אורח חיים, סימן נ״ז

אדין ברכו וענייתו ובו ה' סעיפים:
הש"ץ צריך לומר ברכו את ה' המבורך בקול רם כדי שישמעו כל הקהל ויענו אחריו ברוך ה' המבורך לעולם ועד:

אדִּין "בָּרְכוּ" וַעֲנִיָּתוֹ וּבוֹ ה' סְעִיפִים:
הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר צָרִיךְ לוֹמַר "בָּרְכוּ אֶת ה' הַמְבֹרָךְ" בְּקוֹל רָם, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ כָּל הַקָּהָל וְיַעֲנוּ אַחֲרָיו "בָּרוּךְ ה' הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד":

בואם אמר בלחש יש אומרים שמי שלא שמע ממנו ברכו אלא שמע הקהל שסביביו עונין אחריו ברוך ה' כו' אינו יכול לענות עמהם אלא עונה אחריהם אמן ויש מי שאומר שאם ט' שמעו ממנו ברכו ועונין אחריו יכולים כל הקהל לענות עמהם כיון שיש כאן עשרה האומרים דבר שבקדושה וכן עיקר כמ"ש בסי' קכ"ד (עיי' במ"א שם):

בוְאִם אָמַר בְּלַחַשׁ, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמִּי שֶׁלֹּא שָׁמַע מִמֶּנּוּ "בָּרְכוּ" אֶלָּא שָׁמַע הַקָּהָל שֶׁסְּבִיבָיו עוֹנִין אַחֲרָיו "בָּרוּךְ ה' כו'" — אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲנוֹת עִמָּהֶם, אֶלָּא עוֹנֶה אַחֲרֵיהֶם אָמֵן.
וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם ט' שָׁמְעוּ מִמֶּנּוּ "בָּרְכוּ" וְעוֹנִין אַחֲרָיו — יְכוֹלִים כָּל הַקָּהָל לַעֲנוֹת עִמָּהֶם, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ כָּאן עֲשָׂרָה הָאוֹמְרִים דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה. וְכֵן עִקָּר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קכ"ד (עַיֵּן בְּמָגֵן אַבְרָהָם שָׁם):

גוצריך הש"ץ לחזור ולומר ברוך ה' וכו' כדי שלא יוציא את עצמו מן הכלל שאומר להם ברכו והוא אינו מברך ואע"פ שאמר המבורך ולא הוציא עצמו מן הכלל לגמרי צריך הוא להחזיר את עצמו לכלל לגמרי ולומר ברוך ה' המבורך כמו שאמרו הצבור (עיין לקמן סי' (קצ"ג) [קצ"ב]):

גוְצָרִיךְ הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר לַחֲזֹר וְלוֹמַר "בָּרוּךְ ה' וְכו'", כְּדֵי שֶׁלֹּא יוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל, שֶׁאוֹמֵר לָהֶם "בָּרְכוּ" וְהוּא אֵינוֹ "מְבָרֵךְ". וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמַר "הַמְבֹרָךְ" וְלֹא הוֹצִיא עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל לְגַמְרֵי — צָרִיךְ הוּא לְהַחֲזִיר אֶת עַצְמוֹ לַכְּלָל לְגַמְרֵי וְלוֹמַר "בָּרוּךְ ה' הַמְבֹרָךְ" כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ הַצִּבּוּר (עַיֵּן לְקַמָּן סִימָן (קצ"ג) [קצ"ב]):

דונהגו שהש"ץ מאריך בברכו והקהל אומרים יתברך וישתבח כו' בעוד שהוא מאריך בניגון אבל בשעה שאומר התיבות אסור לומר כלום אלא צריך לכוין ולשמוע כמו בקדיש ולכן אם אין הש"ץ מאריך כל כך בניגון אלא בחתוך האותיות אין לאמרו כלל:

דוְנָהֲגוּ שֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר מַאֲרִיךְ בְּ"בָרְכוּ" וְהַקָּהָל אוֹמְרִים "יִתְבָּרֵךְ וְיִשְׁתַּבַּח כו'" בְּעוֹד שֶׁהוּא מַאֲרִיךְ בְּנִּגּוּן. אֲבָל בְּשָׁעָה שֶׁאוֹמֵר הַתֵּבוֹת — אָסוּר לוֹמַר כְּלוּם, אֶלָּא צָרִיךְ לְכַוֵּן וְלִשְׁמֹעַ כְּמוֹ בַּקַּדִּישׁ. וְלָכֵן אִם אֵין הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר מַאֲרִיךְ כָּל כָּךְ בְּנִגּוּן אֶלָּא בְּחִתּוּךְ הָאוֹתִיּוֹת — אֵין לְאָמְרוֹ כְּלָל:

המקום שנוהגין לצעוק על חבריהם בין קדיש וברכו ליוצר אור או לדבר בצרכי רבים טועים הם שאסור להפסיק ביניהם אפילו לצורך מצוה כמו שנתבאר בסי' נ"ד:

המָקוֹם שֶׁנּוֹהֲגִין לִצְעֹק עַל חַבְרֵיהֶם בֵּין קַדִּישׁ וּ"בָרְכוּ" לְ"יוֹצֵר אוֹר", אוֹ לְדַבֵּר בְּצָרְכֵי רַבִּים — טוֹעִים הֵם, שֶׁאָסוּר לְהַפְסִיק בֵּינֵיהֶם אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ מִצְוָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן נ"ד:

Kehot Publication Society · CC BY-NC · sefaria.org

Kehot Publication Society · CC BY-NC · sefaria.org