֻתָּר.

טואבל אחר שכיבד התנור אסור לטבל המכבדת במים לכבותה שלא תשרף שהרי הוא מכבה שלא לצורך אכילה ואפילו אם הוא צריך לה עוד שרוצה לאפות עוד בו ביום מכל מקום כיון שכבייה זו אינה אלא מכשירי אוכל נפש שהרי אין גופו נהנה מכבייה זו עצמה לפיכך אם אפשר לו להשאיל מכבדת אחרת אסור לכבותה אע"פ שתשרף כולה עיין סי' תק"ט:

טואֲבָל אַחַר שֶׁכִּבֵּד הַתַּנּוּר — אָסוּר לְטַבֵּל הַמַּכְבֶּדֶת בְּמַיִם לְכַבּוֹתָהּ שֶׁלֹּא תִשָּׂרֵף, שֶׁהֲרֵי הוּא מְכַבֶּה שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ אֲכִילָה.
וַאֲפִלּוּ אִם הוּא צָרִיךְ לָהּ עוֹד, שֶׁרוֹצֶה לֶאֱפוֹת עוֹד בּוֹ בַיּוֹם, מִכָּל מָקוֹם, כֵּיוָן שֶׁכְּבִיָּה זוֹ אֵינָהּ אֶלָּא "מַכְשִׁירֵי אֹכֶל נֶפֶשׁ", שֶׁהֲרֵי אֵין גּוּפוֹ נֶהֱנֶה מִכְּבִיָּה זוֹ עַצְמָהּ, לְפִיכָךְ אִם אֶפְשָׁר לוֹ לְהַשְׁאִיל מַכְבֶּדֶת אַחֶרֶת — אָסוּר לְכַבּוֹתָהּ אַף עַל פִּי שֶׁתִּשָּׂרֵף כֻּלָּהּ, עַיֵּן סִמָּן תק"ט.

טזמותר לאפות ולבשל בתנור וכיריים חדשים ביום טוב אף על פי שלא הוסקו עדיין מעולם והיסק ראשון שלהם הוא ביום טוב ובלבד שלא יפיגם בצונן אחר הסיקן כדי לחסמן (פירוש להקשותן ולחזקן) מפני שהוא מתקן כלי ביו"ט. ואם הוסקו יותר מדאי וחושש שלא תשרף הפת ורוצה להפיגן בצונן הרי זה מותר לפי שאין דרך לחסמן במים צוננין אלא מניחין אותן עד שיצטננו מאליהן אבל הצוננים פעמים שמקלקלים אותה לפיכך אינו אסור אלא אם כן מתכוין לחסמן על ידי כן:

טזמֻתָּר לֶאֱפוֹת וּלְבַשֵּׁל בְּתַנּוּר וְכִירַיִם חֲדָשִׁים בְּיוֹם טוֹב אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֻסְּקוּ עֲדַיִן מֵעוֹלָם וְהֶסֵּק רִאשׁוֹן שֶׁלָּהֶם הוּא בְּיוֹם טוֹב, וּבִלְבָד שֶׁלֹּא יְפִיגֵם בְּצוֹנֵן אַחַר הֶסֵּקָן כְּדֵי לְחַסְּמָן (פֵּרוּשׁ לְהַקְשׁוֹתָן וּלְחַזְּקָן), מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְתַקֵּן כְּלִי בְּיוֹם טוֹב.
וְאִם הֻסְּקוּ יוֹתֵר מִדַּאי וְחוֹשֵׁשׁ שֶׁלֹּא תִשָּׂרֵף הַפַּת וְרוֹצֶה לַהֲפִיגָן בְּצוֹנֵן — הֲרֵי זֶה מֻתָּר, לְפִי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לְחַסְּמָן בְּמַיִם צוֹנְנִין, אֶלָּא מַנִּיחִין אוֹתָן עַד שֶׁיִּצְטַנְּנוּ מֵאֲלֵיהֶן, אֲבָל הַצּוֹנְנִים פְּעָמִים שֶׁמְּקַלְקְלִים אוֹתָהּ, לְפִיכָךְ אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא אִם כֵּן מִתְכַּוֵּן לְחַסְּמָן עַל יְדֵי כֵן.

יזאבל אין סכין אותם בשמן להחליקן ולצחצחן ואין שפין אותם במטלית מפני שהוא מתקן כלי ביו"ט:

יזאֲבָל אֵין סָכִין אוֹתָם בְּשֶׁמֶן לְהַחֲלִיקָן וּלְצַחְצְחָן, וְאֵין שָׁפִין אוֹתָם בְּמַטְלִית, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְתַקֵּן כְּלִי בְּיוֹם טוֹב.

יחמותר לאפות תנור מלא פת אע"פ שאינו צריך ביו"ט אלא פת אחד מפני שהפת נאפה יפה כשיש פת הרבה בתוך התנור ונמצא שאפיית כל הפת היא צורך יו"ט. אבל אם אינו צריך אפילו פת אחד ביו"ט אסור להערים ולומר אוכל פת אחד ביו"ט כדי להתיר לו לאפות פת הרבה שלא התירו להערים אלא כשכל המלאכה נעשית בבת אחת כגון שאופה ככר אחד גדול מאד כדי שיותיר ממנו לחול אבל לא כשאופה ככרות הרבה ואוכל אחד מהן ביו"ט כיון שאין דרך להניחה בתוך התנור בבת אחת אלא בזה אחר זה וכל אחד ואחד הוא מלאכה בפני עצמה לפיכך אפילו אם רוצה לאפות כולן בבת אחת לא חלקו חכמים בין אפייה לאפייה ואסרו להערים בכל ענין עיין סי' תק"ג:

יחמֻתָּר לֶאֱפוֹת תַּנּוּר מָלֵא פַּת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא פַּת אֶחָד, מִפְּנֵי שֶׁהַפַּת נֶאֱפֶה יָפֶה כְּשֶׁיֵּשׁ פַּת הַרְבֵּה בְּתוֹךְ הַתַּנּוּר, וְנִמְצָא שֶׁאֲפִיַּת כָּל הַפַּת הִיא צֹרֶךְ יוֹם טוֹב.
אֲבָל אִם אֵינוֹ צָרִיךְ אֲפִלּוּ פַּת אֶחָד בְּיוֹם טוֹב — אָסוּר לְהַעֲרִים וְלוֹמַר: אֹכַל פַּת אֶחָד בְּיוֹם טוֹב, כְּדֵי לְהַתִּיר לוֹ לֶאֱפוֹת פַּת הַרְבֵּה, שֶׁלֹּא הִתִּירוּ לְהַעֲרִים אֶלָּא כְּשֶׁכָּל הַמְּלָאכָה נַעֲשֵׂית בְּבַת אַחַת, כְּגוֹן שֶׁאוֹפֶה כִּכָּר אֶחָד גָּדוֹל מְאֹד כְּדֵי שֶׁיּוֹתִיר מִמֶּנּוּ לְחֹל, אֲבָל לֹא כְּשֶׁאוֹפֶה כִּכָּרוֹת הַרְבֵּה וְאוֹכֵל אֶחָד מֵהֶן בְּיוֹם טוֹב, כֵּיוָן שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לְהַנִּיחָהּ בְּתוֹךְ הַתַּנּוּר בְּבַת אַחַת אֶלָּא בְּזֶה אַחַר זֶה, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד הוּא מְלָאכָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ.
לְפִיכָךְ, אֲפִלּוּ אִם רוֹצֶה לֶאֱפוֹת כֻּלָּן בְּבַת אַחַת — לֹא חִלְּקוּ חֲכָמִים בֵּין אֲפִיָּה לַאֲפִיָּה, וְאָסְרוּ לְהַעֲרִים בְּכָל עִנְיָן, עַיֵּן סִמָּן תק"ג.

יטוכל זה בתנורים שלהם שהיו קטנים והיו מדבקים הפת סביב דפנות התנור ומתוך שיש בו פת הרבה אין מקום לחומו להתפשט והפת נאפה יפה אבל בתנורים שלנו שמניחים הפת על שולי התנור אפילו הוא קטן מאד אסור לאפות בו יותר ממה שצריך לו ביו"ט. ויש שאין מחלקין בין תנורים שלנו לתנורים שלהם ויש לסמוך על דבריהם בשעת הדחק כגון מי שלא הניח ערוב תבשילין וצריך לו פת לשבת מותר לו לאפות בערב שבת (קודם אכילת שחרית עיין סי' תק"ג) לצורך השבת אם הוא צריך לפת אחד בו ביום עצמו:

יטוְכָל זֶה בְּתַנּוּרִים שֶׁלָּהֶם שֶׁהָיוּ קְטַנִּים וְהָיוּ מְדַבְּקִים הַפַּת סְבִיב דָּפְנוֹת הַתַּנּוּר, וּמִתּוֹךְ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ פַּת הַרְבֵּה אֵין מָקוֹם לְחֻמּוֹ לְהִתְפַּשֵּׁט וְהַפַּת נֶאֱפֶה יָפֶה, אֲבָל בְּתַנּוּרִים שֶׁלָּנוּ שֶׁמַּנִּיחִים הַפַּת עַל שׁוּלֵי הַתַּנּוּר, אֲפִלּוּ הוּא קָטָן מְאֹד — אָסוּר לֶאֱפוֹת בּוֹ יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁצָּרִיךְ לוֹ בְּיוֹם טוֹב.
וְיֵשׁ שֶׁאֵין מְחַלְּקִין בֵּין תַּנּוּרִים שֶׁלָּנוּ לְתַנּוּרִים שֶׁלָּהֶם. וְיֵשׁ לִסְמוֹךְ עַל דִּבְרֵיהֶם בִּשְׁעַת הַדְּחָק, כְּגוֹן מִי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עֵרוּב תַּבְשִׁילִין וְצָרִיךְ לוֹ פַּת לְשַׁבָּת — מֻתָּר לוֹ לֶאֱפוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת (קֹדֶם אֲכִילַת שַׁחֲרִית, עַיֵּן סִמָּן תק"ג) לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת אִם הוּא צָרִיךְ לְפַת אֶחָד בּוֹ בַיּוֹם עַצְמוֹ.

כמותר לסתום פי התנור בטיט המוגבל מערב יו"ט ואע"פ שהוא טח וממרח פי התנור ובשבת היה חייב משום לש מכל מקום ביו"ט מותר כיון שהוא לצורך אכילה שעל ידי כן התנור מחזיק חומו והתבשיל מצטמק יפה. אבל אסור לגבל הטיט ביו"ט שהרי אפשר לגבלו מערב יו"ט וכל מכשירי אוכל שאפשר לעשותן מערב יו"ט אסור לעשותן ביו"ט מן התורה. ואפילו בטיט המוגבל מבעוד יום אין היתר אלא אם כן היה דעתו עליו מערב יו"ט לסתום פי התנור שאז אין בו משום מוקצה. במה דברים אמורים בטיט התלוש מן הקרקע כגון הטיט שברחוב וכיוצא בו אבל טיט המחובר לקרקע כגון הטיט שעל שפת הנהר אפילו זימון בפה אין מועיל לו אלא צריך לנתקו מערב יו"ט ולעשות בו סימן ואז מותר ליטול ממנו ביו"ט:

כמֻתָּר לִסְתּוֹם פִּי הַתַּנּוּר בְּטִיט הַמֻּגְבָּל מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא טָח וּמְמָרֵחַ פִּי הַתַּנּוּר וּבְשַׁבָּת הָיָה חַיָּב מִשּׁוּם לָשׁ, מִכָּל מָקוֹם בְּיוֹם טוֹב מֻתָּר, כֵּיוָן שֶׁהוּא לְצֹרֶךְ אֲכִילָה, שֶׁעַל יְדֵי כֵן הַתַּנּוּר מַחֲזִיק חֻמּוֹ וְהַתַּבְשִׁיל מִצְטַמֵּק יָפֶה.
אֲבָל אָסוּר לְגַבֵּל הַטִּיט בְּיוֹם טוֹב, שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר לְגַבְּלוֹ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְכָל "מַכְשִׁירֵי אֹכֶל [נֶפֶשׁ"] שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב — אָסוּר לַעֲשׂוֹתָן בְּיוֹם טוֹב מִן הַתּוֹרָה.
וַאֲפִלּוּ בְּטִיט הַמֻּגְבָּל מִבְּעוֹד יוֹם — אֵין הֶתֵּר אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה דַעְתּוֹ עָלָיו מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב לִסְתּוֹם פִּי הַתַּנּוּר, שֶׁאָז אֵין בּוֹ מִשּׁוּם מֻקְצֶה.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּטִיט הַתָּלוּשׁ מִן הַקַּרְקַע, כְּגוֹן הַטִּיט שֶׁבָּרְחוֹב וְכַיּוֹצֵא בוֹ. אֲבָל טִיט הַמְּחֻבָּר לַקַּרְקַע, כְּגוֹן הַטִּיט שֶׁעַל שְׂפַת הַנָּהָר, אֲפִלּוּ זִמּוּן בְּפֶה אֵין מוֹעִיל לוֹ, אֶלָּא צָרִיךְ לְנַתְּקוֹ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְלַעֲשׂוֹת בּוֹ סִמָּן, וְאָז מֻתָּר לִטּוֹל מִמֶּנּוּ בְּיוֹם טוֹב.

כאוכל זה בטיט אבל אפר מותר אפילו לגבלו ביו"ט ולסתום בו פי התנור לפי שאם יגבלו מערב יו"ט יתייבש ולא יוכל לסתום בו ויש חולקין על זה ואוסרין לגבל אפילו את האפר שאי אפשר לגבלו מערב יו"ט ויש לחוש לדבריהם:

כאוְכָל זֶה בְּטִיט, אֲבָל אֵפֶר מֻתָּר אֲפִלּוּ לְגַבְּלוֹ בְּיוֹם טוֹב וְלִסְתּוֹם בּוֹ פִּי הַתַּנּוּר, לְפִי שֶׁאִם יְגַבְּלוֹ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב — יִתְיַבֵּשׁ וְלֹא יוּכַל לִסְתּוֹם בּוֹ.
וְיֵשׁ חוֹלְקִין עַל זֶה, וְאוֹסְרִין לְגַבֵּל אֲפִלּוּ אֶת הָאֵפֶר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְגַבְּלוֹ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. וְיֵשׁ לָחוּשׁ לְדִבְרֵיהֶם.

Kehot Publication Society · CC BY-NC · sefaria.org

Kehot Publication Society · CC BY-NC · sefaria.org