אורח חיים, סימן ע״ט

אמי שנזדמן לו צואה בשעת קריאה ובו י"א סעיפים:
היתה צואת אדם מאחריו אפילו אין לה ריח צריך להרחיק ממנה ד' אמות שנאמר והיה מחניך קדוש ומחנהו של אדם דהיינו חנייתו היינו ד' אמות לכל רוח (שזהו מקומו של אדם כשישכוב ויפשוט ידיו ורגליו כמ"ש סי' שמ"ט) חוץ מכנגד פניו ששם עיקר חנייתו וצריך להיות מחנהו קדוש כמלא עיניו ואפילו בלילה שאינו רואה אותה או שהוא סומא צריך להרחיק עד מקום שהפיקח לא יוכל לראותה ביום וצדדים שלפניו הרי הם כלפניו ושלאחריו כלאחריו (וצדדין ממש יתבאר בסימן פ"א):

אמִי שֶׁנִּזְדַּמֵּן לוֹ צוֹאָה בִּשְׁעַת קְרִיאָה וּבוֹ י"א סְעִיפִים:
הָיְתָה צוֹאַת אָדָם מֵאַחֲרָיו אֲפִלּוּ אֵין לָהּ רֵיחַ — צָרִיךְ לְהַרְחִיק מִמֶּנָּה ד' אַמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ", וּמַחֲנֵהוּ שֶׁל אָדָם דְּהַיְנוּ חֲנָיָתוֹ — הַיְינוּ ד' אַמּוֹת לְכָל רוּחַ (שֶׁזֶּהוּ מְקוֹמוֹ שֶׁל אָדָם כְּשֶׁיִּשְׁכֹּב וְיִפְשֹׁט יָדָיו וְרַגְלָיו כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר סִימָן שמ"ט), חוּץ מִכְּנֶגֶד פָּנָיו שֶׁשָּׁם עִקָּר חֲנָיָתוֹ. וְצָרִיךְ לִהְיוֹת מַחֲנֵהוּ קָדוֹשׁ כִּמְלֹא עֵינָיו. וַאֲפִלּוּ בַּלַּיְלָה שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה אוֹתָהּ, אוֹ שֶׁהוּא סוּמָא — צָרִיךְ לְהַרְחִיק עַד מָקוֹם שֶׁהַפִּקֵּחַ לֹא יוּכַל לִרְאוֹתָהּ בַּיּוֹם. וּצְדָדִים שֶׁלְּפָנָיו — הֲרֵי הֵם כִּלְפָנָיו, וְשֶׁלְּאַחֲרָיו — כִּלְאַחֲרָיו (וּצְדָדִין מַמָּשׁ — יִתְבָּאֵר בְּסִימָן פ"א):

בואם יש לה ריח צריך שלא יהיה ריחה בתוך ד' אמות שלאחריו וצדדין שאל"כ אין מחנהו קדוש לפיכך צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח ואפילו אם יש לו חולי שאינו מריח צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח למי שמריח (אבל מלפניו א"צ להרחיק מלא עיניו ממקום שכלה הריח אלא כיון שאינו יכול לראותה הרי מחנהו קדוש):

בוְאִם יֵשׁ לָהּ רֵיחַ — צָרִיךְ שֶׁלֹּא יִהְיֶה רֵיחָהּ בְּתוֹךְ ד' אַמּוֹת שֶׁלְּאַחֲרָיו וּצְדָדִין, שֶׁאִם לֹא כֵן — אֵין מַחֲנֵהוּ קָדוֹשׁ. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְהַרְחִיק ד' אַמּוֹת מִמָּקוֹם שֶׁכָּלֶה הָרֵיחַ. וַאֲפִלּוּ אִם יֵשׁ לוֹ חֳלִי שֶׁאֵינוֹ מֵרִיחַ — צָרִיךְ לְהַרְחִיק ד' אַמּוֹת מִמָּקוֹם שֶׁכָּלֶה הָרֵיחַ לְמִי שֶׁמֵּרִיחַ (אֲבָל מִלְּפָנָיו אֵין צָרִיךְ לְהַרְחִיק מְלֹא עֵינָיו מִמָּקוֹם שֶׁכָּלֶה הָרֵיחַ, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִרְאוֹתָהּ — הֲרֵי מַחֲנֵהוּ קָדוֹשׁ):

גש"ץ המתפלל וצואה בבית הכנסת או באיזה בית שמתפלל שם אפילו הוא לאחריו בכל הבית צריך הוא לשתוק עד שיוציאוהו מאחר שמוציא רבים ידי חובתן ואי אפשר שלא יהיה אחד מן הקהל בתוך ד' אמות ממקום שכלה הריח ואי אפשר לו לכוין ולשמוע מהש"ץ ואין הש"ץ מוציאו ידי חובתו אלא א"כ שומע ממנו ואם הוא בפסוקי דזמרה שאינו מוציא אחרים ידי חובתן מותר לש"ץ לומר כדרכו אם הוא חוץ לד' אמות ובמי רגלים שאין להם ריח יכולים כל הקהל להרחיק ד' אמות ויכול הש"ץ לומר כדרכו בכל ענין:

גשְׁלִיחַ צִבּוּר הַמִּתְפַּלֵל וְצוֹאָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אוֹ בְּאֵיזֶה בַּיִת שֶׁמִּתְפַּלֵל שָׁם, אֲפִלּוּ הוּא לְאַחֲרָיו בְּכָל הַבַּיִת — צָרִיךְ הוּא לִשְׁתֹּק עַד שֶׁיּוֹצִיאוּהוּ, מֵאַחַר שֶׁמּוֹצִיא רַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיֶה אֶחָד מִן הַקָּהָל בְּתוֹךְ ד' אַמּוֹת מִמָּקוֹם שֶׁכָּלֶה הָרֵיחַ, וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְכַוֵּן וּלִשְׁמֹעַ מֵהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, וְאֵין הַשָּׁלִיחַ צִבּוּר מוֹצִיאוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ אֶלָּא אִם כֵּן שׁוֹמֵעַ מִמֶּנּוּ. וְאִם הוּא בִּפְסוּקֵי דְּזִמְרָה שֶׁאֵינוֹ מוֹצִיא אֲחֵרִים יְדֵי חוֹבָתָן — מֻתָּר לַשְּׁלִיחַ צִבּוּר לוֹמַר כְּדַרְכּוֹ אִם הוּא חוּץ לד' אַמּוֹת. וּבְמֵי רַגְלַיִם שֶׁאֵין לָהֶם רֵיחַ — יְכוֹלִים כָּל הַקָּהָל לְהַרְחִיק ד' אַמּוֹת, וְיָכוֹל הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר לוֹמַר כְּדַרְכּוֹ בְּכָל עִנְיָן:

דהיתה במקום גבוה י' טפחים או נמוך י' טפחים ה"ז רשות לעצמו ונקרא מחנהו קדוש אע"פ שיושב בצדה ורואה אותה וקורא והוא שאין ריחה מגיע אליו ויש אומרים שצריך שיהיה רוחב מקום ההוא ד' טפחים על ד' טפחים ואז הוא מקום חשוב לחלוק רשות לעצמו כמו ברשויות של שבת ויש לחוש לדבריהם להחמיר בשל תורה:

דהָיְתָה בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ י' טְפָחִים אוֹ נָמוּךְ י' טְפָחִים — הֲרֵי זֶה רְשׁוּת לְעַצְמוֹ וְנִקְרָא מַחֲנֵהוּ קָדוֹשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹשֵׁב בְּצִדָּהּ וְרוֹאֶה אוֹתָהּ וְקוֹרֵא. וְהוּא שֶׁאֵין רֵיחָהּ מַגִּיעַ אֵלָיו. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה רֹחַב מָקוֹם הַהוּא ד' טְפָחִים עַל ד' טְפָחִים וְאָז הוּא מָקוֹם חָשׁוּב לַחֲלֹק רְשׁוּת לְעַצְמוֹ כְּמוֹ בָּרְשֻׁיּוֹת שֶׁל שַׁבָּת. וְיֵשׁ לָחוּשׁ לְדִבְרֵיהֶם לְהַחֲמִיר בְּשֶׁל תּוֹרָה:

הוכן אם היתה בחדר אחד והוא קורא בחדר אחר אפילו הפתח פתוח ביניהם והוא יושב אצל הפתח בסמוך לה ורואה אותה מותר אם אין ריחה מגיע אליו לפי שהפתח היא כסתום כיון שיש לה גיפופים מכאן ומכאן המבדילים בין חדר לחדר ויש מי שאוסר מי שרואה אותה אע"פ שהיא ברשות אחרת והעיקר כסברא הראשונה שכיון שהיא ברשות אחרת אע"פ שרואה אותה ה"ז כצואה בעששית שאין איסור כלל בראייתה ואעפ"כ טוב לחוש לדבריו ואם מעצים עיניו או בלילה מותר בזה לדברי הכל כיון שהיא ברשות אחרת וגם אינו רואה אותה:

הוְכֵן אִם הָיְתָה בְּחֶדֶר אֶחָד וְהוּא קוֹרֵא בְּחֶדֶר אַחֵר, אֲפִלּוּ הַפֶּתַח פָּתוּחַ בֵּינֵיהֶם וְהוּא יוֹשֵׁב אֵצֶל הַפֶּתַח בְּסָמוּךְ לָהּ וְרוֹאֶה אוֹתָהּ — מֻתָּר אִם אֵין רֵיחָהּ מַגִּיעַ אֵלָיו, לְפִי שֶׁהַפֶּתַח הִיא כְּסָתוּם, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ לָהּ גִּפּוּפִים מִכָּאן וּמִכָּאן הַמַּבְדִּילִים בֵּין חֶדֶר לְחֶדֶר. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר מִי שֶׁרוֹאֶה אוֹתָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא בִּרְשׁוּת אַחֶרֶת. וְהָעִקָּר כִּסְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהִיא בִּרְשׁוּת אַחֶרֶת אַף עַל פִּי שֶׁרוֹאֶה אוֹתָהּ — הֲרֵי זֶה כְּצוֹאָה בַּעֲשָׁשִׁית שֶׁאֵין אִסּוּר כְּלָל בִּרְאִיָּתָהּ. וְאַף עַל פִּי כֵן טוֹב לָחוּשׁ לִדְבָרָיו. וְאִם מַעֲצִים עֵינָיו אוֹ בַּלַּיְלָה — מֻתָּר בָּזֶה לְדִבְרֵי הַכֹּל, כֵּיוָן שֶׁהִיא בִּרְשׁוּת אַחֶרֶת וְגַם אֵינוֹ רוֹאֶה אוֹתָהּ:

ואם העבירו צואה בבית ונשאר עדיין ריח רע בבית יש להחמיר שלא לקרות בו עד שיכלה הריח אע"פ שהצואה כבר חלפה ועברה ומכל מקום מי שאינו מריח מותר לקרות בזה כיון שאין צואה בבית:

ואִם הֶעֱבִירוּ צוֹאָה בַּבַּיִת וְנִשְׁאַר עֲדַיִן רֵיחַ רַע בַּבַּיִת — יֵשׁ לְהַחֲמִיר שֶׁלֹּא לִקְרוֹת בּוֹ עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ, אַף עַל פִּי שֶׁהַצּוֹאָה כְּבָר חָלְפָה וְעָבְרָה. וּמִכָּל מָקוֹם מִי שֶׁאֵינוֹ מֵרִיחַ — מֻתָּר לִקְרוֹת בָּזֶה, כֵּיוָן שֶׁאֵין צוֹאָה בַּבַּיִת:

זחצר קטנה שנפרצה במילואה לגדולה ובגדולה יש גיפופים העודפים על הפרצה מכאן ומכאן הקטנה אינה חשובה כבית בפני עצמה אלא הוא כקרן זווית של הגדולה הואיל ונפרצה לה במילואה והגדולה היא כבית בפני עצמה הואיל ונשתיירו בה גיפופים מכאן ומכאן לפיכך אם צואה בגדולה אסור לקרות בקטנה (עד שירחיק כשיעור) אבל אם צואה בקטנה מותר לקרות בגדולה בלא הרחקה כיון שהוא כבית בפני עצמו רק שלא יהיה ריחה מגיע אליו וגם שלא יראנה לדברי האוסרים לעיל סעיף ה' (במה דברים אמורים כשכותלי אורך הקטנה נכנסים לתוך הגדולה ומופלגים שם ג' טפחים מכותלי אורך הגדולה שאל"כ אף הקטנה היא כבית בפני עצמה על ידי גיפופי הגדולה משום נראה מבחוץ ושוה מבפנים כמו שיתבאר בסי' ש"ס):

זחָצֵר קְטַנָּה שֶׁנִּפְרְצָה בְּמִלּוּאָהּ לַגְּדוֹלָּה וּבַגְּדוֹלָה יֵשׁ גִּפּוּפִים הָעוֹדְפִים עַל הַפִּרְצָה מִכָּאן וּמִכָּאן — הַקְּטַנָּה אֵינָהּ חֲשׁוּבָה כְּבַיִת בִּפְנֵי עַצְמָהּ אֶלָּא הוּא כְּקֶרֶן זָוִית שֶׁל הַגְּדוֹלָה הוֹאִיל וְנִפְרְצָה לָהּ בְּמִלּוּאָהּ, וְהַגְּדוֹלָה הִיא כְּבַיִת בִּפְנֵי עַצְמָהּ הוֹאִיל וְנִשְׁתַּיְּרוּ בָּהּ גִּפּוּפִים מִכָּאן וּמִכָּאן. לְפִיכָךְ אִם צוֹאָה בַּגְּדוֹלָה — אָסוּר לִקְרוֹת בַּקְּטַנָּה (עַד שֶׁיַּרְחִיק כְּשִׁעוּר), אֲבָל אִם צוֹאָה בַּקְּטַנָּה — מֻתָּר לִקְרוֹת בַּגְּדוֹלָה בְּלֹא הַרְחָקָה, כֵּיוָן שֶׁהוּא כְּבַיִת בִּפְנֵי עַצְמוֹ, רַק שֶׁלֹּא יִהְיֶה רֵיחָהּ מַגִּיעַ אֵלָיו, וְגַם שֶׁלֹּא יִרְאֶנָּה לְדִבְרֵי הָאוֹסְרִים לְעֵיל סָעִיף ה' (בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁכָּתְלֵי אֹרֶךְ הַקְּטַנָּה נִכְנָסִים לְתוֹךְ הַגְּדוֹלָה וּמֻפְלָגִים שָׁם ג' טְפָחִים מִכָּתְלֵי אֹרֶךְ הַגְּדוֹלָה, שֶׁאִם לֹא כֵן אַף הַקְּטַנָּה הִיא כְּבַיִת בִּפְנֵי עַצְמָהּ עַל יְדֵי גִּפּוּפֵי הַגְּדוֹלָה, מִשּׁוּם נִרְאֶה מִבַּחוּץ וְשָׁוֶה מִבִּפְנִים, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ש"ס):

חצואת כלב או חזיר אם נתן בהם עורות מרחיק מהם כמו מצואת אדם ואם לאו דינן כמו צואת שאר בהמה חיה ועוף שא"צ להתרחק מהם כלל אם אין בהם ריח ואם יש בהם ריח אין צריך להרחיק אלא עד שיכלה הריח ולא יותר חוץ מצואה רכה של חמור הבא מן הדרך ומצואת חתול ונמיה שהן כצואת אדם לפי שסתמן ריחן רע ולכן אפילו יזדמן פעם אחת שאין להם ריח אסרו כצואת אדם ואם יש להם ריח צריך להרחיק ד' אמות ממקום שיכלה הריח וכן הדין בנבלה מסרחת ומכל מקום ההולך בדרך אע"פ שרואה צואת בהמה כנגדו אם אין הריח בא לו אינו חושש למיעוט לתלותה בשל חמור אבל בסמוך לעיר יש אומרים שיש לחוש לפי שרוב בהמות המצוים שם הם חמורים במקומות שהחמורים מצוים:

חצוֹאַת כֶּלֶב אוֹ חֲזִיר, אִם נָתַן בָּהֶם עוֹרוֹת — מַרְחִיק מֵהֶם כְּמוֹ מִצּוֹאַת אָדָם. וְאִם לָאו — דִּינָן כְּמוֹ צוֹאַת שְׁאָר בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, שֶׁאֵין צָרִיךְ לְהִתְרַחֵק מֵהֶם כְּלָל אִם אֵין בָּהֶם רֵיחַ. וְאִם יֵשׁ בָּהֶם רֵיחַ — אֵין צָרִיךְ לְהַרְחִיק אֶלָּא עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ וְלֹא יוֹתֵר. חוּץ מִצּוֹאָה רַכָּה שֶׁל חֲמוֹר הַבָּא מִן הַדֶּרֶךְ וּמִצּוֹאַת חָתוּל וּנְמִיָּה שֶׁהֵן כְּצוֹאַת אָדָם, לְפִי שֶׁסְּתָמָן רֵיחָן רַע. וְלָכֵן אֲפִלּוּ יִזְדַּמֵּן פַּעַם אַחַת שֶׁאֵין לָהֶם רֵיחַ — אָסְרוּ כְּצוֹאַת אָדָם. וְאִם יֵשׁ לָהֶם רֵיחַ — צָרִיךְ לְהַרְחִיק ד' אַמּוֹת מִמָּקוֹם שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ. וְכֵן הַדִּין בִּנְבֵלָה מַסְרַחַת.
וּמִכָּל מָקוֹם הַהוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אַף עַל פִּי שֶׁרוֹאֶה צוֹאַת בְּהֵמָה כְּנֶגְדּוֹ, אִם אֵין הָרֵיחַ בָּא לוֹ — אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לַמִּעוּט לִתְלוֹתָהּ בְּשֶׁל חֲמוֹר. אֲבָל בְּסָמוּךְ לָעִיר — יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ, לְפִי שֶׁרֹב בְּהֵמוֹת הַמְּצוּיִים שָׁם הֵם חֲמוֹרִים, בַּמְּקוֹמוֹת שֶׁהַחֲמוֹרִים מְצוּיִים:

טיש אוסרין לקרות כנגד מי רגלי חמור הבא מן הדרך וכנגד צואת תרנגולים אדומים (שקורין ענגלי"שן הא"ן בל"א או אינדי"ק) שתרנגולין אלו צואתן מסרחת מאד (ולכן היא כצואת אדם שאע"פ שיזדמן שאין לה ריח רע אסור ואם יש לה ריח צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח כמו בצואת אדם ולא כצואת שאר עופות שיש להן ריח) אבל צואת שאר תרנגולים ההולכים בבית דינו כדין צואת שאר עופות אבל הלול שלהם יש בו סרחון לרוב ולכן דינו כצואת אדם:

טיֵשׁ אוֹסְרִין לִקְרוֹת כְּנֶגֶד מֵי רַגְלֵי חֲמוֹר הַבָּא מִן הַדֶּרֶךְ וּכְנֶגֶד צוֹאַת תַּרְנְגוֹלִים אֲדֻמִּים (שֶׁקּוֹרִין ענגלי"שן הא"ן בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז אוֹ אינדי"ק), שֶׁתַּרְנְגוֹלִין אֵלּוּ צוֹאָתָן מַסְרַחַת מְאֹד (וְלָכֵן הִיא כְּצוֹאַת אָדָם, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁיִּזְדַּמֵּן שֶׁאֵין לָהּ רֵיחַ רַע — אָסוּר. וְאִם יֵשׁ לָהּ רֵיחַ — צָרִיךְ לְהַרְחִיק ד' אַמּוֹת מִמָּקוֹם שֶׁכָּלֶה הָרֵיחַ, כְּמוֹ בְּצוֹאַת אָדָם וְלֹא כְּצוֹאַת שְׁאָר עוֹפוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶן רֵיחַ). אֲבָל צוֹאַת שְׁאָר תַּרְנְגוֹלִים הַהוֹלְכִים בַּבַּיִת — דִּינוֹ כְּדִין צוֹאַת שְׁאָר עוֹפוֹת. אֲבָל הַלּוּל שֶׁלָּהֶם יֵשׁ בּוֹ סִרְחוֹן לָרֹב, וְלָכֵן דִּינוֹ כְּצוֹאַת אָדָם:

יאסור לקרות קריאת שמע כנגד אשפה שריחה רע (אפילו אין הריח מצואה מגולה שעליה אלא מהטמונה ומכוסה) או מצואה שחלפה ועברה ונשאר ריחה שם (והוא שהריח מגיע אליו):

יאָסוּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע כְּנֶגֶד אַשְׁפָּה שֶׁרֵיחָהּ רַע (אֲפִלּוּ אֵין הָרֵיחַ מִצּוֹאָה מְגֻלָּה שֶׁעָלֶיהָ אֶלָּא מֵהַטְּמוּנָה וּמְכֻסָּה), אוֹ מִצּוֹאָה שֶׁחָלְפָה וְעָבְרָה וְנִשְׁאַר רֵיחָהּ שָׁם (וְהוּא שֶׁהָרֵיחַ מַגִּיעַ אֵלָיו):

יאריח רע שאין לו עיקר כגון שיצא ממנו רוח מלמטה גזרו עליו חכמים משום ריח רע שיש לו עיקר ואסור בדברי תורה עד שיכלה הריח ואין צריך להרחיק כלום ואם יצא מחבירו מותר בדברי תורה מפני שהוא דבר שאי אפשר ליזהר ממנו שהתלמידים שבבית המדרש קצתם גורסים בלילה וקצתם ישנים ומפיחים בתוך השינה לפיכך לא גזרו על של חבירו לדברי תורה ולכן אפילו אם לומד ביחיד ואפשר לו לצאת למקום אחר אינו צריך לצאת כיון שלא גזרו על זה כלל לדברי תורה אבל לקרות קריאת שמע (או להתפלל) גזרו אפילו על של חבירו עד שיכלה הריח כיון שלעולם אפשר לו לילך למקום אחר לקרות או להתפלל שם:

יארֵיחַ רַע שֶׁאֵין לוֹ עִקָּר, כְּגוֹן שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ רוּחַ מִלְּמַטָּה — גָּזְרוּ עָלָיו חֲכָמִים מִשּׁוּם רֵיחַ רַע שֶׁיֵּשׁ לוֹ עִקָּר, וְאָסוּר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ, וְאֵין צָרִיךְ לְהַרְחִיק כְּלוּם. וְאִם יָצָא מֵחֲבֵרוֹ — מֻתָּר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִזָּהֵר מִמֶּנּוּ, שֶׁהַתַּלְמִידִים שֶׁבְּבֵית הַמִּדְרָשׁ קְצָתָם גּוֹרְסִים בַּלַּיְלָה וּקְצָתָם יְשֵׁנִים וּמְפִיחִים בְּתוֹךְ הַשֵּׁנָה, לְפִיכָךְ לֹא גָּזְרוּ עַל שֶׁל חֲבֵרוֹ לְדִבְרֵי תּוֹרָה. וְלָכֵן אֲפִלּוּ אִם לוֹמֵד בְּיָחִיד וְאֶפְשָׁר לוֹ לָצֵאת לְמָקוֹם אַחֵר — אֵינוֹ צָרִיךְ לָצֵאת, כֵּיוָן שֶׁלֹּא גָּזְרוּ עַל זֶה כְּלָל לְדִבְרֵי תּוֹרָה. אֲבָל לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע (אוֹ לְהִתְפַּלֵּל) גָּזְרוּ אֲפִלּוּ עַל שֶׁל חֲבֵרוֹ עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ, כֵּיוָן שֶׁלְּעוֹלָם אֶפְשָׁר לוֹ לֵילֵךְ לְמָקוֹם אַחֵר לִקְרוֹת אוֹ לְהִתְפַּלֵּל שָׁם:

Kehot Publication Society · CC BY-NC · sefaria.org

Kehot Publication Society · CC BY-NC · sefaria.org