אורח חיים, סימן תרט״ז

אהקטנים מתי יתחילו להתענות ובו י"א סעיפים:
כל הדברים האסורים ביום הכיפורים משום מצות עינוי בלבד לא גזרו על הקטנים לפיכך מותר לגדול להאכיל את הקטן ולהשקותו ולסוכו ולרחצו בצונן אבל לא ירחיצנו בחמין כל גופו אפילו הוחמו מבע"י שהרחיצה בחמין אינה אסורה משום מצות עינוי בלבד שהרי בכל שבתות השנה אסור לרחוץ בחמין אלא יש בה גם משום גזירת מרחץ (פירוש שהבלנים הם חשודים להחם מים בשבת ולכך אסרו לכנוס למרחץ בשבת) כמו שנתבאר בסימן שכ"ו ולפיכך אסור לעשותה לקטן בידים כמו שאסור להאכילו בידים כל האיסורין של דבריהם כמ"ש בסי' שמ"ג:

אהַקְּטַנִּים מָתַי יַתְחִילוּ לְהִתְעַנּוֹת וּבוֹ י"א סְעִיפִים:
כָּל הַדְּבָרִים הָאֲסוּרִים בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מִשּׁוּם מִצְוַת עִנּוּי בִּלְבַד — לֹא גָּזְרוּ עַל הַקְּטַנִּים, לְפִיכָךְ מֻתָּר לְגָדוֹל לְהַאֲכִיל אֶת הַקָּטָן וּלְהַשְׁקוֹתוֹ וּלְסוּכוֹ וּלְרָחְצוֹ בְּצוֹנֵן, אֲבָל לֹא יַרְחִיצֶנּוּ בְּחַמִּין כָּל גּוּפוֹ, אֲפִלּוּ הוּחַמּוּ מִבְּעוֹד יוֹם, שֶׁהָרְחִיצָה בְּחַמִּין אֵינָהּ אֲסוּרָה מִשּׁוּם מִצְוַת עִנּוּי בִּלְבַד, שֶׁהֲרֵי בְּכָל שַׁבְּתוֹת הַשָּׁנָה אָסוּר לִרְחֹץ בְּחַמִּין, אֶלָּא יֵשׁ בָּהּ גַּם מִשּׁוּם גְּזֵרַת מֶרְחָץ (פֵּרוּשׁ שֶׁהַבַּלָּנִים הֵם חֲשׁוּדִים לְהָחֵם מַיִם בְּשַׁבָּת, וּלְכָךְ אָסְרוּ לִכְנֹס לַמֶּרְחָץ בְּשַׁבָּת) כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן שכ"ו, וּלְפִיכָךְ אָסוּר לַעֲשׂוֹתָהּ לְקָטָן בְּיָדַיִם, כְּמוֹ שֶׁאָסוּר לְהַאֲכִילוֹ בְּיָדַיִם כָּל הָאִסּוּרִין שֶׁל דִּבְרֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן שמ"ג:

בוכן אסור לגדול לנעול את הסנדל לקטן לפי שאין זה עינוי להקטן שאינו חושש כל כך אם לא ינעול אבל אם הקטן נועל מעצמו אם צריך למחות בידו נתבאר בסימן שמ"ג ע"ש:

בוְכֵן אָסוּר לְגָדוֹל לִנְעֹל אֶת הַסַּנְדָּל לְקָטָן, לְפִי שֶׁאֵין זֶה עִנּוּי לְהַקָּטָן שֶׁאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ כָּל כָּךְ אִם לֹא יִנְעֹל, אֲבָל אִם הַקָּטָן נוֹעֵל מֵעַצְמוֹ — אִם צָרִיךְ לִמְחוֹת בְּיָדוֹ נִתְבָּאֵר בְּסִימָן שמ"ג, עַיֵּן שָׁם:

גועכשיו שאין נוהגין לרחוץ ולסוך את הקטן בכל יום ואין מניעת הרחיצה והסיכה ביום הכיפורים נחשבת לו לעינוי כלל אין לרחצו ולסוכו ביום הכיפורים וכן הוא המנהג:

גוְעַכְשָׁו שֶׁאֵין נוֹהֲגִין לִרְחֹץ וְלָסוּךְ אֶת הַקָּטָן בְּכָל יוֹם, וְאֵין מְנִיעַת הָרְחִיצָה וְהַסִּיכָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים נֶחְשֶׁבֶת לוֹ לְעִנּוּי כְּלָל — אֵין לְרָחְצוֹ וּלְסוּכוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְכֵן הוּא הַמִּנְהָג:

דוכל זה בקטן שלא הגיע לחינוך מצות עינוי אבל אם הגיע לחינוך אסור להאכילו ולהשקותו ולסוכו ולרחצו בידים ועל דרך שנתבאר ואם הוא מעצמו עושה אחד מדברים אלו אין צריך למחות בידו חוץ מאביו שצריך למחות בידו ולחנך את בנו במצות אבל אמו אינה מצווה על כך אבל מכל מקום אסור לה ליתן לפניו לאכול דהרי זה כאלו מאכילתו בידים:

דוְכָל זֶה בְּקָטָן שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְחִנּוּךְ מִצְוַת עִנּוּי, אֲבָל אִם הִגִּיעַ לְחִנּוּךְ — אָסוּר לְהַאֲכִילוֹ וּלְהַשְׁקוֹתוֹ וּלְסוּכוֹ וּלְרָחְצוֹ בְּיָדַיִם וְעַל דֶּרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר. וְאִם הוּא מֵעַצְמוֹ עוֹשֶׂה אֶחָד מִדְּבָרִים אֵלּוּ — אֵין צָרִיךְ לִמְחוֹת בְּיָדוֹ, חוּץ מֵאָבִיו שֶׁצָּרִיךְ לִמְחוֹת בְּיָדוֹ וּלְחַנֵּךְ אֶת בְּנוֹ בְּמִצְווֹת, אֲבָל אִמּוֹ אֵינָהּ מְצֻוָּה עַל כָּךְ, אֲבָל מִכָּל מָקוֹם אָסוּר לָהּ לִתֵּן לְפָנָיו לֶאֱכֹל, דַּהֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ מַאֲכִילָתוֹ בְּיָדַיִם:

הוכיצד הוא חינוכו קטן הבריא בן תשע שנים שלימות (פירוש שנשלמו לו תשע שנים לפני יום הכיפורים) או בן עשר שנים שלימות אפילו הוא כחוש ותשש כח מחנכין אותו לשעות מדברי סופרים כיצד אם היה רגיל לאכול בשתי שעות על היום מאכילין אותו בשלש היה רגיל לאכול בשלש מאכילין אותו בארבע לפי כח הבן מוסיפין לענות אותו בשעות וכן הדין בקטנה הבריאה אם היא בת ט' שנים שלימות או בת עשר שנים שלימות אפילו אינה בריאה:

הוְכֵיצַד הוּא חִנּוּכוֹ? קָטָן הַבָּרִיא בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים שְׁלֵמוֹת (פֵּרוּשׁ שֶׁנִּשְׁלְמוּ לוֹ תֵּשַׁע שָׁנִים לִפְנֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים), אוֹ בֶּן עֶשֶׂר שָׁנִים שְׁלֵמוֹת אֲפִלּוּ הוּא כָּחוּשׁ וּתְשׁוּשׁ כֹּחַ — מְחַנְּכִין אוֹתוֹ לְשָׁעוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. כֵּיצַד? אִם הָיָה רָגִיל לֶאֱכֹל בִּשְׁתֵּי שָׁעוֹת עַל הַיּוֹם — מַאֲכִילִין אוֹתוֹ בְּשָׁלֹשׁ, הָיָה רָגִיל לֶאֱכֹל בְּשָׁלֹשׁ — מַאֲכִילִין אוֹתוֹ בְּאַרְבַּע, לְפִי כֹּחַ הַבֵּן מוֹסִיפִין לְעַנּוֹת אוֹתוֹ בְּשָׁעוֹת. וְכֵן הַדִּין בִּקְטַנָּה הַבְּרִיאָה אִם הִיא בַּת ט' שָׁנִים שְׁלֵמוֹת, אוֹ בַּת עֶשֶׂר שָׁנִים שְׁלֵמוֹת אֲפִלּוּ אֵינָהּ בְּרִיאָה:

ובן י"א שנים שלימות בין זכר ובין נקבה מתענין ומשלימין מדברי סופרים כדי לחנכן במצות. ויש אומרים שאפילו בנות י"א שנים שלימות ובן זכר בן י"ב שנים שלימות אינן צריכין להשלים כלל אפילו מדברי סופרים אלא מחנכין אותן לשעות ועל דרך שנתבאר דכיון שהחינוך אינו אלא מדברי סופרים לא רצו חכמים להחמיר עליהם כל כך שיתענ[ו] עד הלילה ודי להם בחינוך שעות לפי כחם. ואע"פ שהעיקר כסברא הראשונה מכל מקום בנער שהוא כחוש ותשש כח ואינו חזק לסבול התענית יש לסמוך על סברא האחרונה ומותר להאכילו אף שאין שום חשש סכנה אם ישלים:

ובֶּן י"א שָׁנִים שְׁלֵמוֹת, בֵּין זָכָר וּבֵין נְקֵבָה — מִתְעַנִּין וּמַשְׁלִימִין מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, כְּדֵי לְחַנְּכָן בְּמִצְווֹת.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ בְּנוֹת י"א שָׁנִים שְׁלֵמוֹת וּבֵן זָכָר בֶּן י"ב שָׁנִים שְׁלֵמוֹת אֵינָן צְרִיכִין לְהַשְׁלִים כְּלָל אֲפִלּוּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, אֶלָּא מְחַנְּכִין אוֹתָן לְשָׁעוֹת וְעַל דֶּרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר, דְּכֵיוָן שֶׁהַחִנּוּךְ אֵינוֹ אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים — לֹא רָצוּ חֲכָמִים לְהַחֲמִיר עֲלֵיהֶם כָּל כָּךְ שֶׁיִּתְעַנּ[וּ] עַד הַלַּיְלָה, וְדַי לָהֶם בְּחִנּוּךְ שָׁעוֹת לְפִי כֹּחָם.
וְאַף עַל פִּי שֶׁהָעִקָּר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, מִכָּל מָקוֹם בְּנַעַר שֶׁהוּא כָּחוּשׁ וּתְשׁוּשׁ כֹּחַ וְאֵינוֹ חָזָק לִסְבֹּל הַתַּעֲנִית — יֵשׁ לִסְמֹךְ עַל סְבָרָא הָאַחֲרוֹנָה, וּמֻתָּר לְהַאֲכִילוֹ אַף שֶׁאֵין שׁוּם חֲשַׁשׁ סַכָּנָה אִם יַשְׁלִים:

זוכדרך שמחנכין אותן באיסור אכילה ושתיה הן לשעות והן להשלים וכמו שנתבאר כך צריך לחנכ[ן] באיסור רחיצה וסיכה אפילו מדין התלמוד ולא מחמת המנהג בלבד:

זוּכְדֶרֶךְ שֶׁמְּחַנְּכִין אוֹתָן בְּאִסּוּר אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה הֵן לְשָׁעוֹת וְהֵן לְהַשְׁלִים וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר — כָּךְ צָרִיךְ לְחַנְּכָ[ן] בְּאִסּוּר רְחִיצָה וְסִיכָה אֲפִלּוּ מִדִּין הַתַּלְמוּד וְלֹא מֵחֲמַת הַמִּנְהָג בִּלְבַד:

חבן י"ג שנים שלימות ונקיבה בת י"ב שלימות אם הביאו שתי שערות הרי הם כגדולים לכל המצות וחייבים להשלים התענית מן התורה אבל אם עדיין לא הביאו שתי שערות עדיין הן קטנים ואין חייבין להשלים מן התורה אבל חייבים להשלים מדברי סופרים לפי סברא הראשונה שביארנו שהיא עיקר. ואפילו בנער שהוא כחוש ותש כח אין להקל לסמוך על סברא האחרונה שביארנו דכיון שעברו לו י"ג שנים אנו חוששין שמא הביא כבר שתי שערות ונשרו לפי שדרך הוא להביא שתי שערות מיד אחר י"ג שנים וא"כ הרי יש כאן ספק שמא הוא חייב להשלים מן התורה. ואפילו נשלמו לו הי"ג שנים ביום הכיפורים עצמו שנולד ביום הכיפורים אעפ"כ חייב להשלים אפילו הוא כחוש ותש כח לפי שבתחלת כניסת ליל יום הכיפורים כבר נשלמו לו י"ג שנים ויש לחוש שמא הביא שתי שערות ביום הכיפורים ונשרו ביום הכיפורים וכל ספק של תורה הולכין בו להחמיר:

חבֶּן י"ג שָׁנִים שְׁלֵמוֹת וּנְקֵבָה בַּת י"ב שְׁלֵמוֹת, אִם הֵבִיאוּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת — הֲרֵי הֵם כִּגְדוֹלִים לְכָל הַמִּצְווֹת וְחַיָּבִים לְהַשְׁלִים הַתַּעֲנִית מִן הַתּוֹרָה, אֲבָל אִם עֲדַיִן לֹא הֵבִיאוּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת — עֲדַיִן הֵן קְטַנִּים וְאֵין חַיָּבִין לְהַשְׁלִים מִן הַתּוֹרָה, אֲבָל חַיָּבִים לְהַשְׁלִים מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְפִי סְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה שֶׁבֵּאַרְנוּ שֶׁהִיא עִקָּר.
וַאֲפִלּוּ בְּנַעַר שֶׁהוּא כָּחוּשׁ וְתַשׁ כֹּחַ — אֵין לְהָקֵל לִסְמֹךְ עַל סְבָרָא הָאַחֲרוֹנָה שֶׁבֵּאַרְנוּ, דְּכֵיוָן שֶׁעָבְרוּ לוֹ י"ג שָׁנִים אָנוּ חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא הֵבִיא כְּבָר שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת וְנָשְׁרוּ, לְפִי שֶׁדֶּרֶךְ הוּא לְהָבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת מִיָּד אַחַר י"ג שָׁנִים, וְאִם כֵּן הֲרֵי יֵשׁ כָּאן סָפֵק שֶׁמָּא הוּא חַיָּב לְהַשְׁלִים מִן הַתּוֹרָה.
וַאֲפִלּוּ נִשְׁלְמוּ לוֹ הַי"ג שָׁנִים בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים עַצְמוֹ, שֶׁנּוֹלַד בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים — אַף עַל פִּי כֵן חַיָּב לְהַשְׁלִים, אֲפִלּוּ הוּא כָּחוּשׁ וְתַשׁ כֹּחַ, לְפִי שֶׁבִּתְחִלַּת כְּנִיסַת לֵיל יוֹם הַכִּפּוּרִים כְּבָר נִשְׁלְמוּ לוֹ י"ג שָׁנִים, וְיֵשׁ לָחֹשׁ שֶׁמָּא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וְנָשְׁרוּ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וְכָל סָפֵק שֶׁל תּוֹרָה הוֹלְכִין בּוֹ לְהַחֲמִיר:

טבמה דברים אמורים ביום הכיפורים שהוא מן התורה אבל בשאר תעניות שאינן אלא מדברי סופרים אין צריכין להתענות אלא אם כן ידוע שהביאו שתי שערות:

טבַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁהוּא מִן הַתּוֹרָה, אֲבָל בִּשְׁאָר תַּעֲנִיּוֹת שֶׁאֵינָן אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים — אֵין צְרִיכִין לְהִתְעַנּוֹת אֶלָּא אִם כֵּן יָדוּעַ שֶׁהֵבִיאוּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת:

יקטן שהוא פחות מבן תשע שנים שלימות אין מענין אותו ביום הכיפורים ואפילו אם הקטן רוצה להחמיר על עצמו מוחין בידו כדי שלא יבא לידי סכנה:

יקָטָן שֶׁהוּא פָּחוֹת מִבֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים שְׁלֵמוֹת — אֵין מְעַנִּין אוֹתוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וַאֲפִלּוּ אִם הַקָּטָן רוֹצֶה לְהַחֲמִיר עַל עַצְמוֹ — מוֹחִין בְּיָדוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי סַכָּנָה:

יאמה שאין מדקדקים עכשיו שיתענה קטן כשהוא בן י"א שנים שלימות לפי שהכל לומדים עכשיו והתורה מתשת כחם ולכך אינן חשובין כבריאין לענין זה וכבר נתבאר שכל שאינו בריא אינו צריך להשלים לפי שיש לסמוך על סברא האחרונה שבארנו ועוד דבזמן הזה שירדה חולשה לעולם מן הסתם כל קטן אינו נחשב כבריא לענין זה אלא אם כן ידוע שהוא בריא וחזק לסבול:

יאמַה שֶּׁאֵין מְדַקְדְּקִים עַכְשָׁו שֶׁיִּתְעַנֶּה קָטָן כְּשֶׁהוּא בֶּן י"א שָׁנִים שְׁלֵמוֹת, לְפִי שֶׁהַכֹּל לוֹמְדִים עַכְשָׁו וְהַתּוֹרָה מַתֶּשֶׁת כֹּחָם וּלְכָךְ אֵינָן חֲשׁוּבִין כִּבְרִיאִין לְעִנְיָן זֶה, וּכְבָר נִתְבָּאֵר שֶׁכָּל שֶׁאֵינוֹ בָּרִיא אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַשְׁלִים לְפִי שֶׁיֵּשׁ לִסְמֹךְ עַל סְבָרָא הָאַחֲרוֹנָה שֶׁבֵּאַרְנוּ, וְעוֹד דְּבִזְמַן הַזֶּה שֶׁיָּרְדָה חֻלְשָׁה לָעוֹלָם מִן הַסְּתָם כָּל קָטָן אֵינוֹ נֶחְשָׁב כְּבָרִיא לְעִנְיָן זֶה, אֶלָּא אִם כֵּן יָדוּעַ שֶׁהוּא בָּרִיא וְחָזָק לִסְבֹּל:

Kehot Publication Society · CC BY-NC · sefaria.org

Kehot Publication Society · CC BY-NC · sefaria.org