אורח חיים, סימן ע״ה

אלהזהר מגלוי ושער [וקול אשה] בשעת קריאת שמע וכן שלא לקרותה כנגד הערוה ובו י' סעיפים:
טפח מגולה באשה במקום שדרכה לכסות ערוה הוא אפילו היא אשתו מפני שמביא לידי הרהור כשמסתכל בו ולכן אסור לקרות ולהתפלל כנגדו (כמו כנגד ערוה ממש עד שיחזור פניו לצד אחר). ויש מתירין אם אינו מסתכל בו אפילו רואה אותו בהעברה בעלמא כיון שאינו ערוה אלא משום שמביא לידי הרהור ואין לחוש להרהור אלא כשמסתכל בו ולא בראיה בעלמא וכל שכן אם מעצים עיניו ואינו רואהו כלל שמותר ואין צריך להחזיר פניו (ויש לסמוך על דבריהם כשאי אפשר בענין אחר). (ויש אומרים דלפי סברא הראשונה לא אמרו טפח אלא באשתו אבל באשה אחרת אפילו פחות מטפח אסור ואין דבריהם עיקר). אבל פניה וידיה שדרכן להיות מגולים מותר לקרות כנגדן שכיון שרגיל בהן אינו בא לידי הרהור. אבל כנגד שוקה אסור אע"פ שהשוק אינו מקום צנוע באיש שדרכו להיות מגולה (במקומות שהולכין בלא אנפלאות) כיון שהוא מקום צנוע באשה ערוה היא ויש אומרים שאפילו פחות מטפח שמגולה בשוקה ערוה היא אפילו באשתו ונכון לחוש לדבריהם:

אלְהִזָּהֵר מִגִּלּוּי וְשֵׂעָר [וְקוֹל אִשָּׁה] בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וְכֵן שֶׁלֹּא לִקְרוֹתָהּ כְּנֶגֶד הָעֶרְוָה וּבוֹ י' סְעִיפִים:
טֶפַח מְגֻלֶּה בָּאִשָּׁה בְּמָקוֹם שֶׁדַּרְכָּהּ לְכַסּוֹת — עֶרְוָה הוּא אֲפִלּוּ הִיא אִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁמֵּבִיא לִידֵי הִרְהוּר כְּשֶׁמִּסְתַּכֵּל בּוֹ, וְלָכֵן אָסוּר לִקְרוֹת וּלְהִתְפַּלֵּל כְּנֶגְדּוֹ (כְּמוֹ כְּנֶגֶד עֶרְוָה מַמָּשׁ, עַד שֶׁיַּחֲזֹר פָּנָיו לְצַד אַחֵר).
וְיֵשׁ מַתִּירִין (א) אִם אֵינוֹ מִסְתַּכֵּל בּוֹ אֲפִלּוּ רוֹאֶה אוֹתוֹ בְּהַעֲבָרָה בְּעָלְמָא, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ עֶרְוָה אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁמֵּבִיא לִידֵי הִרְהוּר, וְאֵין לָחוּשׁ לְהִרְהוּר אֶלָּא כְּשֶׁמִּסְתַּכֵּל בּוֹ וְלֹא בִּרְאִיָּה בְּעָלְמָא. וְכָל שֶׁכֵּן אִם מַעֲצִים עֵינָיו וְאֵינוֹ רוֹאֵהוּ כְּלָל שֶׁמֻּתָּר, וְאֵין צָרִיךְ לְהַחֲזִיר פָּנָיו (וְיֵשׁ לִסְמֹךְ עַל דִּבְרֵיהֶם כְּשֶׁאִי אֶפְשָׁר בְּעִנְיָן אַחֵר).
(וְיֵשׁ אוֹמְרִים (ב) דִּלְפִי סְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה לֹא אָמְרוּ טֶפַח אֶלָּא בְּאִשְׁתּוֹ, אֲבָל בְּאִשָּׁה אַחֶרֶת אֲפִלּוּ פָּחוֹת מִטֶּפַח אָסוּר. וְאֵין דִּבְרֵיהֶם עִקָּר).
אֲבָל פָּנֶיהָ וְיָדֶיהָ שֶׁדַּרְכָּן לִהְיוֹת מְגֻלִּים — מֻתָּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּן, שֶׁכֵּיוָן שֶׁרָגִיל בָּהֶן אֵינוֹ בָּא לִידֵי הִרְהוּר.
אֲבָל כְּנֶגֶד שׁוֹקָהּ אָסוּר, אַף עַל פִּי שֶׁהַשּׁוֹק אֵינוֹ מָקוֹם צָנוּעַ בָּאִישׁ שֶׁדַּרְכּוֹ לִהְיוֹת מְגֻלֶּה (בִּמְקוֹמוֹת שֶׁהוֹלְכִין בְּלֹא אַנְפִּילָאוֹת), כֵּיוָן שֶׁהוּא מָקוֹם צָנוּעַ בָּאִשָּׁה — עֶרְוָה הִיא. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ פָּחוֹת מִטֶּפַח שֶׁמְּגֻלֶּה בְּשׁוֹקָהּ עֶרְוָה הִיא אֲפִלּוּ בְּאִשְׁתּוֹ. וְנָכוֹן לָחוּשׁ לְדִבְרֵיהֶם:

בוכל זה לאנשים אבל האשה עצמה אפילו היא ערומה מותרת לקרות ולהתפלל אם היא יושבת שאין פניה שלמטה נראין כמ"ש בסי' ע"ד ואין בגילוי כל גופה משום ולא יראה בך ערות דבר לפי שאינה ערוה אלא לאנשים ומשום הרהור ולפיכך אף אשה אחרת מותרת לקרות ולהתפלל כנגד אשה ערומה אם אין פניה שלמטה נראין ויש מי שאוסר לאשה אחרת (והעיקר כסברא הראשונה):

בוְכָל זֶה לָאֲנָשִׁים, אֲבָל הָאִשָּׁה עַצְמָהּ אֲפִלּוּ הִיא עֲרֻמָּה — מֻתֶּרֶת לִקְרוֹת וּלְהִתְפַּלֵּל אִם הִיא יוֹשֶׁבֶת שֶׁאֵין פָּנֶיהָ שֶׁלְּמַטָּה נִרְאִין, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ע"ד. וְאֵין בְּגִלּוּי כָּל גּוּפָה מִשּׁוּם "וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר", לְפִי שֶׁאֵינָהּ עֶרְוָה אֶלָּא לָאֲנָשִׁים וּמִשּׁוּם הִרְהוּר. וּלְפִיכָךְ אַף אִשָּׁה אַחֶרֶת מֻתֶּרֶת לִקְרוֹת וּלְהִתְפַּלֵּל כְּנֶגֶד אִשָּׁה עֲרֻמָּה, אִם אֵין פָּנֶיהָ שֶׁלְּמַטָּה נִרְאִין. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר לְאִשָּׁה אַחֶרֶת (וְהָעִקָּר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה):

גאם לבושה דק ונראה בשר מתוכה אסור כמו בערוה בעששית כמו (שנתבאר) [שיתבאר]:

גאִם לְבוּשָׁהּ דַּק וְנִרְאֶה בָּשָׂר מִתּוֹכָהּ — אָסוּר, כְּמוֹ בָּעֶרְוָה בַּעֲשָׁשִׁית כְּמוֹ (שֶׁנִּתְבָּאֵר) [שֶׁיִּתְבָּאֵר]:

דשער של אשה שדרכה לכסותה ערוה היא מפני שמביא לידי הרהור ואסור לקרות או להתפלל כנגדה על דרך שנתבאר אפילו היא אשתו אבל בתולות שדרכן לילך פרועות ראש וכן שערות של נשים שרגילין לצאת מחוץ לצמתן בקצת ארצות מותר לקרות כנגדן שכיון שרגילין בהן אינן מביאין לידי הרהור ופאה נכרית אפילו דרכה לכסותה מותר לקרות כנגדה וגם מותר לגלותה ואין בה משום יוצאה וראשה פרועה שהוא אסור מן התורה באשת איש:

דשֵׂעָר שֶׁל אִשָּׁה שֶׁדַּרְכָּהּ לְכַסּוֹתָהּ — עֶרְוָה הִיא, מִפְּנֵי שֶׁמֵּבִיא לִידֵי הִרְהוּר, וְאָסוּר לִקְרוֹת אוֹ לְהִתְפַּלֵּל כְּנֶגְדָּהּ עַל דֶּרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר, אֲפִלּוּ הִיא אִשְׁתּוֹ. אֲבָל בְּתוּלוֹת שֶׁדַּרְכָּן לֵילֵךְ פְּרוּעוֹת רֹאשׁ, וְכֵן שְׂעָרוֹת שֶׁל נָשִׁים שֶׁרְגִילִין לָצֵאת מִחוּץ לְצַמָּתָן בִּקְצָת אֲרָצוֹת — מֻתָּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּן, שֶׁכֵּיוָן שֶׁרְגִילִין בָּהֶן אֵינָן מְבִיאִין לִידֵי הִרְהוּר. וּפֵאָה נָכְרִית אֲפִלּוּ דַּרְכָּהּ לְכַסּוֹתָהּ — מֻתָּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּהּ, וְגַם מֻתָּר לְגַלּוֹתָהּ, וְאֵין בָּהּ מִשּׁוּם "יָצְאָה וְרֹאשָׁהּ פְּרוּעָה" שֶׁהוּא אָסוּר מִן הַתּוֹרָה בְּאֵשֶׁת אִישׁ:

השער של ערות איש יוצא דרך נקב שבבגדו מותר לקרות כנגדו:

השֵׂעָר שֶׁל עֶרְוַת אִישׁ יוֹצֵא דֶּרֶךְ נֶקֶב שֶׁבְּבִגְדוֹ — מֻתָּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדּוֹ:

וקול זמר של אשה בין בפנויה בין באשת איש אפילו של אשתו הוא ערוה ואסור לקרות קריאת שמע כששומעו והוא הדין להתפלל או לדבר בדברי תורה אבל קול דבורה כיון שרגיל בו אינו ערוה אפילו של אשת איש ואפילו קול זמר אם יכול לכוין לבו לתפלתו בענין שאינו שומעו ואינו משים לב אליו מותר:

וקוֹל זֶמֶר שֶׁל אִשָּׁה בֵּין בִּפְנוּיָה בֵּין בְּאֵשֶׁת אִישׁ אֲפִלּוּ שֶׁל אִשְׁתּוֹ — הוּא עֶרְוָה, וְאָסוּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע כְּשֶׁשּׁוֹמְעוֹ. וְהוּא הַדִּין לְהִתְפַּלֵּל אוֹ לְדַבֵּר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה. אֲבָל קוֹל דִּבּוּרָהּ כֵּיוָן שֶׁרָגִיל בּוֹ — אֵינוֹ עֶרְוָה אֲפִלּוּ שֶׁל אֵשֶׁת אִישׁ. וַאֲפִלּוּ קוֹל זֶמֶר, אִם יָכוֹל לְכַוֵּן לִבּוֹ לִתְפִלָּתוֹ בְּעִנְיָן שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמְעוֹ וְאֵינוֹ מֵשִׂים לֵב אֵלָיו — מֻתָּר:

זערות בהמה אינו נקרא ערוה ומותר לקרות כנגדה אבל הגוים אע"פ שנאמר בהם בשר חמורים בשרם ערותם נקרא ערוה שנאמר וערות אביהם לא ראו וגו' ואסור לקרות כנגדם וכן כנגד ערות קטן אפילו בן יומו ויש מתירין כנגד ערות קטן כל זמן שאינו ראוי לביאה דהיינו עד שיהיה בן ט' שנים ויום א' וכן עיקר ולכן א"צ לכסות ערות הקטן בשעת ברכת המילה ויש מי שאומר שמכל מקום לא יאחוז המוהל הערוה בידו בשעת ברכה:

זעֶרְוַת בְּהֵמָה — אֵינוֹ נִקְרָא עֶרְוָה, וּמֻתָּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּהּ. אֲבָל הַגּוֹיִם אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם "בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם" — עֶרְוָתָם נִקְרָא עֶרְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ וְגו'", וְאָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּם. וְכֵן כְּנֶגֶד עֶרְוַת קָטָן אֲפִלּוּ בֶּן יוֹמוֹ. וְיֵשׁ מַתִּירִין כְּנֶגֶד עֶרְוַת קָטָן כָּל זְמַן שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְבִיאָה, דְּהַיְנוּ עַד שֶׁיִּהְיֶה בֶּן ט' שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד. וְכֵן עִקָּר. וְלָכֵן אֵין צָרִיךְ לְכַסּוֹת עֶרְוַת הַקָּטָן בִּשְׁעַת בִּרְכַּת הַמִּילָה. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁמִּכָּל מָקוֹם לֹא יֶאֱחֹז הַמּוֹהֵל הָעֶרְוָה בְּיָדוֹ בִּשְׁעַת בְּרָכָה:

חערוה בעששית ונראית דרך דפנותיה אסור לקרות כנגדה ואפילו היא בבית אחר ונראית דרך עששית שבחלון לפי שבראיה תלה הכתוב שנאמר ולא יראה בך וגו' והרי היא נראית:

חעֶרְוָה בַּעֲשָׁשִׁית וְנִרְאֵית דֶּרֶךְ דָּפְנוֹתֶיהָ — אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּהּ. וַאֲפִלּוּ הִיא בְּבַיִת אַחֵר וְנִרְאֵית דֶּרֶךְ עֲשָׁשִׁית שֶׁבַּחַלּוֹן, לְפִי שֶׁבִּרְאִיָּה תָּלָה הַכָּתוּב, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא יִרְאֶה בְךָ וְגו'", וַהֲרֵי הִיא נִרְאֵית:

טהיתה ערוה כנגדו והחזיר פניו ממנה עם כל גופו עד שנעשית לו מן הצד אע"פ שעומד בסמוך לה מן הצד תוך ד' אמות מותר לקרות אצלה ואף על פי שנאמר והיה מחניך קדוש ולא יראה בך וגו' ומחנהו של אדם הוא ד' אמות מכל צד כמ"ש בסי' ע"ט מכל מקום כיון שאמרה תורה ולא יראה בך תלה הכתוב בראיה ולא אסר אלא ערוה הנראית ומכל מקום אם יכולה להיות נראית אלא שהוא עוצם עיניו מראות ברע או שהוא סומא או בלילה אין זה מועיל כלום שהרי לא נאמר לא תראה אלא לא יראה כמ"ש בסימן ע"ד ויש מתירין בזה לפי שמלא יראה בך וגו' אין ללמוד אלא לערות עצמו שכשערותו מגולה אסור לקרות אפילו עצם עיניו או סומא או בלילה שנאמר ולא יראה בך וגו' אבל לא לערות חבירו והעיקר כסברא הראשונה:

טהָיְתָה עֶרְוָה כְּנֶגְדּוֹ וְהֶחֱזִיר פָּנָיו מִמֶּנָּה עִם כָּל גּוּפוֹ עַד שֶׁנַּעֲשֵׂית לוֹ מִן הַצַּד, אַף עַל פִּי שֶׁעוֹמֵד בְּסָמוּךְ לָהּ מִן הַצַּד תּוֹךְ ד' אַמּוֹת — מֻתָּר לִקְרוֹת אֶצְלָהּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ וְגו'", וּמַחֲנֵהוּ שֶׁל אָדָם הוּא ד' אַמּוֹת מִכָּל צַד כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ע"ט, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁאָמְרָה תּוֹרָה "וְלֹא יִרְאֶה בְךָ" — תָּלָה הַכָּתוּב בָּרְאִיָּה, וְלֹא אָסַר אֶלָּא עֶרְוָה הַנִּרְאִית. וּמִכָּל מָקוֹם אִם יְכוֹלָה לִהְיוֹת נִרְאֵית אֶלָּא שֶׁהוּא עוֹצֶם עֵינָיו מֵרְאוֹת בָּרַע אוֹ שֶׁהוּא סוּמָא אוֹ בַּלַּיְלָה — אֵין זֶה מוֹעִיל כְּלוּם, שֶׁהֲרֵי לֹא נֶאֱמַר "לֹא תִּרְאֶה" אֶלָּא "לֹא יִרְאֶה" כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ע"ד. וְיֵשׁ מַתִּירִין בָּזֶה, לְפִי שֶּׁמִּ"לֹא יִרְאֶה בְךָ וְגו'" אֵין לִלְמֹד אֶלָּא לְעֶרְוַת עַצְמוֹ, שֶׁכְּשֶׁעֶרְוָתוֹ מְגֻלָּה — אָסוּר לִקְרוֹת אֲפִלּוּ עָצַם עֵינָיו אוֹ סוּמָא אוֹ בַּלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר "וְלֹא יִרְאֶה בְךָ וְגו'", אֲבָל לֹא לְעֶרְוַת חֲבֵרוֹ. וְהָעִקָּר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה:

ימותר להרהר בדברי תורה כשהוא ערום וא"צ לומר כנגד ערוה אחרת שנאמר ערות דבר דיבור אסור הרהור מותר ומכל מקום אין לו לשמוע ברכה מחבירו (ולצאת ידי חובתו) (כי אי אפשר לומר) שומע כעונה (כיון שאי אפשר לו לענות):

ימֻתָּר לְהַרְהֵר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה כְּשֶׁהוּא עָרֹם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר כְּנֶגֶד עֶרְוָה אַחֶרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: "עֶרְוַת דָּבָר", דִּבּוּר — אָסוּר, הִרְהוּר — מֻתָּר. וּמִכָּל מָקוֹם אֵין לוֹ לִשְׁמֹעַ בְּרָכָה מֵחֲבֵרוֹ (וְלָצֵאת יְדֵי חוֹבָתוֹ) (כִּי אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר) שׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה (כֵּיוָן שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲנוֹת):

Kehot Publication Society · CC BY-NC · sefaria.org

Kehot Publication Society · CC BY-NC · sefaria.org