אורח חיים, סימן קס״ה

אדין העושה צרכיו ורוצה לאכול ובו ג' סעיפים:
העושה צרכיו ורוצה לאכול יטול ב' פעמים ראשונה יטול נטילה שאינה מכשרת לאכילה אלא לנקות ידיו לברך אשר יצר ושנייה נטילה כשרה לברך על נטילת ידים שאם יטול נטילה אחת כשרה ויברך תחלה אשר יצר (מפני שנתחייב בה תחלה ועוד שהיא תדירה) ואח"כ על נטילת ידים יהיה הפסק בין נטילה לברכתה ואף אם יברך תחלה על נטילת ידים ואח"כ אשר יצר מכל מקום יהיה הפסק בין נטילה להמוציא ויש אוסרים להפסיק ביניהם בדברי עסק וענין אחר כמ"ש בסי' קס"ו. ואם אינו רוצה ליטול אלא פעם אחת יברך אשר יצר מיד כשמשפשף ידיו לנקותן מלכלוכן לאחר ששפך עליהן שטיפה ראשונה שאז ידיו כשרות לברכה אבל אינן כשרות לאכילה עד שישפוך עליהן מים שניים ואז יברך על נטילת ידים בשעת הניגוב שבענין זה אין כאן הפסק בין נטילה לברכתה ולא בין נטילה להמוציא כי לא נגמרה הנטילה עד ששפך עליהם מים שניים וכגון ששפך על שתי ידיו כאחת שאל"כ אין יכול לשפשפן זו בזו עד שישפוך עליהם מים שניים כמו שנתבאר בסי' קס"ב. ומכל מקום יותר נכון ליטול ב' פעמים לפי שרוב פעמים רגילין לשפוך רביעית בבת אחת על ב' ידיו או על כל אחת בפני עצמה בשטיפה ראשונה ושוב א"צ מים שניים לטהרן ויש כאן הפסק. ואם נטל נטילה אחת כשרה ושכח לברך עד ששפך מים שניים או ששפך רביעית בבת אחת לא יברך תחלה אשר יצר ויחזור ויטול שנית ויברך על נטילת ידים לפי שכבר יצא ידי חובתו בנטילה הראשונה ואינו יכול לברך על נטילת ידים על נטילה השניה בלבדה כיון שאינו מחויב בה ואם יברך על נטילה הראשונה אחר השנייה נמצא שהפסיק בין נטילה לברכתה אלא יברך תחילה על נטילת ידים על נטילה זו לבדה ואח"כ אשר יצר שברכת אשר יצר אינה חשובה הפסק בין נטילה להמוציא כיון שלטהרת ידים היא באה גם כן. (אבל בין נטילה לברכתה יש לחוש יותר להפסק מטעם שנתבאר בסי' קנ"ח ועוד שיש בזו שתי הפסקות בין נטילה לברכתה ובין נטילה להמוציא). ואותן הנזהרין מלהשיח בין נטילת ידים להמוציא ומשיחין בין נטילת ידים לברכתה טועים הם וצריך להזהירם שלא ישיחו כלל. ואם עושה צרכיו באמצע הסעודה כיון שא"צ לברך המוציא א"צ ליטול ידיו אלא פעם אחת ואין לחוש להפסקת אשר יצר בין נטילה לאכילה כי אפילו בין נטילה להמוציא יש מתירין בהפסק מועט כזה כמו שנתבאר בסי' קס"ו ואין חוששין לדברי האוסרים אלא בין נטילה להמוציא מפני שאמרו חכמים כל התוכף ברכת המוציא לנטילה אינו ניזוק בכל אותה סעודה אבל כשאין שם ברכת המוציא א"צ ליזהר אלא מהפסק גדול האסור לדברי הכל מפני תקנת חכמים שתיקנו תיכף לנטילת ידים סעודה כמ"ש שם וכמו שנתבאר בסי' קס"ד:

אדִּין הָעוֹשֶׂה צְרָכָיו וְרוֹצֶה לֶאֱכֹל, וּבוֹ ג' סְעִיפִים:
הָעוֹשֶׂה צְרָכָיו וְרוֹצֶה לֶאֱכֹל — יִטֹּל ב' פְּעָמִים, רִאשׁוֹנָה יִטֹּל נְטִילָה שֶׁאֵינָהּ מַכְשֶׁרֶת לַאֲכִילָה, אֶלָּא לְנַקּוֹת יָדָיו לְבָרֵךְ "אֲשֶׁר יָצַר", וּשְׁנִיָּה נְטִילָה כְּשֵׁרָה לְבָרֵךְ "עַל נְטִילַת יָדָיִם", שֶׁאִם יִטֹּל נְטִילָה אַחַת כְּשֵׁרָה וִיבָרֵךְ תְּחִלָּה "אֲשֶׁר יָצַר" (מִפְּנֵי שֶׁנִּתְחַיֵּב בָּהּ תְּחִלָּה, וְעוֹד שֶׁהִיא תְּדִירָה), וְאַחַר כָּךְ "עַל נְטִילַת יָדָיִם" — יִהְיֶה הֶפְסֵק בֵּין נְטִילָה לְבִרְכָתָהּ. וְאַף אִם יְבָרֵךְ תְּחִלָּה "עַל נְטִילַת יָדָיִם" וְאַחַר כָּךְ "אֲשֶׁר יָצַר", מִכָּל מָקוֹם יִהְיֶה הֶפְסֵק בֵּין נְטִילָה לְ"הַמּוֹצִיא", וְיֵשׁ אוֹסְרִים לְהַפְסִיק בֵּינֵיהֶם בְּדִבְרֵי עֵסֶק וְעִנְיָן אַחֵר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קס"ו.
וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה לִטֹּל אֶלָּא פַּעַם אַחַת — יְבָרֵךְ "אֲשֶׁר יָצַר" מִיָּד כְּשֶׁמְּשַׁפְשֵׁף יָדָיו לְנַקּוֹתָן מִלִּכְלוּכָן לְאַחַר שֶׁשָּׁפַךְ עֲלֵיהֶן שְׁטִיפָה רִאשׁוֹנָה, שֶׁאָז יָדָיו כְּשֵׁרוֹת לִבְרָכָה, אֲבָל אֵינָן כְּשֵׁרוֹת לַאֲכִילָה עַד שֶׁיִּשְׁפֹּךְ עֲלֵיהֶן מַיִם שְׁנִיִּים, וְאָז יְבָרֵךְ "עַל נְטִילַת יָדָיִם" בִּשְׁעַת הַנִּגּוּב, שֶׁבְּעִנְיָן זֶה אֵין כָּאן הֶפְסֵק בֵּין נְטִילָה לְבִרְכָתָהּ, וְלֹא בֵּין נְטִילָה לְ"הַמּוֹצִיא", כִּי לֹא נִגְמְרָה הַנְּטִילָה עַד שֶׁשָּׁפַךְ עֲלֵיהֶם מַיִם שְׁנִיִּים, וּכְגוֹן שֶׁשָּׁפַךְ עַל שְׁתֵּי יָדָיו כְּאַחַת, שֶׁאִם לֹא כֵּן אֵין יָכוֹל לְשַׁפְשְׁפָן זוֹ בָּזוֹ עַד שֶׁיִּשְׁפֹּךְ עֲלֵיהֶם מַיִם שְׁנִיִּים, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קס"ב.
וּמִכָּל מָקוֹם, יוֹתֵר נָכוֹן לִטֹּל ב' פְּעָמִים, לְפִי שֶׁרֹב פְּעָמִים רְגִילִין לִשְׁפֹּךְ רְבִיעִית בְּבַת אַחַת עַל ב' יָדָיו אוֹ עַל כָּל אַחַת בִּפְנֵי עַצְמָהּ בִּשְׁטִיפָה רִאשׁוֹנָה, וְשׁוּב אֵין צָרִיךְ מַיִם שְׁנִיִּים לְטַהֲרָן, וְיֵשׁ כָּאן הֶפְסֵק.
וְאִם נָטַל נְטִילָה אַחַת כְּשֵׁרָה וְשָׁכַח לְבָרֵךְ עַד שֶׁשָּׁפַךְ מַיִם שְׁנִיִּים, אוֹ שֶׁשָּׁפַךְ רְבִיעִית בְּבַת אַחַת — לֹא יְבָרֵךְ תְּחִלָּה "אֲשֶׁר יָצַר" וְיַחֲזֹר וְיִטֹּל שֵׁנִית וִיבָרֵךְ "עַל נְטִילַת יָדָיִם", לְפִי שֶׁכְּבָר יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּנְּטִילָה הָרִאשׁוֹנָה, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְבָרֵךְ "עַל נְטִילַת יָדָיִם" עַל נְטִילָה הַשְּׁנִיָּה בִּלְבַדָּהּ, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב בָּהּ, וְאִם יְבָרֵךְ עַל נְטִילָה הָרִאשׁוֹנָה אַחַר הַשְּׁנִיָּה — נִמְצָא שֶׁהִפְסִיק בֵּין נְטִילָה לְבִרְכָתָהּ. אֶלָּא יְבָרֵךְ תְּחִלָּה "עַל נְטִילַת יָדָיִם" עַל נְטִילָה זוֹ לְבַדָּהּ, וְאַחַר כָּךְ "אֲשֶׁר יָצַר", שֶׁבִּרְכַּת "אֲשֶׁר יָצַר" אֵינָהּ חֲשׁוּבָה הֶפְסֵק בֵּין נְטִילָה לְ"הַמּוֹצִיא", כֵּיוָן שֶׁלְּטָהֳרַת יָדַיִם הִיא בָּאָה גַּם כֵּן.
(אֲבָל בֵּין נְטִילָה לְבִרְכָתָהּ יֵשׁ לָחֹשׁ יוֹתֵר לְהֶפְסֵק, מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קנ"ח. וְעוֹד, שֶׁיֵּשׁ בָּזוֹ שְׁתֵּי הַפְסָקוֹת: בֵּין נְטִילָה לְבִרְכָתָהּ, וּבֵין נְטִילָה לְ"הַמּוֹצִיא").
וְאוֹתָן הַנִּזְהָרִין מִלְּהָשִׂיחַ בֵּין נְטִילַת יָדַיִם לְ"הַמּוֹצִיא" וּמְשִׂיחִין בֵּין נְטִילַת יָדַיִם לְבִרְכָתָהּ — טוֹעִים הֵם, וְצָרִיךְ לְהַזְהִירָם שֶׁלֹּא יָשִׂיחוּ כְּלָל.
וְאִם עוֹשֶׂה צְרָכָיו בְּאֶמְצַע הַסְּעוּדָה, כֵּיוָן שֶׁאֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ "הַמּוֹצִיא" — אֵין צָרִיךְ לִטֹּל יָדָיו אֶלָּא פַּעַם אַחַת. וְאֵין לָחֹשׁ לְהַפְסָקַת "אֲשֶׁר יָצַר" בֵּין נְטִילָה לַאֲכִילָה, כִּי אֲפִלּוּ בֵּין נְטִילָה לְ"הַמּוֹצִיא" יֵשׁ מַתִּירִין בְּהֶפְסֵק מוּעָט כָּזֶה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קס"ו, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לְדִבְרֵי הָאוֹסְרִים אֶלָּא בֵּין נְטִילָה לְ"הַמּוֹצִיא", מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים: כָּל הַתּוֹכֵף בִּרְכַּת "הַמּוֹצִיא" לִנְטִילָה — אֵינוֹ נִזּוֹק בְּכָל אוֹתָהּ סְעוּדָה, אֲבָל כְּשֶׁאֵין שָׁם בִּרְכַּת "הַמּוֹצִיא" — אֵין צָרִיךְ לִזָּהֵר אֶלָּא מֵהֶפְסֵק גָּדוֹל הָאָסוּר לְדִבְרֵי הַכֹּל, מִפְּנֵי תַּקָּנַת חֲכָמִים שֶׁתִּקְּנוּ תֵּכֶף לִנְטִילַת יָדַיִם סְעוּדָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר שָׁם, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קס"ד:

באכל דבר שחייב לברך בורא נפשות רבות ברכה אחרונה ושכח והטיל מים יברך תחלה אשר יצר ואח"כ בורא נפשות רבות מפני שברכת אשר יצר תדירה יותר וכל התדיר מחבירו קודם לחבירו:

באָכַל דָּבָר שֶׁחַיָּב לְבָרֵךְ "בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת" בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה, וְשָׁכַח וְהֵטִיל מַיִם — יְבָרֵךְ תְּחִלָּה "אֲשֶׁר יָצַר" וְאַחַר כָּךְ "בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת", מִפְּנֵי שֶׁבִּרְכַּת "אֲשֶׁר יָצַר" תְּדִירָה יוֹתֵר, וְכָל הַתָּדִיר מֵחֲבֵרוֹ — קוֹדֵם לַחֲבֵרוֹ:

גאם רבים מסובין בסעודה הגדול נוטל ידיו תחילה מפני כבודו אלא שקצת גדולים רגילין ליטול באחרונה שלא להפסיק בשהייה עד שיטלו כולם ושלא לדבר דברי עסק וענין אחר כמו שיתבאר סי' קסו:

גאִם רַבִּים מְסֻבִּין בַּסְּעוּדָה, הַגָּדוֹל נוֹטֵל יָדָיו תְּחִלָּה, מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ. אֶלָּא שֶׁקְּצָת גְּדוֹלִים רְגִילִין לִטֹּל בָּאַחֲרוֹנָה, שֶׁלֹּא לְהַפְסִיק בִּשְׁהִיָּה עַד שֶׁיִּטְּלוּ כֻּלָּם, וְשֶׁלֹּא לְדַבֵּר דִּבְרֵי עֵסֶק וְעִנְיָן אַחֵר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר סִימָן קסו:

Kehot Publication Society · CC BY-NC · sefaria.org

Kehot Publication Society · CC BY-NC · sefaria.org