אורח חיים, סימן פ״ה

אבאיזה מקומות אסור לקרות קריאת שמע ובו ד' סעיפים:
לא ילך אדם במבואות המטונפות ויניח ידיו על פיו ויקרא קריאת שמע ואפילו אם היה קורא ובא צריך להפסיק כשיגיע למבואות המטונפות ואם לא פסק עליו הכתוב אומר כי דבר ה' בזה וגו' הכרת תכרת וגו' וכשיוצא משם חוזר למקום שפסק אם לא שהה כדי לגמור את כולה כמ"ש בסי' ס"ה. ולא קריאת שמע בלבד אלא כל ענין שהוא מדברי הקודש אסור לאמרה במקום הטינופת דהיינו במקום שיש בו צואה או מי רגלים או בבית הכסא או בבית המרחץ ואפילו לאמרו בלשון חול. ולא לאמרו בלבד אלא אפילו להרהר בלבו אסור אפילו בדברי תורה שחייב להגות בה יומם ולילה ולכן כשנכנס לבית הכסא טוב לחשוב חשבונותיו שלא יבא לידי הרהור תורה ובשבת שאסור לחשבם יפנה לבו להרהר בציורים ובנינים נאים וכיוצא בדמיונים אלו המושכים ומפנים לבו מלבא לידי הרהור דבר שבקדושה ואפילו הלכות בית הכסא אסור ללמוד בבית הכסא וכן הלכות בית המרחץ בבית המרחץ:

אבְּאֵיזֶה מְקוֹמוֹת אָסוּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע וּבוֹ ד' סְעִיפִים:
לֹא יֵלֵךְ אָדָם בִּמְבוֹאוֹת הַמְטֻנָּפוֹת וְיַנִּיחַ יָדָיו עַל פִּיו וְיִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע. וַאֲפִלּוּ אִם הָיָה קוֹרֵא וּבָא — צָרִיךְ לְהַפְסִיק כְּשֶׁיַּגִּיעַ לִמְבוֹאוֹת הַמְטֻנָּפוֹת. וְאִם לֹא פָּסַק — עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: "כִּי דְבַר ה' בָּזָה וְגו' הִכָּרֵת תִּכָּרֵת וְגו'". וּכְשֶׁיּוֹצֵא מִשָּׁם — חוֹזֵר לַמָּקוֹם שֶׁפָּסַק, אִם לֹא שָׁהָה כְּדֵי לִגְמֹר אֶת כֻּלָּהּ, כְּמוֹ שנתבאר בְּסִימָן ס"ה.
וְלֹא קְרִיאַת שְׁמַע בִּלְבַד, אֶלָּא כָּל עִנְיָן שֶׁהוּא מִדִּבְרֵי הַקֹּדֶשׁ — אָסוּר לְאָמְרָהּ בִּמְקוֹם הַטִּנֹּפֶת, דְּהַיְנוּ בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צוֹאָה אוֹ מֵי רַגְלַיִם אוֹ בְּבֵית הַכִּסֵּא אוֹ בְּבֵית הַמֶּרְחָץ, וַאֲפִלּוּ לְאָמְרוֹ בִּלְשׁוֹן חֹל.
וְלֹא לְאָמְרוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא אֲפִלּוּ לְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ — אָסוּר, אֲפִלּוּ בְּדִבְרֵי תּוֹרָה שֶׁחַיָּב לַהֲגוֹת בָּהּ יוֹמָם וָלַיְלָה. וְלָכֵן כְּשֶׁנִּכְנָס לְבֵית הַכִּסֵּא — טוֹב לַחְשֹׁב חֶשְׁבּוֹנוֹתָיו, שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי הִרְהוּר תּוֹרָה. וּבְשַׁבָּת שֶׁאָסוּר לְחָשְׁבָם — יַפְנֶה לִבּוֹ לְהַרְהֵר בְּצִיּוּרִים וּבִנְיָנִים נָאִים וְכַיוֹצֵא בְּדִמְיוֹנִים אֵלּוּ הַמּוֹשְׁכִים וּמְפַנִּים לִבּוֹ מִלָּבוֹא לִידֵי הִרְהוּר דָּבָר שֶׁבְּקְּדֻשָּׁה. וַאֲפִלּוּ הִלְכוֹת בֵּית הַכִּסֵּא אָסוּר לִלְמֹד בְּבֵית הַכִּסֵּא, וְכֵן הִלְכוֹת בֵּית הַמֶּרְחָץ בְּבֵית הַמֶּרְחָץ:

באבל דברים של חול מותר לאומרם שם בלשון הקודש אלא שמדת חסידות הוא להחמיר. וכן הכינויים כגון רחום וחנון ונאמן וכיוצא בהם מותר לאמרם שם מן הדין לפי שגם בני אדם מכונים בהם לפעמים כמו שנאמר חנון ורחום וצדיק:

באֲבָל דְּבָרִים שֶׁל חֹל מֻתָּר לְאָמְרָם שָׁם בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, אֶלָּא שֶׁמִּדַּת חֲסִידוּת הוּא לְהַחֲמִיר.
וְכֵן הַכִּנּוּיִים כְּגוֹן "רַחוּם" וְ"חַנּוּן" וְ"נֶאֱמָן" וְכַיוֹצֵא בָּהֶם — מֻתָּר לְאָמְרָם שָׁם מִן הַדִּין, לְפִי שֶׁגַּם בְּנֵי אָדָם מְכֻנִּים בָּהֶם לִפְעָמִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "חַנּוּן וְרַחוּם וְצַדִּיק":

גשמות המיוחדין להקב"ה והן ז' שמות שאינן נמחקין אסור להזכירן שם אפילו בלשון חול דהיינו שם שהקב"ה נקרא בפי כל עם ולשון שיהיה (כגון גא"ט בל"א או בוג"א בלשון פולין ורוסיא) שאף ששם זה אין בו קדושה באותיות כתיבתו ומותר למחקן מכל מקום יש בו משום בזיון בהזכרתו במקום טינופת כמו בהזכרת שלום שמותר ג"כ למחקו ואעפ"כ כיון שהקב"ה נקרא בו אף על פי שאינו מיוחד לו אסור להזכירו כשמתכוין על ענין השלום כמו שנתבאר סימן פ"ד כ"ש שמות המיוחדים לו בלשונות הנכרים שלכמה דברים דינם כשמות שבלשון הקודש כגון לענין שבועה ולענין הזכרת שם שמים לבטלה ולענין קללת חבירו בשם (עיין ח"מ סי' כ"ז) (ולענין ברכת השם עיין בי"ד סי' ש"מ (סל"ו) [סל"ז]):

גשֵׁמוֹת הַמְיֻחָדִין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהֵן ז' שֵׁמוֹת שֶׁאֵינָן נִמְחָקִין — אָסוּר לְהַזְכִּירָן שָׁם אֲפִלּוּ בִּלְשׁוֹן חֹל, דְּהַיְנוּ שֵׁם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְרָא בְּפִי כָּל עַם וְלָשׁוֹן שֶׁיִּהְיֶה (כְּגוֹן גאָ"ט בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז אוֹ בוג"א בִּלְשׁוֹן פּוֹלִין וְרוּסְיָא), שֶׁאַף שֶׁשֵּׁם זֶה אֵין בּוֹ קְדֻשָּׁה בְּאוֹתִיּוֹת כְּתִיבָתוֹ וּמֻתָּר לְמָחְקָן, מִכָּל מָקוֹם יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם בִּזָּיוֹן בְּהַזְכָּרָתוֹ בִּמְקוֹם טִנֹּפֶת, כְּמוֹ בְּהַזְכָּרַת שָׁלוֹם שֶׁמֻּתָּר גַּם כֵּן לְמָחְקוֹ וְאַף עַל פִּי כֵן כֵּיוָן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְרָא בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לוֹ — אָסוּר לְהַזְכִּירוֹ כְּשֶׁמִּתְכַוֵּן עַל עִנְיַן הַשָּׁלוֹם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר סִימָן פ"ד. (ב) כָּל שֶׁכֵּן שֵׁמוֹת הַמְיֻחָדִים לוֹ בִּלְשׁוֹנוֹת הַנָּכְרִים, שֶׁלְּכַמָּה דְּבָרִים דִּינָם כְּשֵׁמוֹת שֶׁבִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, (ג) כְּגוֹן לְעִנְיַן שְׁבוּעָה, וּלְעִנְיַן הַזְכָּרַת שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה, וּלְעִנְיָן קִלְלַת חֲבֵרוֹ בְּשֵׁם (עַיֵּן חֹשֶׁן מִשְׁפָּט סִימָן כ"ז) (וּלְעִנְיַן בִּרְכַּת הַשֵּׁם — עַיֵּן בְּיוֹרֵה דֵּעָה סִימָן ש"מ (סל"ו) [סל"ז]):

דאם נזדמן לו להפריש מדבר איסור במרחץ או בבית הכסא מפריש אפילו בלשון הקודש ובענין קודש דהיינו לומר לו אפילו בלשון הוראה שאסור לעשות כך וא"צ לדקדק ולומר אל תעשה כך בלי לשון איסור והוא הדין אם נכנסה אשה בלבו מותר להרהר בדברי תורה מפני שהוא כמו להפריש מדבר איסור שהתורה מצלת מהרהורים רעים ואפילו שלא להפריש מאיסור מותר לומר לחבירו עשה לי כך וכך אפילו אם הוא בענין שממילא הוא הוראה שבזה מורה לו שהוא מותר לו לעשות כך כיון שאינו אומרו בלשון הוראה:

דאִם נִזְדַּמֵּן לוֹ לְהַפְרִישׁ מִדְּבַר אִסּוּר בַּמֶּרְחָץ אוֹ בְּבֵית הַכִּסֵּא — מַפְרִישׁ אֲפִלּוּ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ וּבְעִנְיַן קֹדֶשׁ, דְּהַיְנוּ לוֹמַר לוֹ אֲפִלּוּ בִּלְשׁוֹן הוֹרָאָה שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת כָּךְ. וְאֵין צָרִיךְ לְדַקְדֵּק וְלוֹמַר אַל תַּעֲשֶׂה כָּךְ בְּלִי לְשׁוֹן אִסּוּר. וְהוּא הַדִּין אִם נִכְנְסָה אִשָּׁה בְּלִבּוֹ — מֻתָּר לְהַרְהֵר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמוֹ לְהַפְרִישׁ מִדְּבַר אִסּוּר, שֶׁהַתּוֹרָה מַצֶּלֶת מֵהִרְהוּרִים רָעִים. וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לְהַפְרִישׁ מֵאִסּוּר מֻתָּר לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ: עֲשֵׂה לִי כָּךְ וְכָךְ, אֲפִלּוּ אִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁמִּמֵּילָא הוּא הוֹרָאָה שֶׁבָּזֶה מוֹרֶה לוֹ שֶׁהוּא מֻתָּר לוֹ לַעֲשׂוֹת כָּךְ, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ אוֹמְרוֹ בִּלְשׁוֹן הוֹרָאָה:

Kehot Publication Society · CC BY-NC · sefaria.org

Kehot Publication Society · CC BY-NC · sefaria.org