אורח חיים, סימן צ״א

אשיאזור מתניו ויכסה ראשו בשעת תפלה ובו ו' סעיפים:
בגדיו כיצד אין צריך לומר שתהא ערותו מכוסה ולא יהא לבו רואה את הערוה אלא אפילו אם היתה טלית חגורה לו על מתניו לכסותו ממתניו ולמטה וחוצץ בטליתו על מתניו שלא יהא לבו רואה את הערוה אסור להתפלל עד שיכסה לבו מטעם שנתבאר סימן ע"ד ואם לא כסה את לבו או שנאנס ואין לו במה שיתכסה הואיל וכסה ערותו והתפלל יצא:

1שֶׁיֶּאֱזֹר מָתְנָיו וִיכַסֶּה רֹאשׁוֹ בִּשְׁעַת תְּפִלָּה וּבוֹ ו' סְעִיפִים:
בְּגָדָיו כֵּיצַד? אֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁתְּהֵא עֶרְוָתוֹ מְכֻסָּה וְלֹא יְהֵא לִבּוֹ רוֹאֶה אֶת הָעֶרְוָה, אֶלָּא אֲפִלּוּ אִם הָיְתָה טַלִּית חֲגוּרָה לוֹ עַל מָתְנָיו לְכַסּוֹתוֹ מִמָּתְנָיו וּלְמַטָּה, וְחוֹצֵץ בְּטַלִּיתוֹ עַל מָתְנָיו שֶׁלֹּא יְהֵא לִבּוֹ רוֹאֶה אֶת הָעֶרְוָה — אָסוּר לְהִתְפַּלֵּל עַד שֶׁיְּכַסֶּה לִבּוֹ, מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר סִימָן ע"ד. וְאִם לֹא כִּסָּה אֶת לִבּוֹ, אוֹ שֶׁנֶּאֱנַס וְאֵין לוֹ בְּמַה שֶּׁיִּתְכַּסֶּה, הוֹאִיל וְכִסָּה עֶרְוָתוֹ וְהִתְפַּלֵּל — יָצָא:

בצריך לאזור אזור בשעת התפלה אפילו אם יש לו אבנט שאין לבו רואה את הערוה משום שנאמר הכון לקראת אלהיך ישראל אבל בשאר ברכות מותר לברך בלא חגורה מאחר שיש לו אבנט במכנסיים ואין לבו רואה את הערוה והוא הדין אפילו בלא מכנסיים אם בגדיו מונחים ממש על בטנו וחוצצים בין לבו לערוה ומי שהולך כל היום בלא חגורה א"צ לאזור בשעת תפלה:

2צָרִיךְ לֶאֱזֹר אֵזוֹר בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה אֲפִלּוּ אִם יֵשׁ לוֹ אַבְנֵט שֶׁאֵין לִבּוֹ רוֹאֶה אֶת הָעֶרְוָה, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: "הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל". אֲבָל בִּשְׁאָר בְּרָכוֹת מֻתָּר לְבָרֵךְ בְּלֹא חֲגוֹרָה, מֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַבְנֵט בַּמִּכְנָסַיִם וְאֵין לִבּוֹ רוֹאֶה אֶת הָעֶרְוָה. וְהוּא הַדִּין אֲפִלּוּ בְּלֹא מִכְנָסַיִם אִם בְּגָדָיו מֻנָּחִים מַמָּשׁ עַל בִּטְנוֹ וְחוֹצְצִים בֵּין לִבּוֹ לָעֶרְוָה. וּמִי שֶׁהוֹלֵךְ כָּל הַיּוֹם בְּלֹא חֲגוֹרָה — אֵין צָרִיךְ לֶאֱזֹר בִּשְׁעַת תְּפִלָּה:

גאסור להוציא אזכרה מפיו בראש מגולה ויש אומרים שיש למחות שלא ליכנס לבית הכנסת בגילוי הראש ומדת חסידות הוא שלא לילך ד' אמות בגילוי הראש אפילו שלא בבית הכנסת כמ"ש בסי' ב':

3אָסוּר לְהוֹצִיא אַזְכָּרָה מִפִּיו בְּרֹאשׁ מְגֻלֶּה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ לִמְחוֹת שֶׁלֹּא לִכָּנֵס לְבֵית הַכְּנֶסֶת בְּגִלּוּי הָרֹאשׁ. וּמִדַּת חֲסִידוּת הוּא שֶׁלֹּא לֵילֵךְ ד' אַמּוֹת בְּגִלּוּי הָרֹאשׁ אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ב':

דכובעים הקלועים מקש חשובים כיסוי אבל הנחת ידו על ראשו אינה חשובה כיסוי לפי שהיד והראש גוף אחד הן ואין הגוף יכול לכסות את עצמו אבל אם אחר מניח ידו על ראשו יש להקל (כיון שרש"ל מיקל לגמרי):

4כּוֹבָעִים הַקְּלוּעִים מִקַּשׁ חֲשׁוּבִים כִּסּוּי, אֲבָל הַנָּחַת יָדוֹ עַל רֹאשׁוֹ אֵינָהּ חֲשׁוּבָה כִּסּוּי, לְפִי שֶׁהַיָּד וְהָרֹאשׁ גּוּף אֶחָד הֵן וְאֵין הַגּוּף יָכוֹל לְכַסּוֹת אֶת עַצְמוֹ. אֲבָל אִם אַחֵר מַנִּיחַ יָדוֹ עַל רֹאשׁוֹ — יֵשׁ לְהָקֵל (כֵּיוָן שֶׁרש"ל מֵקֵל לְגַמְרֵי):

הלא יעמוד אדם בתפלה באפונדתו ולא ברגלים מגולים אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו לפני הגדולים אלא בבתי רגלים אבל אם דרכם לעמוד יחפים בפני הגדולים כמו בארץ הערב מותר להתפלל יחף. ובמדינות אלו אין להתפלל בבתי שוקיים של פשתן אם לא ילבש עליהם אנפלאות (שקורין זאקי"ן) שגנאי הוא לעמוד בפני הגדולים בבתי שוקיים של פשתן בלבד ומכל שכן כשנועלין סנדל (שקורין פאנטאפי"ל) שהעקב מגולה (אבל באנפלאות מותר להתפלל אף בלא בתי שוקיים מאחר שיש לו אזור להפסיק בין לבו לערוה או שבגדיו מונחים ממש על בטנו כמ"ש בסעיף ב'). וכן אין ללבוש בשעת התפלה בתי ידים כדרך עוברי דרכים:

5לֹא יַעֲמֹד אָדָם בִּתְפִלָּה בַּאֲפוּנְדָּתוֹ, וְלֹא בְּרַגְלַיִם מְגֻלִּים אִם דֶּרֶךְ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם שֶׁלֹּא יַעַמְדוּ לִפְנֵי הַגְּדוֹלִים אֶלָּא בְּבָתֵּי רַגְלַיִם. אֲבָל אִם דַּרְכָּם לַעֲמֹד יְחֵפִים בִּפְנֵי הַגְּדוֹלִים כְּמוֹ בְּאֶרֶץ הָעֲרָב — מֻתָּר לְהִתְפַּלֵּל יָחֵף.
וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ אֵין לְהִתְפַּלֵּל בְּבָתֵּי שׁוֹקַיִם שֶׁל פִּשְׁתָּן אִם לֹא יִלְבַּשׁ עֲלֵיהֶם אַנְפִּילָאוֹת (שֶׁקּוֹרִין זאקי"ן), שֶׁגְּנַאי הוּא לַעֲמֹד בִּפְנֵי הַגְּדוֹלִים בְּבָתֵּי שׁוֹקַיִם שֶׁל פִּשְׁתָּן בִּלְבַד, וּמִכָּל שֶׁכֵּן כְּשֶׁנּוֹעֲלִין סַנְדָּל (שֶׁקּוֹרִין פאנטאפי"ל) שֶׁהֶעָקֵב מְגֻלֶּה (אֲבָל בְּאַנְפִּילָאוֹת מֻתָּר לְהִתְפַּלֵּל אַף בְּלֹא בָּתֵּי שׁוֹקַיִם, מֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵזוֹר לְהַפְסִיק בֵּין לִבּוֹ לָעֶרְוָה, אוֹ שֶׁבְּגָדָיו מֻנָּחִים מַמָּשׁ עַל בִּטְנוֹ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסָעִיף ב').
וְכֵן אֵין לִלְבֹּשׁ בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה בָּתֵּי יָדַיִם כְּדֶרֶךְ עוֹבְרֵי דְּרָכִים:

ודרך החכמים ותלמידיהם שלא יתפללו אלא כשהן עטופים ומנהג החכמים הראשונים כשהיה שלום בעולם היו מתקשטים בבגדים נאים ומתפללים משום הכון כו' כלומר התנאה לפניו ובעת הזעם היו עומדים כעבד לפני רבו שמשליך אדרתו מעליו שלא יראה כחשוב וחובק את ידיו באצבעותיו מאימת רבו ויראתו דהיינו שחובק אצבעותיו של ידיו זה בשל זה כאדם ששובר אצבעותיו כשמצטער ויש מהחכמים שהיו עושים כן אף בעת שלום. ומכל מקום טוב ליזהר שלא לחבוק אצבעותיו בעת שלום כי בזה מוריד דין על עצמו אלא יניח ידיו זה על זה כפותין כמ"ש בסימן צ"ה:

6דֶּרֶךְ הַחֲכָמִים וְתַלְמִידֵיהֶם שֶׁלֹּא יִתְפַּלְּלוּ אֶלָּא כְּשֶׁהֵן עֲטוּפִים. וּמִנְהַג הַחֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים כְּשֶׁהָיָה שָׁלוֹם בָּעוֹלָם הָיוּ מִתְקַשְּׁטִים בִּבְגָדִים נָאִים וּמִתְפַּלְלִים, מִשּׁוּם "הִכּוֹן כו'", כְּלוֹמַר הִתְנָאֶה לְפָנָיו. וּבְעֵת הַזַּעַם הָיוּ עוֹמְדִים כְּעֶבֶד לִפְנֵי רַבּוֹ שֶׁמַּשְׁלִיךְ אַדַּרְתּוֹ מֵעָלָיו שֶׁלֹּא יֵרָאֶה כְּחָשׁוּב, וְחוֹבֵק אֶת יָדָיו בְּאֶצְבְּעוֹתָיו מֵאֵימַת רַבּוֹ וְיִרְאָתוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁחוֹבֵק אֶצְבְּעוֹתָיו שֶׁל יָדָיו זֶה בְּשֶׁל זֶה כְּאָדָם שֶׁשּׁוֹבֵר אֶצְבְּעוֹתָיו כְּשֶׁמִּצְטַעֵר. וְיֵשׁ מֵהַחֲכָמִים שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים כֵּן אַף בְּעֵת שָׁלוֹם.
וּמִכָּל מָקוֹם, טוֹב לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְחַבֵּק אֶצְבְּעוֹתָיו בְּעֵת שָׁלוֹם, כִּי בָּזֶה מוֹרִיד דִּין עַל עַצְמוֹ, אֶלָּא יַנִּיחַ יָדָיו זֶה עַל זֶה כְּפוּתִין, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן צ"ה:

Vocalized Edition - Kehot Publication Society