אורח חיים, סימן פ״ד

אאם מותר לקרות במרחץ ובו סעיף אחד:
מרחץ חדש שלא רחצו בו מותר לקרות בו שאין קריאת שם אוסרתו כמו שאוסרת בבית הכסא לפי שבית הכסא הוא מאוס ביותר. ומרחץ ישן בבית החיצון שכל העומדים שם הם לבושים מותר לקרות שם קריאת שמע ולהתפלל. ובאמצע שקצת מן העומדים שם הם לבושים וקצתם ערומים יש שם שאילת שלום אבל לא קריאת שמע ותפלה ודברי תורה אפילו בשעה שאין שם אדם ערום אבל מותר להרהר שם בדברי תורה אפילו כשיש שם ערומים ומותר לפסוק שם דין ובלבד שלא יאמר טעמו של דבר שזה אינו אלא כמו הרהור בדברי תורה שמחשב הטעם בלבו. והבית הפנימי שכל העומדים שם הם ערומים אפילו שאילת שלום אסור כי שלום הוא שמו של הקדוש ברוך הוא שנאמר ויקרא לו ה' שלום והוא הדין שאסור ליתן שלום לחבירו במבואות המטונפות. ואדם ששמו שלום יש אוסרין לקרות בשמו אלא בלשון (לע"ז) ויש מתירין כיון שאין מתכוין על ענין השלום אלא להזכרת שמו של אותו אדם (ובדברי סופרים הלך אחר המיקל וכן נוהגין). ואסור לענות שם אמן ולא להרהר בשום דבר שבקדושה ואם שאל לו אדם דבר הלכה אסור לומר לו אין משיבין במרחץ אבל בבית האמצעי מותר לומר לו כך:

אאִם מֻתָּר לִקְרוֹת בַּמֶּרְחָץ וּבוֹ סָעִיף אֶחָד:
מֶרְחָץ חָדָשׁ שֶׁלֹּא רָחֲצוּ בּוֹ — מֻתָּר לִקְרוֹת בּוֹ, שֶׁאֵין קְרִיאַת שֵׁם אוֹסַרְתּוֹ כְּמוֹ שֶׁאוֹסֶרֶת בְּבֵית הַכִּסֵּא, לְפִי שֶׁבֵּית הַכִּסֵּא הוּא מָאוּס בְּיוֹתֵר.
וּמֶרְחָץ יָשָׁן, בַּבַּיִת הַחִיצוֹן שֶׁכָּל הָעוֹמְדִים שָׁם הֵם לְבוּשִׁים — מֻתָּר לִקְרוֹת שָׁם קְרִיאַת שְׁמַע וּלְהִתְפַּלֵּל.
וּבָאֶמְצַע שֶׁקְּצָת מִן הָעוֹמְדִים שָׁם הֵם לְבוּשִׁים וּקְצָתָם עֲרֻמִּים — יֵשׁ שָׁם שְׁאִילַת שָׁלוֹם, אֲבָל לֹא קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה וְדִבְרֵי תּוֹרָה אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁאֵין שָׁם אָדָם עָרֹם. אֲבָל מֻתָּר לְהַרְהֵר שָׁם בְּדִבְרֵי תּוֹרָה אֲפִלּוּ כְּשֶׁיֵּשׁ שָׁם עֲרֻמִּים. וּמֻתָּר לִפְסֹק שָׁם דִּין, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאמַר טַעֲמוֹ שֶׁל דָּבָר, שֶׁזֶּה אֵינוֹ אֶלָּא כְּמוֹ הִרְהוּר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה שֶׁמְּחַשֵּׁב הַטַּעַם בְּלִבּוֹ.
וְהַבַּיִת הַפְּנִימִי שֶׁכָּל הָעוֹמְדִים שָׁם הֵם עֲרֻמִּים — אֲפִלּוּ שְׁאִילַת שָׁלוֹם אָסוּר כִּי "שָׁלוֹם" הוּא שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּקְרָא לוֹ ה' שָׁלוֹם". וְהוּא הַדִּין שֶׁאָסוּר לִתֵּן שָׁלוֹם לַחֲבֵרוֹ בִּמְבוֹאוֹת הַמְטֻנָּפוֹת.
וְאָדָם שֶׁשְּׁמוֹ שָׁלוֹם — יֵשׁ אוֹסְרִין לִקְרוֹת בִּשְׁמוֹ אֶלָּא בִּלְשׁוֹן (לע"ז). וְיֵשׁ מַתִּירִין, כֵּיוָן שֶׁאֵין מִתְכַוֵּן עַל עִנְיַן הַשָּׁלוֹם אֶלָּא לְהַזְכָּרַת שְׁמוֹ שֶׁל אוֹתוֹ אָדָם (וּבְדִבְרֵי סוֹפְרִים הַלֵּךְ אַחַר הַמֵּקֵל. וְכֵן נוֹהֲגִין).
וְאָסוּר לַעֲנוֹת שָׁם אָמֵן, וְלֹא לְהַרְהֵר בְּשׁוּם דָּבָר שֶׁבִּקְדוּשָּׁה. וְאִם שָׁאַל לוֹ אָדָם דְּבַר הֲלָכָה — אָסוּר לוֹמַר לוֹ אֵין מְשִׁיבִין בַּמֶּרְחָץ. אֲבָל בַּבַּיִת הָאֶמְצָעִי מֻתָּר לוֹמַר לוֹ כָּךְ:

Kehot Publication Society · CC BY-NC · sefaria.org

Kehot Publication Society · CC BY-NC · sefaria.org